מלכים א-פרק-20

ביאורים

• וּבֶן־הֲדַד מֶלֶךְְְ־אֲרָם קָבַץ אֶת־כָָּל־חֵילוֹ, וּשְְְׁלֹשִׁים וּשְְְׁנַיִם מֶלֶךְְְ, נסיכים קטנים או אדונים מקומיים באו אִתּוֹ וְְסוּס וָרָכֶב, וַיַּעַל וַיָּצַר עַל־שֹׁמְְרוֹן, חנה ליד שומרון ותכנן לצור עליה וַיִּלָּחֶם בָּהּ. צבא רב זה ירד מדמשק דרך הגליל עד שומרון ושם נערך למתקפה מסיבית על בירת ישראל. אולי מחמת פגיעתן הקשה של שנות הבצורת הכבדות, לא עמד לאחאב הכוח להגיב בחריפות לקואליציה החמושה של בן הדד.

• וַיִּשְְְׁלַח בן הדד מַלְְְאָכִים, שליחים אֶל־אַחְְְאָב מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל הָעִירָה – אל שומרון הנצורה.

• וַיֹּאמֶר לוֹ: כֹּה אָמַר בֶּן־הֲדַד: כַּסְְְפְְּךָ וּזְְְהָבְְךָ – לִי־הוּא. רכושך יעבור אלי. וְְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ הַטּוֹבִים – לִי־הֵם. בני משפחתך יעברו לרשותי. אלו הם תנאי הכניעה שאני מכתיב לך .

• וַיַּעַן מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: כִּדְְְבָרְְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְְְ. לְְךָ אֲנִי וְְכָָל־אֲשֶׁר־לִי. אני נכנע.

• וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְְְאָכִים, שליחיו של בן הדד וַיֹּאמְְרוּ: כֹּה־אָמַר בֶּן־הֲדַד לֵאמֹר: כִּי־שָׁלַחְְְתִּי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: כַּסְְְפְְּךָ וּזְְְהָבְְךָ וְְנָשֶׁיךָ וּבָנֶיךָ לִי תִתֵּן, אל תחשוב שאתה הוא שתבחר לפי ראות עיניך את מה שיינתן לי.

• כִּי אִם־כָּעֵת מָחָר אֶשְְְׁלַח אֶת־עֲבָדַי אֵלֶיךָ, וְְחִפְְּשׂוּ אֶת־בֵּיתְְךָ וְְאֵת בָּתֵּי עֲבָדֶיךָ. אנהג בארמונך מנהג אדון גמור. לא אמתין שאתה תתן לי את רכושך ואנשיך, אלא אשלח את אנשי לקחת את מה שארצה. וְְהָיָה את כָָּל־מַחְְְמַד עֵינֶיךָ, אוצרותיך היקרים לך ביותר יָשִׂימוּ בְְיָדָם וְְלָקָחוּ.

• וַיִּקְְְרָא מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל לְְכָָל־זִקְְְנֵי הָאָרֶץ. הוא סיפר להם על חילופי הדברים עם בן הדד וַיֹּאמֶר: דְְּעוּ־נָא וּרְְְאוּ כִּי רָעָה איש זֶה מְְבַקֵּשׁ, כִּי־שָׁלַח אֵלַי לְְנָשַׁי וּלְְְבָנַי וּלְְְכַסְְְפִּי וְְלִזְְְהָבִי, וְְלֹא מָנַעְְְתִּי את כל אלה מִמֶּנּוּ, ועכשיו הוא מציג דרישה נוספת. החוק לא אילץ את אחאב להתייעץ עם הזקנים; הוא פנה אליהם מרצונו החפשי, שכן רצה לקבל את תמיכתם להכרעה החשובה שלפניו.

• וַיֹּאמְְרוּ אֵלָיו כָָּל־הַזְְּקֵנִים וְְכָָל־הָעָם: מה שהסכמת לתת לו בהתחלה אינו מענייננו, אבל לגבי דרישתו השנייה – אַל־תִּשְְְׁמַע וְְלוֹא תֹאבֶה, אל תסכים. העובדה שהזקנים והעם מתנגדים פה אחד למסירת ‘מחמד העיניים', לבן הדד מעידה כי זהו הדבר היקר ביותר לעם, והם נכונים למסור את נפשם למענו.

