מלכים א-פרק-12

ביאורים

• וַיֵּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם ל שְְׁכֶם, כִּי ל שְְׁכֶם בָּא כָָל־יִשְְְׂרָאֵל לְְהַמְְְלִיךְְְ אֹתוֹ. אף על פי שהמקדש נבנה בירושלים, העם עדיין לא ראה בירושלים עיר מלוכה. אולי שכם נתפסה כעיר המתאימה יותר להמלכת מלך על כל ישראל, משום שהיא שוכנת במרכז הארץ.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ יָָרָָבְְְעָם בֶּן־נְְבָט, וְְהוּא עוֹדֶנּוּ בְְמִצְְְרַיִם, אֲשֶׁר בָּרַח מִפְְּנֵי הַמֶּלֶךְְְ שְְׁלֹמֹה, וַיֵּשֶׁב יָָרָָבְְְעָם בְְּמִצְְְרָיִם במעין גלות פוליטית.

• וַיִּשְְְׁלְְחוּ וַיִּקְְְרְְאוּ־לוֹ לאחר מות המלך שלמה. שבטי ישראל הכירו את ירבעם, וכנראה חשבו שמי שהיה מספיק נועז כדי להטיח דברים בפני שלמה, הוא שיתאים לדרוש דרישות גם מבנו רחבעם. וַיָּבֹא יָָרָָבְְְעָם וְְכָָל־קְְהַל יִשְְְׂרָאֵל וַיְְְדַבְְּרוּ אֶל־רְְחַבְְְעָם. משלחת העם ובראשה ירבעם הציעה לקיים עם רחבעם שיחה רצינית על המערכים הפוליטיים, לֵאמֹר:

• אָבִיךָ הִקְְְשָׁה אֶת־עֻלֵּנוּ, הכביד עלינו במסיו. אף על פי ששלמה קיבל כסף וזהב רבים מן החוץ, הוא נזקק גם למסיהם של ישראל לשם מימון הוצאות המלוכה וארמונותיו. וְְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר־נָתַן עָלֵינוּ וְְנַעַבְְְדֶךָּ. אנחנו מסכימים לקבל את מלכותך, אבל מבקשים שתקל את נטל המס מעלינו.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עלי לחשוב על הנושא. לְְכוּ־עֹד שְְׁלֹשָׁה יָמִים וְְשׁוּבוּ אֵלָי. וַיֵּלְְכוּ הָעָם.

• וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם אֶת־הַזְְּקֵנִים אֲשֶׁר־הָיוּ עֹמְְדִים אֶת־פְְּנֵי, לפני שְְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְְְיֹתוֹ חַי, אנשי הממשל של שלמה, לֵאמֹר: אֵיךְְְ אַתֶּם נוֹעָצִים, מה תייעצו לי לְְהָשִׁיב אֶת־הָעָם־הַזֶּה דָּבָר?

• וַיְְְדַבְְּרוּ אֵלָיו לֵאמֹר: אִם־הַיּוֹם תִּהְְְיֶה־עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְְְתָּם, אם תיכנע ותקבל את בקשתם, וַעֲנִיתָם, וְְדִבַּרְְְתָּ אֲלֵיהֶם דְְּבָרִים טוֹבִים – וְְהָיוּ, הם יהיו לְְךָ עֲבָדִים כָָּל־הַיָּמִים. הוצאותיו של רחבעם היו קטנות משל שלמה, שהרי לפניו לא עמדו מיזמי בנייה גדולים. לכן הוותיקים ייעצו לו להיענות לבקשה זו. ייתכן שעצתם נבעה ממודעותם למרירות שרחשה בקרב העם, ומראייתם שעדיין לא התייצב שלטונו של המלך. על כן חשבו שמוטב שיבוא לקראת העם בשלב זה.

• וַיַּעֲזֹב רחבעם אֶת־עֲצַת הַזְְּקֵנִים אֲשֶׁר יְְעָצֻהוּ. זקנים אלו אינם שרים המופקדים על תחום עצמאי, אלא מזכירי המלך הקשורים אליו ותלויים בו, והוא יכול לבחור להתעלם מעצתם. וַיִּוָּעַץ אֶת־הַיְְְלָדִים, באנשים צעירים יותר אֲשֶׁר גָּדְְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הם הָעֹמְְדִים לְְפָנָיו כעת, ומהם הוא מתכוון להקים את ממשלתו.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְְנָשִׁיב דָּבָר אֶת־הָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר: הָקֵל מִן־הָעֹל אֲשֶׁר־נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ.

