שמואל א-פרק-18

ביאורים

  • וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ, כשסיים לְדַבֵּר אֶל שָׁאוּל, וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד, וַיֶּאֱהָבֵהוּ יְהוֹנָתָן אהבה עזה כְּנַפְשׁוֹ, כמו את עצמו.

  • וַיִּקָּחֵהוּ – את דוד שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא, וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו.

  • וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית, קשר נצחי שאין לנתקו בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ.

  • וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד, וּמַדָּיו וְעַד חַרְבּוֹ וְעַד קַשְׁתּוֹ וְעַד חֲגֹרוֹ, את כל בגדיו כאות לאיחודם בברית.

  • וַיֵּצֵא דָוִד למשימות צבאיות בעיקר, ו בְכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל, יַשְׂכִּיל, יצליח. ומכיוון שהתברר שדוד איננו רק גיבור במאבק אישי, אלא אדם מצליח ומהימן – וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל לפקד עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה. וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל. דוד משך את אהבתם של כל רואיו, והוא מצא חן בעיני הכול.

  • וַיְהִי בְּבוֹאָם – כשבאו אנשי המלחמה מעמק האלה, בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת הַפְּלִשְׁתִּי בפעם הראשונה ואולי גם בפעמים נוספות – וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל עָרֵי יִשְׂרָאֵל שהמלך עבר דרכן לָשִׁיר, וְהַמְּחֹלוֹת, והנשים המחוללות לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ השב לביתו, בְּתֻפִּים, בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים, הנקראים כעת 'משולשים'.

  • וַתַּעֲנֶינָה בשירה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת, השרות והרוקדות לקראת המנצחים, וַתֹּאמַרְןָ: הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָיו, וְדָוִדבְּרִבְבֹתָיו. שאול מכה אלפים, ואילו דוד מכה רבבות. הן הגזימו בלשונן בשל רצונן להחניף לצעיר יפה התואר שנשא חן בעיניהן.

  • וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה, משום שראה בשירתן של הנשים פגיעה במעמדו, וַיֹּאמֶר: נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת, וְלִי נָתְנוּ רק את הָאֲלָפִים, ומה חסר עוֹד לוֹ – לדוד – אַךְ הַמְּלוּכָה. איזה יתרון יש לי עליו?! אף מלכותי עלולה לעבור אליו.

  • וַיְהִי שָׁאוּל עוֹיֵן אֶת דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה.

  • וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל שָׁאוּל. שאול נתקף שוב דיכאון, וַיִּתְנַבֵּא, התנהג כנביא, השתגע, או: ראה תחזית קודרת לחייו בְתוֹךְ הַבַּיִת. וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם, כרגיל, כדי להרגיעו. וְהַחֲנִית בְּיַד שָׁאוּל, כמלך וכאיש מלחמה.

  • וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת הַחֲנִית במצב רוחו הרע וַיֹּאמֶר בלבו : אַכֶּה בחנית בְדָוִד וּבַקִּיר. וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם. לא הייתה זו התקפה מתוכננת ומחושבת אלא מעשה אימפולסיבי שבא מתוך נטיית לב מטורפת. דוד, שהיה צעיר זריז, והיה גם מודע להתקפיו של שאול, הצליח להתחמק.

  • וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד, כִּי הָיָה ה' עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר. שאול סבל ממצבו ומהידרדרותו, וקינא בדוד הצעיר והמוכשר הגדל ומצליח מול עיניו.

  • וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ, מעל פניו, מפני שמראהו של דוד טורד את שלוותו, ומצד שני – וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ, שאול מינה את דוד לתפקיד שַׂר אָלֶף בצבאו, דרגה גבוהה מאוד, אולי סגן שר הצבא כולו. וַיֵּצֵא דוד וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם במלחמה.

  • וַיְהִי דָוִד לְכָל, בכל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל, וַה' עִמּוֹ.

  • וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד, וההצלחה מאירה לו פנים בכול , וַיָּגָר, פחד מִפָּנָיו אולי בשל חוסר הביטחון שליווה את שאול כבר מעת משיחתו למלך. עתה שיקף לו דוד את מה שהוא עצמו היה רוצה להיות.

  • וְכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת דָּוִד, כִּי הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם. הכול ראו את הצלחתו הן כאיש צבא הן בניהול תחומים אחרים. מעין מאמר מוסגר:

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה בבנותי , מֵרַבאֹתָהּ אֶתֶּן לְךָ לְאִשָּׁה. זו הקִּרבה הגדולה ביותר שיכול המלך להעניק לאדם – אַךְ הֱיֵה לִּי לְבֶן חַיִל, לאיש מלחמתי וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת ה'. וְשָׁאוּל אָמַר בלבו, חשב : אַל תְּהִי יָדִי בּוֹ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל: מִי אָנֹכִי, וּמִי, ומה חשובים חַיַּי, ומי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל כִּי אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ?! לא מגיע לי הכבוד הגדול הזה.

  • וַיְהִי בְּעֵת תֵּת, כשהגיע הזמן לתת אֶת מֵרַב בַּת שָׁאוּל לְדָוִדוְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה. שאול שינה את דעתו ונתן אותה לאיש אחר.

  • וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל הצעירה אֶת דָּוִד בינתיים. היא הכירה אותו משהייתו בחצר המלך, ואולי מביקוריו הרשמיים למחצה אצל אחותה הגדולה. וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל שמיכל עצמה מעוניינת בדוד, ואולי גם דוד מעוניין בה. וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. שאול ראה זאת בעין יפה. שוב נמצאה לו ההזדמנות להשיא לדוד את בתו, ואולי העדיף שתהיה זו הבת בעלת המעמד הפחות בכיר.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל בלבו : אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים. המחשבה הזו לא הרפתה ממנו. הוא גם ידע שכל עוד דוד מתגרה בפלשתים ופוגע בהם, הם מתגוננים ויימנעו מהתקפה. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד: בִּשְׁתַּיִם, באחת משתי בנותי תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם.דוד לא הגיב כלל על אי – קיום ההבטחה לגבי מרב. אולי לא היה בטוח אם המלך התכוון להבטחתו באופן מילולי. אולי חשב שלא היו אלה אלא דברי עידוד כלליים בלבד.

  • וַיְצַו שָׁאוּל אֶת עֲבָדָו: דַּבְּרוּ אֶל דָּוִד בַּלָּט, בסתר לֵאמֹר: הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ באמת ובתמים, וְכָל עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ, וְעַתָּה ההזדמנות שלך, וכך ראוי לך – הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.

  • וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.וַיֹּאמֶר דָּוִד: הַנְקַלָּה, האם דבר קל בְעֵינֵיכֶם ל הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ?! והרי אָנֹכִי אִישׁ רָשׁ, עני וְנִקְלֶה, ומפחותי הערך. הרי מי שמתחתן צריך לתת מוהר – ואף לאשה פשוטה מקובל לתת חמישים שקל כסף – ואילו כאן מדובר על מוהר לבת מלך.

  • וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר: כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד. דוד אינו בא בתביעות; אדרבא, הוא אומר כי אין הוא ראוי להיות חתן המלך.

  • וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: כֹּה תֹאמְרוּ לְדָוִד: אתה אומר שאינך יכול לשלם מוהר הגון, אך אֵין חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר, כִּי אם בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ. רצונו שתהרוג מאה פלשתים , תביא את ערלותיהם כסימן שהרגת אותם, ומעשה גבורה זה ייחשב בעיניו יותר מכל סכום כסף. וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת דָּוִד בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. הוא ניסה לגרום לדוד להילחם שוב בפלשתים , הפעם כאדם פרטי.

  • וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים, עוד לא הגיע הזמן שנקבע לקיום התנאי –

  • וַיָּקָם דָּוִד, וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ, ולא מאה בלבד, כמו שביקש שאול. וַיָּבֵא דָוִד אֶת עָרְלֹתֵיהֶם, וַיְמַלְאוּם, הביאום בשלמות לַמֶּלֶךְ על מנת לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ. התנאי קוים – וַיִתֶּן לוֹ שָׁאוּל אֶת מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה. לכאורה כל הצדדים היו מרוצים מקשר הנישואין הזה.

  • וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי ה' עִם דָּוִד, שה' מלווה אותו בכל דרכיו. וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ, ושדוד זכה באשה אוהבת.

  • וַיֹּאסֶף, הוסיף שָׁאוּל לֵרֹא, לפחד מִפְּנֵי דָוִד עוֹד, שהרי ראה בהצלחותיו של דוד בכל מעשיו, והוא עצמו לא ראה ברכה בחייו. וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת דָוִד כָּל הַיָּמִים. זו לא הייתה מחשבה מוגדרת ורציונלית, שהרי דוד לא הראה שום סימן שהוא מעוניין לקחת ממנו את המלוכה, אבל המחשבה האובססיבית על כך לא חדלה להציק לו.

  • וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מפעם לפעם למערכה כנגד ישראל, וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם, שָׂכַל, נהג בתבונה והצליח דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל. וַיִּיקַר, התכבד שְׁמוֹ מְאֹד. ושאול לא יכול היה לשאת זאת.

פסוקים

  1. ויהי ככלתו לדבר אל־שאול ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד ויאהבו [ויאהבהו] יהונתן כנפשו
  2. ויקחהו שאול ביום ההוא ולא נתנו לשוב בית אביו
  3. ויכרת יהונתן ודוד ברית באהבתו אתו כנפשו
  4. ויתפשט יהונתן את־המעיל אשר עליו ויתנהו לדוד ומדיו ועד־חרבו ועד־קשתו ועד־חגרו
  5. ויצא דוד בכל אשר ישלחנו שאול ישכיל וישמהו שאול על אנשי המלחמה וייטב בעיני כל־העם וגם בעיני עבדי שאול
  6. ויהי בבואם בשוב דוד מהכות את־הפלשתי ותצאנה הנשים מכל־ערי ישראל לשור [לשיר] והמחלות לקראת שאול המלך בתפים בשמחה ובשלשים
  7. ותענינה הנשים המשחקות ותאמרן הכה שאול באלפו [באלפיו] ודוד ברבבתיו
  8. ויחר לשאול מאד וירע בעיניו הדבר הזה ויאמר נתנו לדוד רבבות ולי נתנו האלפים ועוד לו אך המלוכה
  9. ויהי שאול עון [עוין] את־דוד מהיום ההוא והלאה
  10. ויהי ממחרת ותצלח רוח אלהים רעה אל־שאול ויתנבא בתוך־הבית ודוד מנגן בידו כיום ביום והחנית ביד־שאול
  11. ויטל שאול את־החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר ויסב דוד מפניו פעמים
  12. וירא שאול מלפני דוד כי־היה יהוה עמו ומעם שאול סר
  13. ויסרהו שאול מעמו וישמהו לו שר־אלף ויצא ויבא לפני העם
  14. ויהי דוד לכל־דרכו משכיל ויהוה עמו
  15. וירא שאול אשר־הוא משכיל מאד ויגר מפניו
  16. וכל־ישראל ויהודה אהב את־דוד כי־הוא יוצא ובא לפניהם
  17. ויאמר שאול אל־דוד הנה בתי הגדולה מרב אתה אתן־לך לאשה אך היה־לי לבן־חיל והלחם מלחמות יהוה ושאול אמר אל־תהי ידי בו ותהי־בו יד־פלשתים
  18. ויאמר דוד אל־שאול מי אנכי ומי חיי משפחת אבי בישראל כי־אהיה חתן למלך
  19. ויהי בעת תת את־מרב בת־שאול לדוד והיא נתנה לעדריאל המחלתי לאשה
  20. ותאהב מיכל בת־שאול את־דוד ויגדו לשאול וישר הדבר בעיניו
  21. ויאמר שאול אתננה לו ותהי־לו למוקש ותהי־בו יד־פלשתים ויאמר שאול אל־דוד בשתים תתחתן בי היום
  22. ויצו שאול את־עבדו דברו אל־דוד בלט לאמר הנה חפץ בך המלך וכל־עבדיו אהבוך ועתה התחתן במלך
  23. וידברו עבדי שאול באזני דוד את־הדברים האלה ויאמר דוד הנקלה בעיניכם התחתן במלך ואנכי איש־רש ונקלה
  24. ויגדו עבדי שאול לו לאמר כדברים האלה דבר דוד
  25. ויאמר שאול כה־תאמרו לדוד אין־חפץ למלך במהר כי במאה ערלות פלשתים להנקם באיבי המלך ושאול חשב להפיל את־דוד ביד־פלשתים
  26. ויגדו עבדיו לדוד את־הדברים האלה וישר הדבר בעיני דוד להתחתן במלך ולא מלאו הימים
  27. ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלשתים מאתים איש ויבא דוד את־ערלתיהם וימלאום למלך להתחתן במלך ויתן־לו שאול את־מיכל בתו לאשה
  28. וירא שאול וידע כי יהוה עם־דוד ומיכל בת־שאול אהבתהו
  29. ויאסף שאול לרא מפני דוד עוד ויהי שאול איב את־דוד כל־הימים
  30. ויצאו שרי פלשתים ויהי מדי צאתם שכל דוד מכל עבדי שאול וייקר שמו מאד