• וַיֹּאמֶר לְְמַלְְְאֲכֵי בֶן־הֲדַד: אִמְְְרוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְְְ: כֹּל הדרישות אֲשֶׁר־שָׁלַחְְְתָּ אֶל־עַבְְְדְְּךָ בָרִאשֹׁנָה – אֶעֱשֶׂה, וְְאולם את הַדָּבָר הַזֶּה – לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת. וַיֵּלְְכוּ הַמַּלְְְאָכִים אל מלך ארם וַיְְְשִׁבֻהוּ דָּבָר, את דברי אחאב.

• וַיִּשְְְׁלַח אֵלָיו בֶּן־הֲדַד וַיֹּאמֶר: כֹּה־יַעֲשׂוּן לִי אֱלֹהִים וְְכֹה יוֹסִפוּ, אִם־יִשְְְׂפֹּק, יספיק עֲפַר שֹׁמְְרוֹן לִשְְְׁעָלִים, לצעדים, למדרך כף רגל לְְכָָל־הָעָם אֲשֶׁר בְְּרַגְְְלָי. אני נשבע שכל העפר של שומרון לא יהיה גדול דיו לצעדיהם של חיילי. שומרון אינה אלא עיר קטנה ועלובה, ואילו צבאי עצום ורב.

• וַיַּעַן מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר: דַּבְְּרוּ, אִמרו לו : אַל־יִתְְְהַלֵּל, יתפאר חֹגֵר, היוצא אל הקרב וחוגר את כלי נשקו כִּמְְְפַתֵּחַ, כאילו הוא מי שחזר לאחר שניצח במלחמה ומתיר את החגור. לא ראוי שתתייהר קודם שניצחת.

• וַיְְְהִי כִּשְְְׁמֹעַ בן הדד אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה, וְְהוּא שֹׁתֶה, הוּא וְְהַמְְּלָכִים בני בריתו בַּסֻּכּוֹת של הצבא החונה מחוץ לעיר. וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו: שִׂימוּ מצור על העיר. בנו חומות, והרימו סוללות. וַיָּשִׂימוּ מצור עַל־הָעִיר.

• וְְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל־אַחְְְאָב מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל. מתברר שנותרו נביאים – אולי מאלה שהוחבאו במערה. במצב מתוח זה הבין הנביא שאין הוא צריך לחשוש מאחאב. וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָאִיתָ אֵת כָָּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה? הִנְְנִי נֹתְְנוֹ בְְיָדְְךָ הַיּוֹם, וְְיָדַעְְְתָּ כִּי־אֲנִי ה'.

• וַיֹּאמֶר אַחְְְאָב: בְְּמִי? בעזרת איזה צבא אעשה זאת? וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר ה': בְְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְְּדִינוֹת. בני ערובה מעמים שונים שגדלו אצל אחאב כדי לערוב להתנהגות הוריהם. הנסיכים, שהגיעו אל המלך הזר בעל כורחם, עם הזמן החלו להזדהות אתו, ואף עמדו לצדו בעת צרה. וַיֹּאמֶר אחאב : מִי־יֶאְְְסֹר הַמִּלְְְחָמָה? מי יפקד על נערי שרי המדינות? וַיֹּאמֶר: אָתָּה עצמך תצא לקרב בראשם.

• וַיִּפְְְקֹד, אחאב סָפר אֶת־נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְְּדִינוֹת, וַיִּהְְְיוּ מָאתַיִם שְְׁנַיִם וּשְְְׁלֹשִׁים. וְְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת־כָָּל־הָעָם, והאנשים מ כָָּל־בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל שראויים להילחם היו שִׁבְְְעַת אֲלָפִים. שומרון לא הייתה עיר גדולה.