• וַיְְְדַבְְּרוּ אֵלָיו הַיְְְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר: כֹּה־תֹאמַר לָעָם הַזֶּה, אֲשֶׁר דִּבְְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר: אָבִיךָ הִכְְְבִּיד אֶת־עֻלֵּנוּ, וְְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ. כֹּה תְְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם: קָָטָָנִּי, זרתי עָבָה יותר מִמָָּתְְְנֵי אָבִי. אתם חושבים שאהיה מלך קטן בנו של מלך גדול? לא כך הדבר. אם אבי היה גדול, אהיה אני עצום וכביר.

• וְְעַתָּה אָבִי הֶעְְְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד – וַאֲנִי אֹסִיף עַל־עֻלְְּכֶם. אָבִי יִסַּר אֶתְְְכֶם בַּשּׁוֹטִים – וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְְְכֶם בָּעַקְְְרַבִּים, שוטים שיש בהם קוצים, וההלקאה בהם כואבת הרבה יותר . רחבעם גדל כבן מלך הבוטח במעמדו. גם יועציו הצעירים הניחו שהשלטון לא יסור מידי ידידם בשום מצב. על כן הורו לו שלא לענות ברכּות ושלא לקבל את ההצעה אפילו באופן חלקי, כדי שיעמיד את ירבעם והעם בפני מלוא סמכותו.

• וַיָּבוֹא יָָרָָבְְְעָם וְְכָָל־הָעָם אֶל־רְְחַבְְְעָם בַּיּוֹם הַשְְּׁלִישִׁי, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְְְ לֵאמֹר: שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְְּׁלִישִׁי.

• וַיַּעַן הַמֶּלֶךְְְ אֶת־הָעָם בלשון קָשָׁה, וַיַּעֲזֹב אֶת־עֲצַת הַזְְּקֵנִים אֲשֶׁר יְְעָצֻהוּ.

• וַיְְְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְְְלָדִים לֵאמֹר: אָבִי הִכְְְבִּיד אֶת־עֻלְְּכֶם – וַאֲנִי אֹסִיף עַל־עֻלְְּכֶם, אָבִי יִסַּר אֶתְְְכֶם בַּשּׁוֹטִים – וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְְְכֶם בָּעַקְְְרַבִּים.

• וְְלֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְְְ אֶל־הָעָם. ייתכן שרחבעם נהג כך בשל סיבה פסיכולוגית אישית – כבן מלך ראה עצמו נעלה על הכול, ושמא נהג כך משום שלא היה חכם דיו. אולם כאן הכתוב מביא הנמקה מסוג אחר, האופיינית לספרי הנבואה – כִּי־הָיְְתָה גם סִבָּה מֵעִם ה', לְְמַעַן הָקִים אֶת־דְְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל־יָָרָָבְְְעָם בֶּן־נְְבָט. כך צריך היה לקרות כדי לקיים את הגזרה שהודיע הנביא.

• וַיַּרְְְא כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל כִּי לֹא־שָׁמַע הַמֶּלֶךְְְ אֲלֵהֶם, וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת־הַמֶּלֶךְְְ דָּבָר לֵאמֹר: מַה־לָּנוּ חֵלֶק בְְּדָוִד, וְְלֹא־נַחֲלָה בְְּבֶן־יִשַׁי. אין לנו קשר מהותי אל מלכות דוד. התפזר לְְאֹהָלֶיךָ, יִשְְְׂרָאֵל! קריאה זו שימשה בעבר סיסמא כנגד דוד המלך. עַתָּה רְְאֵה בֵיתְְךָ, מלוך על משפחתך בלבד, דָּוִד. אם אינך מעוניין להתחשב בבקשתנו, נפרוש ממך ונסלק עצמנו מכל מחויבות למדינתך. וַיֵּלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל לְְאֹהָלָיו.

• וּבְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל הַיֹּשְְׁבִים בְְּעָרֵי יְְהוּדָה – וַיִּמְְְלֹךְְְ עֲלֵיהֶם רְְחַבְְְעָם. הם קיבלו את מלכותו.

