מלכים א-פרק-19

ביאורים

• וַיַּגֵּד אַחְְְאָב, שהיה עד למחזה בכרמל, לְְאִיזֶבֶל אֵת כָָּל־אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְְאֵת כָָּל־אֲשֶׁר הָרַג אֶת־כָָּל־הַנְְּבִיאִים, נביאיה שלה בֶּחָרֶב.

• וַתִּשְְְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְְְאָךְְְ, שליח אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה־יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְְכֹה יוֹסִפוּן, היא נשבעת בלשון רבים, משום שהיא עובדת אלילים, כִּי־כָעֵת, בשעה הזאת מָחָר אָשִׂים אֶת־נַפְְְשְְׁךָ כְְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם. אגרום שמחר גורלך יהיה כגורלם. הצהרה זו מגלה משהו מאישיותה התקיפה והנמרצת של איזבל.

• וַיַּרְְְא וַיָּקָָם וַיֵּלֶךְְְ אֶל־נַפְְְשׁוֹ, ברח, וַיָּבֹא עד בְְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה, וַיַּנַּח אֶת־נַעֲרוֹ, משרתו שָׁם.

• וְְהוּא־הָלַךְְְ הלאה מדרום לבאר – שבע בַּמִּדְְְבָּר דֶּרֶךְְְ יוֹם. וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, שיח מדברי שגובהו כמטר וחצי עד שניים, וצלו אינו רב, וַיִּשְְְׁאַל אֶת־נַפְְְשׁוֹ לָמוּת, וַיֹּאמֶר: רַב עַתָּה, חיי הגיעו למיצוים, תמו כוחותי, ואני רצוץ ומיואש. על כן, ה', קַח את נַפְְְשִׁי, כִּי לֹא־טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי. הם חיו ומתו; אף אני הגיע זמני, ועכשיו הנח לי למות.

• וַיִּשְְְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד, וְְהִנֵּה־זֶה מַלְְְאָךְְְ נֹגֵעַ בּוֹ, וַיֹּאמֶר לוֹ: קוּם אֱכוֹל.

• וַיַּבֵּט סביבו, וְְהִנֵּה מְְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְְצָפִים, מאכל בצק שנאפה על גחלים וְְצַפַּחַת, כלי חרס כעין בקבוק מָיִם, ולאחר שזמן רב לא בא אוכל אל פיו, משום שלא הצטייד באוכל – וַיֹּאכַל וַיֵּשְְְׁתְְְּ וַיָּשָָׁב וַיִּשְְְׁכָּב. בייאושו התייחס אל מותו בקור – רוח.

• וַיָּשָָׁב מַלְְְאַךְְְ ה' שֵׁנִית וַיִּגַּע־בּוֹ, וַיֹּאמֶר: קוּם אֱכֹל עוד, כִּי רַב מִמְְּךָ הַדָּרֶךְְְ שלפניך, ולא די במה שאכלת. נראה שהיה לו מושג כללי לאן פניו מועדות, אבל הוא לא נשלח לשם במפורש.

• וַיָּקָָם וַיֹּאכַל וַיִּשְְְׁתֶּה. וַיֵּלֶךְְְ בְְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא מן המזון הנסי שזומן לו, אַרְְְבָּעִים יוֹם וְְאַרְְְבָּעִים לַיְְְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב.

• וַיָּבֹא־שָׁם אֶל־הַמְְּעָרָה שבהר, וַיָּלֶן שָׁם. וְְהִנֵּה דְְבַר־ה' אֵלָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה־לְְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ? מה מעשיך כאן?

• וַיֹּאמֶר אליהו: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְְבָאוֹת. מה שהוביל אותי עד כאן הוא קנאָתי לה' מתוך אהבתי אליו. קנאה זו אינה מותירה מקום להתחשבות בשום דבר אחר. כִּי־עָזְְבוּ בְְרִיתְְךָ בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל – אֶת־מִזְְְבְְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְְאֶת־נְְבִיאֶיךָ הָרְְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְְבַדִּי מכל נביאיך, וַיְְְבַקְְְשׁוּ השליטים גם אֶת־נַפְְְשִׁי לְְקַחְְְתָּהּ.

• וַיֹּאמֶר לו קול ה' : צֵא וְְעָמַדְְְתָּ בָהָר לִפְְְנֵי ה'. וְְהִנֵּה ה' עֹבֵר, וְְרוּחַ גְְּדוֹלָה וְְחָזָק, מְְפָרֵק הָרִים וּמְְְשַׁבֵּר סְְלָעִים לִפְְְנֵי ה', אבל מתברר כי לֹא בָרוּחַ ה'. הרוח הגדולה והנוראה התפוגגה. וְְאַחַר הָרוּחַ נשמע רַעַשׁ, ושוב – לֹא בָרַעַשׁ ה'.

• וְְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ – לֹא בָאֵשׁ ה', וְְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְְּמָמָה דַקָּה, קול דק וחרישי של דממה.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ את קול הדממה הדקה, הבין שבו מתגלה ה'. על כן – וַיָּלֶט, הסתיר את פָּנָיו בְְּאַדַּרְְְתּוֹ, המעיל הגדול שבו התעטף, כי אין לראות את פני ה'. וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד על פֶּתַח הַמְְּעָרָה. וְְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל שוב וַיֹּאמֶר: מַה־לְְּךָ פֹה, אֵלִיָּהוּ? נראה שהוא שוב נשאל אותה שאלה כדי שאולי הפעם, לאחר שה' התגלה אליו בקול דממה דקה, תשתנה הערכת המציאות שלו.