• וַיֵּצְְאוּ בַּצָָּהֳֳרָיִם, וּבֶן־הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת. נוכח יחסי הכוחות הוא היה בטוח בניצחונו מראש, ועל כן הרשה לעצמו להשתכר הוּא וְְהַמְְּלָכִים שהם שְְׁלֹשִׁים־וּשְְְׁנַיִם מֶלֶךְְְ ש עֹזֵר אֹתוֹ. הם לא נתנו את דעתם למתרחש, אלא ערכו מסיבת הוללות בצהרי היום.

• וַיֵּצְְאוּ נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְְּדִינוֹת כיחידה בפני עצמה בָּרִאשֹׁנָה. וַיִּשְְְׁלַח בֶּן־הֲדַד לדעת מה מתרחש, וַיַּגִּידוּ לוֹ לֵאמֹר: אֲנָשִׁים יָצְְאוּ מִשֹּׁמְְרוֹן חרף המצור, ומטרת יציאתם אינה ברורה, שהרי אין זה צבא שלם.

• וַיֹּאמֶר בן הדד בעת שהיה שיכור ואדיש : אִם־לְְשָׁלוֹם, בכניעה ובנכונות להימסר לשבי יָצָאוּ – תִּפְְְשׂוּם חַיִּים. וְְגם אִם לְְמִלְְְחָמָה יָצָאוּ – חַיִּים תִּפְְְשׂוּם. בין כך ובין כך תוכלו להשתלט על קבוצה כה קטנה, ואינכם צריכים להילחם בה. בן הדד לא חשש כלל, מפני שאחרי דברי הכניעה של אחאב הוא היה בטוח שיכבוש את העיר במוקדם או במאוחר.

• וְְאֵלֶּה יָצְְאוּ מִן־הָעִיר – נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְְּדִינוֹת וְְשבעת אלפים אנשי הַחַיִל אֲשֶׁר אַחֲרֵיהֶם.

• וַיַּכּוּ אִישׁ אִישׁוֹ. כל אחד מהם הצליח להרוג את האיש שעמד מולו. ולאחר שנהרגו כמה מאות חיילים ארמיים, שלא ידעו כיצד להגיב – וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְְְדְְּפֵם יִשְְְׂרָאֵל. וַיִּמָּלֵט בֶּן־הֲדַד מֶלֶךְְְ אֲרָם עַל־סוּס וּפָרָשִׁים, משום שלא הבין שהוא עומד בפני מתקפה ולא היה מוכן לקרב.

• וַיֵּצֵא מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל עם הצבא, וַיַּךְְְ אֶת־הַסּוּס וְְאֶת־הָרָכֶב וְְהִכָּה בַאֲרָם מַכָּה גְְדוֹלָה. אחרי שהמלך ברח, נותר מחנה ארם מבולבל ומיואש, ואחאב ואנשיו נלחמו בעוז והנחילו לארם מפלה קשה.

• וַיִּגַּשׁ הַנָּבִיא אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לוֹ: אמנם הברחת את הארמים, אבל לא ניצחת אותם. לֵךְְְ הִתְְְחַזַּק, חזק את עצמך וְְדַע וּרְְְאֵה אֵת אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה, כִּי לִתְְְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כשתשוב השנה, כלומר בשנה הבאה מֶלֶךְְְ אֲרָם עֹלֶה עָלֶיךָ שנית. בגלל תנאי מזג האוויר נערכו המלחמות בדרך כלל מן האביב והלאה.

• וְְעַבְְְדֵי מֶלֶךְְְ־אֲרָם אָמְְרוּ אֵלָיו: אֱלֹהֵי הָרִים אֱלֹהֵיהֶם, עַל־כֵּן חָזְְקוּ מִמֶּנּוּ. כיוון שבאנו להרים, ששם שולט אלוקי ישראל, הובסנו בקרב. וְְאוּלָם אם נִלָּחֵם אִתָּם בַּמִּישׁוֹר, שבו אנו רגילים להילחם, אִם־לֹא, בוודאי נֶחֱזַק מֵהֶם וננצחם. ועוד, לא התארגנת היטב לעימות. אל המערכה קיבצת את כל המלכים הללו, שכל אחד מהם נחשב רשמית מלך עצמאי, אבל הם לא ששו להילחם.