• וַיִּשְְְׁלַח הַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם אֶת־אֲדֹרָם אֲשֶׁר היה הממונה עַל־הַמַּס עוד מזמנו של דוד; על כן נראה שהיה איש לא צעיר ובעל מעמד. ובכל זאת – וַיִּרְְְגְְּמוּ כָָל־יִשְְְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת. מן הסתם שר המסים היה דמות לא פופולרית, והבחירה לשלוח דווקא אותו כדי להשליט סדר לא הייתה נבונה בהקשר זה. וְְהַמֶּלֶךְְְ רְְחַבְְְעָם, שראה את ההתפרעות ההמונית, הִתְְְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְְְכָּבָה לָנוּס אל יְְרוּשָׁלִָם. אפשר שהאבנים כֻּוונו אל מי שהציק להם באופן ישיר בדרישותיו, ולא כלפי רחבעם עצמו, שאולי נותר להם כבוד כלפיו או כלפי אביו.

• וַיִּפְְְשְְׁעוּ יִשְְְׂרָאֵל בְְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה. רגימתו של אדורם הייתה מעין התקוממות והכרזת מלחמה של ישראל נגד מלכות בית דוד. כבר עשרות שנים הם חיו במשטר מלוכני, ועל כן הבינו שאין אפשרות לחזור לאנרכיה שבתקופת השופטים. הם התכוונו אפוא להקים מלוכה חלופית.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל כִּי־שָׁב יָָרָָבְְְעָם, וַיִּשְְְׁלְְחוּ וַיִּקְְְרְְאוּ אֹתוֹ אֶל־הָעֵדָה וַיַּמְְְלִיכוּ אֹתוֹ עַל־כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל, שכן עוד בחיי שלמה ירבעם נודע כמנהיג האופוזיציה למלך. לֹא הָיָה אַחֲרֵי בֵית־דָּוִד זוּלָתִי, אלא שֵׁבֶט־יְְהוּדָה לְְבַדּוֹ, ואולי גם בנימין.

• וַיָּבֹא רְְחַבְְְעָם יְְרוּשָׁלִַם. רחבעם ראה בפרישתם מרד בשלטונו. אשר על כן – וַיַּקְְְהֵל אֶת־כָָּל־בֵּית יְְהוּדָה וְְאֶת־שֵׁבֶט בִּנְְְיָמִן, הסמוך ליהודה ומיודד אתו – מֵאָה וּשְְְׁמֹנִים אֶלֶף בָּחוּר עֹשֵׂה מִלְְְחָמָה, לְְהִלָּחֵם עִם־בֵּית יִשְְְׂרָאֵל כדי לְְהָשִׁיב אֶת־הַמְְּלוּכָה לִרְְְחַבְְְעָם בֶּן־שְְׁלֹמֹה ולכפות את שלטונו על כל ישראל. ביד רחבעם היה צבא מאורגן, ואילו ישראל טרם הספיקו להתארגן.

• וַיְְְהִי דְְּבַר הָאֱלֹהִים אֶל־שְְׁמַעְְְיָה אִישׁ־הָאֱלֹהִים, נביא נוסף שהתגלה עתה, כשהתעורר הצורך בדבריו, לֵאמֹר׃

• אֱמֹר אֶל־רְְחַבְְְעָם בֶּן־שְְׁלֹמֹה מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה וְְאֶל־כָָּל־בֵּית יְְהוּדָה וּבִנְְְיָמִין וְְיֶתֶר הָעָם לֵאמֹר׃

• כֹּה אָמַר ה': לֹא־תַעֲלוּ וְְלֹא־תִלָּחֲמוּן עִם־אֲחֵיכֶם בְְּנֵי־יִשְְְׂרָאֵל. שׁוּבוּ אִישׁ לְְבֵיתוֹ, כִּי מֵאִתִּי נִהְְְיָה הַדָּבָר הַזֶּה.כיוון שלנביא יש זכות וטו על כל החלטה מלכותית, כולל על יציאה למלחמה – וַיִּשְְְׁמְְעוּ אֶת־דְְּבַר ה', וַיָּשֻׁבוּ לָלֶכֶת כִּדְְְבַר ה'. לא ידוע הרבה על אופיו של רחבעם, אך גם אם לא היה צדיק כסבו, דוד, לא היה לו ספק שעליו לציית לדברי הנביא בעניין זה.

• וַיִּבֶן יָָרָָבְְְעָם אֶת־שְְׁכֶם בְְּהַר אֶפְְְרַיִם, העיר המרכזית שבה הומלך, וַיֵּשֶׁב בָּהּ, אלא שלאחר זמן – וַיֵּצֵא מִשָּׁם, אולי משום שמקום זה טעון בזכרונות מורכבים בתודעת העם; אולי הטרידוהו חשבונות עתיקים של העיר עם הכנענים שישבו בה בימי יעקב, או שעזב את שכם דווקא משום מוצאו מהר אפרים. שמא הבחירה בעיר משבטו תתפרש כאילו אין הוא פונה אל כלל העם. וַיִּבֶן אֶת־פְְּנוּאֵל, שבנחלת גד בעבר הירדן המזרחי, ובה קבע את מושבו.