• וַיֹּאמֶר: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְְבָאוֹת, כִּי־עָזְְבוּ בְְרִיתְְךָ בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל – אֶת־מִזְְְבְְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְְאֶת־נְְבִיאֶיךָ הָרְְגוּ בֶחָרֶב, וָאִוָּתֵר אֲנִי לְְבַדִּי וַיְְְבַקְְְשׁוּ אֶת־נַפְְְשִׁי לְְקַחְְְתָּהּ. לכן בייאושי נמלטתי לכאן. נראה אפוא שההתגלות לא השפיעה על תפיסתו.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו: לא אקח את נפשך עתה משום שעדיין נכונים לך תפקידים אחדים: לֵךְְְ שׁוּב לְְדַרְְְכְְּךָ מִדְְְבַּרָה דַמָּשֶׂק, וּבָאתָ וּמָשַׁחְְְתָּ, הכְתר, מַנה למלך אֶת־חֲזָאֵל השר הארמי לְְמֶלֶךְְְ עַל־אֲרָם.

• וְְאֵת יֵהוּא בֶן־נִמְְְשִׁי, קצין בצבא אחאב, תִּמְְְשַׁח לְְמֶלֶךְְְ עַל־יִשְְְׂרָאֵל, וְְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵהעיר אָבֵל מְְחוֹלָה הסמוכה לבקעת הירדן תִּמְְְשַׁח, מנה לְְנָבִיא תַּחְְְתֶּיךָ. אחרי שתמלא את כל המשימות הללו, תשוחרר מתפקידך.

• וְְהָיָה את הַנִּמְְְלָט, מי שיברח מֵחֶרֶב חֲזָאֵל – יָמִית יֵהוּא, וְְהַנִּמְְְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא – יָמִית אֱלִישָׁע. כל אחד מנמשחיך יעניש את ישראל בדרכו שלו: חזאל במלחמה, יהוא במרידתו ואלישע בתוכחתו ובמעשיו.

• וְְהִשְְְׁאַרְְְתִּי בְְיִשְְְׂרָאֵל רק שִׁבְְְעַת אֲלָפִים – כָָּל־הַבִּרְְְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא־כָרְְעוּ לַבַּעַל, וְְכָָל־הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא־נָשַׁק לוֹ, ואילו החוטאים שדיברת עליהם, ייספו מן העולם.

• וַיֵּלֶךְְְ אליהו מִשָּׁם לאבל מחולה וַיִּמְְְצָא אֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט, וְְהוּא חֹרֵשׁ את האדמה. שְְׁנֵים־עָשָׂר צְְמָדִים של בקר חורשים חלקת אדמה גדולה לְְפָנָיו, וְְהוּא בִּשְְְׁנֵים הֶעָשָׂר. אלישע הלך בסוף משום שהיה בעל השדה או הבהמות, או שהיה הממונה על שאר החורשים. וַיַּעֲבֹר אֵלִיָּהוּ אֵלָיו, וַיַּשְְְׁלֵךְְְ אליהו את אַדַּרְְְתּוֹ אֵלָיו. בכך מינה אותו לנביא, וכן האיר את נפשו של אלישע והעביר אליו משהו מכוחו שלו. ברגע זה נוצר קשר פנימי עמוק בין השניים, עד כדי כך שאלישע רצה מיד לדבוק בו, ואולם אליהו המשיך ללכת בלי לומר מלה.

• וַיַּעֲזֹב אלישע אֶת־הַבָּקָר וַיָּרָָץ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ. וַיֹּאמֶר אלישע: אני מבקש לדבוק בך. רק המתן לי ש אֶשֳֳּׁקָה־נָּא לְְאָבִי וּלְְְאִמִּי נשיקת פרדה וְְאֵלְְכָה אַחֲרֶיךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ אליהו בהתגרות ולשם ניסיון : לֵךְְְ שׁוּב, כִּי מֶה־עָשִׂיתִי לָךְְְ?! מה רצונך ממני?! לא ביקשתי ממך דבר. זרקתי עליך את האדרת, ואתה יכול להשיבה לי.

• וַיָּשָָׁב אלישע מֵאַחֲרָיו, וַיִּקַּח אֶת־צֶמֶד הַבָּקָר שבהם חרש וַיִּזְְְבָּחֵהוּ. וּבִכְְְלִי הַבָּקָר בִּשְְּׁלָם הַבָּשָׂר, וַיִּתֵּן לָעָם וַיֹּאכֵלוּ. בין שאלישע חזר לנשק להוריו, ובין שלא עשה זאת, באותה שעה הוא חדל להיות האיכר מאבל מחולה ונהיה נביא. בטקס זביחת הבקר שערך ציין שהוא מפסיק את קשריו עם עולמו של האיכר. את הבשר חילק ליתר החורשים, ואולי לבני המקום האחרים. וַיָּקָָם וַיֵּלֶךְְְ אַחֲרֵי אֵלִיָּהוּ וַיְְְשָׁרְְתֵהוּ במקום הנער ששירתו עד שהגיע לבאר – שבע. בכך מימש אליהו את השליחות שהוטלה עליו למנות לו ממלא מקום. את שתי המשימות האחרות שה' הטיל עליו – משיחת חזאל ויהוא – לא מימש אליהו באופן ישיר; אלישע, ממשיכו, הוא שהוציאן אל הפועל. א ימת הבצורת סרה מעל ממלכת ישראל. עתה ניצב אחאב בפני איום צבאי ומדיני. בפרק זה אליהו הנביא אינו