• וְְעל כן אֶת־הַדָּבָר הַזֶּה עֲשֵׂה: הָסֵר הַמְְּלָכִים אִישׁ מִמְְּקֹמוֹ, וְְשִׂים פַּחוֹת, שרים שתמנה אתה באופן רשמי תַּחְְְתֵּיהֶם, במקומם.

• וְְאַתָּה תִמְְְנֶה־לְְּךָ חַיִל כַּחַיִל הַנֹּפֵל מֵאוֹתָךְְְ, וְְסוּס כַּסּוּס וְְרֶכֶב כָּרֶכֶב. הקם צבא חלופי שגודלו זהה לגודל הצבא שנפל בקרב הקודם. וְְנִלָּחֲמָה אוֹתָם בַּמִּישׁוֹר, הבה נראה אִם־לֹא נֶחֱזַק מֵהֶם. וַיִּשְְְׁמַע בן הדד לְְקֹלָם וַיַּעַשׂ כֵּן. הוא ארגן את צבאו באופן שונה במקצת, הידק את שלטונו במדינה והתכונן למערכה נוספת.

• וַיְְְהִי לִתְְְשׁוּבַת הַשָּׁנָה, כעבור שנה וַיִּפְְְקֹד בֶּן־הֲדַד אֶת־אֲרָם, וַיַּעַל אֲפֵקָה, לאפק, שהיא במישור לַמִּלְְְחָמָה עִם־יִשְְְׂרָאֵל, והזמין את מלך ישראל למלחמה.

• וגם בְְְנֵי יִשְְְׂרָאֵל הָָתְְְפָּקְְדוּ וְאנשי הצבא כָָלְְְכְְּלוּ, קיבלו את צידתם ואת התחמושת שלה נזקקו, וַיֵּלְְכוּ לִקְְְרָאתָם. וַיַּחֲנוּ בְְנֵי־יִשְְְׂרָאֵל נֶגְְְדָּם וגודלם היה רק כִּשְְְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים, כגודל הקרקע הנחשפת על ידי שני עדרי עזים לאחר שרעו. ואילו אֲרָם מִלְְְאוּ אֶת־הָאָרֶץ, פני השטח.

• וַיִּגַּשׁ אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר: כֹּה־אָמַר ה': יַעַן אֲשֶׁר אָמְְרוּ אֲרָם: אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְְלֹא־אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא – וְְנָתַתִּי אֶת־כָָּל־הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְְּיָדֶךָ, וִידַעְְְתֶּם כִּי־אֲנִי ה'.

• וַיַּחֲנוּ אֵלֶּה נֹכַח־אֵלֶּה שִׁבְְְעַת יָמִים בלא לגשת למלחמה. בינתיים כל אחד משני הצבאות ניסה לבצר לעצמו עמדה טובה יותר. וַיְְְהִי בַּיּוֹם הַשְְּׁבִיעִי, וַתִּקְְְרַב, פרצה הַמִּלְְְחָמָה. וַיַּכּוּ בְְנֵי־יִשְְְׂרָאֵל אֶת־אֲרָם מֵאָה־אֶלֶף רַגְְְלִי בְְּיוֹם אֶחָד, מכה קשה מאוד.

• וַיָּנֻסוּ הַנּוֹתָרִים מצבא ארם אֲפֵקָה אֶל־הָעִיר אפק, וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל־עֶשְְְׂרִים וְְשִׁבְְְעָה אֶלֶף אִישׁ, אנשי ארם הַנּוֹתָרִים. וּבֶן־הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל־הָעִיר חֶדֶר בְְּחָדֶר, התחבא בחדר לפנים מחדר. הוא ידע שהפסיד במלחמה ואיבד את צבאו, ושתוך זמן קצר יגיע אחאב, המלך המנצח.