• וַיֹּאמֶר יָָרָָבְְְעָם בְְּלִבּוֹ: אף על פי שאנשים רבים הצטרפו למחאתי והכתירו אותי למלך, ולמרות הערים שבניתי עַתָּה אני חושש שמא תָּשׁוּב הַמַּמְְְלָכָה לְְבֵית־דָּוִד.

• אִם־יַעֲלֶה הָעָם הַזֶּה לַעֲשׂוֹת זְְבָחִים בְְּבֵית־ה' בִּירוּשָׁלִַם – וְְשָׁב לֵב הָעָם הַזֶּה אֶל־אֲדֹנֵיהֶם, אֶל־רְְחַבְְְעָם מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה, שירושלים נשארה בירתו, וַהֲרָגֻנִי וְְשָׁבוּ אֶל־רְְחַבְְְעָם מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה.

• וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְְְ, וַיַּעַשׂ שְְׁנֵי עֶגְְְלֵי זָהָב. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם – אל ישראל : רַב, די לָכֶם מֵעֲלוֹת יְְרוּשָׁלִַם. הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְְְרָיִם. זוהי דמותו.

• וַיָּשֶׂם אֶת־הָאֶחָד בְְּבֵית־אֵל, שהיה מקום פולחן עתיק, וְְאֶת־הָאֶחָד נָתַן בְְּדָן שבצפון, כלומר, בשני קצות ארצו.

• וַיְְְהִי הַדָּבָר הַזֶּה לְְחַטָּאת, האנשים דבקו בפולחן העגלים וַיֵּלְְכוּ הָעָם לִפְְְנֵי הָאֶחָד עַד־דָּן שבקצה הארץ.

• וַיַּעַשׂ ירבעם אֶת־בֵּית בָּמוֹת, בית ובו מזבחות, וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְְְצוֹת הָעָם אֲשֶׁר לֹא־הָיוּ מִבְְּנֵי לֵוִי. במקדש שלמה שירתו כהנים מבית לוי, ככתוב בתורה, אבל בבמות שבהן זבחו קודם בנייתו יכלו לכהן גם אנשים שאינם כהנים. ירבעם ראה אפוא בדוד ושלמה מחדשים, ובעיניו הוא היה מי שנצמד לנוסח הישן. בתודעתו נקשר פולחן העגלים למנהג הקודם בישראל. לפיצול העבודה לשני מקומות ולעבודה בכהנים מכל שכבות העם הייתה זיקה למה שרווח בישראל זמן לא רב קודם לכן.

• וַיַּעַשׂ יָָרָָבְְְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. ביהודה חוגגים את חג הסוכות ביום החמישה – עשר בחודש השביעי (תשרי), ועל כן ירבעם דחה אותו לחודש השמיני (חשוון). בחודש זה עדיין לא ניתכים גשמים עזים, ואפשר לערוך בו חגיגה עממית. וַיַּעַל ירבעם עצמו עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ. כֵּן עָשָׂה בְְּבֵית־אֵל לְְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר־עָשָׂה, וְְהֶעֱמִיד בְְּבֵית אֵל אֶת־כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה. ירבעם העדיף לחוג את חגו החדש בבית – אל גם משום שמקום זה קודש כבר בדורות הקודמים, וגם משום שהוא קרוב למרכז הארץ ונגיש יותר מאשר דן הצפונית. העגל הראשי ניצב בבית – אל, ואילו העגל בדן נעשה רק כשירות מיוחד לתושבי הגליל, כדי שלא יצטרכו להרחיק ללכת.

• וַיַּעַל עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ אֲשֶׁר־עָשָׂה בְְּבֵית־אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְְּׁמִינִי, החג בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר־בָּדָא, בדה מִלִּבּוֹ, החג שבחודש השביעי היה ידוע עוד מהר סיני, ואילו את חגיגות החודש השמיני המציא ירבעם מדעתו. וַיַּעַשׂ חָג לִבְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל־הַמִּזְְְבֵּחַ לְְהַקְְְטִיר. מכיוון שכהניו לא באו מבית לוי, יכול היה גם ירבעם, שבא משבט אפרים, לכהן ולהקטיר לה'.