• וַיֹּאמְְרוּ אֵלָיו עֲבָדָיו: הִנֵּה־נָא שָׁמַעְְְנוּ כִּי ל מַלְְְכֵי בֵּית יִשְְְׂרָאֵל יש שם טוב, כִּי־מַלְְְכֵי חֶסֶד הֵם. לבם רך אפילו תוך כדי מלחמה. אשר על כן נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְְּמָָתְְְנֵינוּ כאות אבל או כסימן לכניעתנו, כשבויים, וַחֲבָלִים בְְּרֹאשֵׁנוּ, כעבדים הנכונים להיות לו לסבלים, שכן נושאי משא כורכים חבלים על ראשיהם. וְְנֵצֵא אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל, אוּלַי הוא ימחל ו יְְחַיֶּה אֶת־נַפְְְשֶׁךָ כשיראה את כניעתנו.

• וַיַּחְְְגְְּרוּ שַׂקִּים בְְּמָָתְְְנֵיהֶם וַחֲבָלִים בְְּרָאשֵׁיהֶם, וַיָּבֹאוּ אֶל־מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל וַיֹּאמְְרוּ: עַבְְְדְְּךָ בֶן־הֲדַד אָמַר: תְְּחִי־נָא נַפְְְשִׁי. הוא ביקש שתחוס על נפשו. כטוב לבו של אחאב אחרי ניצחונו המזהיר על צבא ארם – וַיֹּאמֶר: הַעוֹדֶנּוּ חַי?! שהרי בתוך מהומת הקרבות יכול היה גם המלך להיהרג. אָחִי הוּא!

• וְְהָאֲנָשִׁים של בן הדד יְְנַחֲשׁוּ, ראו בכך סימן טוב, וַיְְְמַהֲרוּ וַיַּחְְְלְְטוּ, הזדרזו לתפוס את מלתו ולברר הֲמִמֶּנּוּ, האם זו אכן הייתה כוונתו, וַיֹּאמְְרוּ: אָחִיךָ בֶן־הֲדַד. אף הוא מרגיש את עצמו כאחיך. וַיֹּאמֶר אחאב : בֹּאוּ קָחֻהוּ. הָביאו אותו אלי. כיוון שלא הודיע שבכוונתו להענישו – וַיֵּצֵא אֵלָיו בֶּן־הֲדַד, וַיַּעֲלֵהוּ, אחאב הזמין את בן הדד הרצוץ והכנוע לעלות עַל־הַמֶּרְְְכָּבָה שלו. אחאב התייחס לבן הדד המובס כאל מלך. הלוך הנפש של אחאב היה חיובי ביותר, ולכן נהג גינוני אצילות במלך האויב.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו בן הדד : הֶעָרִים אֲשֶׁר־לָקַח־אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ אָשִׁיב. אחזיר לרשותך את מה שכבש אבי מאביך. וְְחֻצוֹת, זכויות לסחר חופשי תָּשִׂים לְְךָ בְְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר־שָׂם אָבִי בְְּשֹׁמְְרוֹן. מלך ארם הקודם לחץ את שומרון עד שקיבל זכויות שאפשרו לארמים לבוא לשומרון ולסחור שם בלא הגבלות. עתה הבטיח בן הדד להעניק לאחאב זכויות כאלה בדמשק. וַאֲנִי – ענהו אחאב – בַּבְְּרִית שנכרות אֲשַׁלְְּחֶךָּ כדי שיחסינו החיוביים יישארו על כנם גם בעתיד. וַיִּכְְְרָָת־לוֹ בְְרִית ואחאב קיבל את מתנותיו של בן הדד וַיְְְשַׁלְְּחֵהוּ. אחאב ניצח את צבא ארם ואף סיים את המלחמה בתנאי עליונות. עם זאת, לא היה כל דמיון בין הסכם הניצחון הזה לתנאי ההשפלה שהציב בן הדד לאחאב שנה קודם לכן.

• וְְאִישׁ אֶחָד מִבְְּנֵי הַנְְּבִיאִים, מהנביאים המתלמדים אָמַר אֶל־רֵעֵהוּ בִּדְְְבַר ה': הַכֵּינִי, הכה אותי נָא. וַיְְְמָאֵן, סירב הָאִישׁ לְְהַכֹּתוֹ, שהרי הם מכרים וידידים.

• וַיֹּאמֶר לוֹ: יַעַן אֲשֶׁר לֹא־שָׁמַעְְְתָּ בְְּקוֹל ה', והוא שציווה שתכה אותי – הִנְְּךָ הוֹלֵךְְְ מֵאִתִּי, וְְהִכְְּךָ הָאַרְְְיֵה. וַיֵּלֶךְְְ מֵאֶצְְְלוֹ, וַיִּמְְְצָאֵהוּ הָאַרְְְיֵה וַיַּכֵּהוּ.

• וַיִּמְְְצָא האיש מבני הנביאים אִישׁ אַחֵר, וַיֹּאמֶר לו: הַכֵּינִי נָא. וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ. הוא נעתר לבקשתו והכה אותו מכות קשות ופוצעות.

• וַיֵּלֶךְְְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְְְ אֶל־הַדָּרֶךְְְ, בדרכו של המלך אחאב. וַיִּתְְְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר, בצעיף עַל־עֵינָיו, כדי שהמלך לא יכיר אותו. הנביאים היו ניכרים לרוב בבגדיהם, אך הוא כיסה גם את עיניו ואי – אפשר היה לזהותו.

• וַיְְְהִי הַמֶּלֶךְְְ עֹבֵר, וְְהוּא צָעַק, מחה אֶל־הַמֶּלֶךְ, שנחשב השופט העליון , וַיֹּאמֶר: עַבְְְדְְּךָ יָצָא בְְקֶרֶב־הַמִּלְְְחָמָה, וְְהִנֵּה־אִישׁ סָר, פנה אלי, וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ, וַיֹּאמֶר: שְְׁמֹר אֶת־הָאִישׁ הַזֶּה, שהוא שבוי שלי, ואתה תהיה אחראי לו. אִם־הִפָּקֵד יִפָּקֵד, יברח או ייעלם – וְְהָיְְתָה נַפְְְשְְׁךָ תַּחַת נַפְְְשׁוֹ, אהרוג אותך, אוֹ כִכַּר־כֶּסֶף, סכום גבוה לאין ערוך יותר ממחירו של עבד תִּשְְְׁקוֹל, תשלם .

• וַיְְְהִי עַבְְְדְְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה, עסקתי בענייני – וְְהוּא אֵינֶנּוּ. מה אעשה עכשיו? אינני רוצה להיהרג, ואינני יכול לשלם את הקנס. וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל: כֵּן מִשְְְׁפָּטֶךָ, אַתָּה חָרָצְְְתָּ. אתה קבעת את דינך. אתה מודה שלא ביצעת את תפקידך כראוי, ואינך מכחיש את התנאים. על כן עליך לעמוד בהם.

• וַיְְְמַהֵר הנביא וַיָּסַר אֶת־הָאֲפֵר מֵעֲלֵי עֵינָיו. וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְְּבִיאִים הוּא – אולי היה זה הנביא שהופיע לפניו קודם לכן ועל כן הכירוֹ.

• וַיֹּאמֶר הנביא אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְְְתָּ, שחררת אֶת־אִישׁ־חֶרְְְמִי, אויבי שהיה בן – מוות, מלך ארם, מִיָּד – וְְהָיְְתָה נַפְְְשְְׁךָ תַּחַת נַפְְְשׁוֹ וְְעַמְְּךָ תַּחַת עַמּוֹ. אתה האיש שהופקד בידו שבוי, ובמקום לשמור אותו, שילחת אותו לחפשי, ועליך לשלם על כך בחייך.

• וַיֵּלֶךְְְ מֶלֶךְְְ־יִשְְְׂרָאֵל עַל, אל בֵּיתוֹ סַר, מוטרד וְְזָעֵף, וכועס וַיָּבֹא שֹׁמְְרוֹנָה. מצב רוחו השתנה מאז יצא לדרך. הוא נפגע מתוכחתו של הנביא – שהוא עצמו נאלץ להסכים לה – משום שהיא הזכירה לו שהניצחון לא בא מכוחו. ה' הסגיר בידו את מלך ארם, ואילו אחאב נהג במלך הזר והתוקפני, כאילו היה ידיד קרוב.