פסוקים מנוקד

  1. וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֶל־שָׁאוּל וְנֶפֶשׁ יְהוֹנָתָן נִקְשְׁרָה בְּנֶפֶשׁ דָּוִד ויאהבו [וַיֶּאֱהָבֵהוּ] יְהוֹנָתָן כְּנַפְשׁוֹ׃
  2. וַיִּקָּחֵהוּ שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא וְלֹא נְתָנוֹ לָשׁוּב בֵּית אָבִיו׃
  3. וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ׃
  4. וַיִּתְפַּשֵּׁט יְהוֹנָתָן אֶת־הַמְּעִיל אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתְּנֵהוּ לְדָוִד וּמַדָּיו וְעַד־חַרְבּוֹ וְעַד־קַשְׁתּוֹ וְעַד־חֲגֹרוֹ׃
  5. וַיֵּצֵא דָוִד בְּכֹל אֲשֶׁר יִשְׁלָחֶנּוּ שָׁאוּל יַשְׂכִּיל וַיְשִׂמֵהוּ שָׁאוּל עַל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּיטַב בְּעֵינֵי כָל־הָעָם וְגַם בְּעֵינֵי עַבְדֵי שָׁאוּל׃
  6. וַיְהִי בְּבוֹאָם בְּשׁוּב דָּוִד מֵהַכּוֹת אֶת־הַפְּלִשְׁתִּי וַתֵּצֶאנָה הַנָּשִׁים מִכָּל־עָרֵי יִשְׂרָאֵל לשור [לָשִׁיר] וְהַמְּחֹלוֹת לִקְרַאת שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ בְּתֻפִּים בְּשִׂמְחָה וּבְשָׁלִשִׁים׃
  7. וַתַּעֲנֶינָה הַנָּשִׁים הַמְשַׂחֲקוֹת וַתֹּאמַרְןָ הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד בְּרִבְבֹתָיו׃
  8. וַיִּחַר לְשָׁאוּל מְאֹד וַיֵּרַע בְּעֵינָיו הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר נָתְנוּ לְדָוִד רְבָבוֹת וְלִי נָתְנוּ הָאֲלָפִים וְעוֹד לוֹ אַךְ הַמְּלוּכָה׃
  9. וַיְהִי שָׁאוּל עון [עוֹיֵן] אֶת־דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָהָלְאָה׃
  10. וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַתִּצְלַח רוּחַ אֱלֹהִים רָעָה אֶל־שָׁאוּל וַיִּתְנַבֵּא בְתוֹךְ־הַבַּיִת וְדָוִד מְנַגֵּן בְּיָדוֹ כְּיוֹם בְּיוֹם וְהַחֲנִית בְּיַד־שָׁאוּל׃
  11. וַיָּטֶל שָׁאוּל אֶת־הַחֲנִית וַיֹּאמֶר אַכֶּה בְדָוִד וּבַקִּיר וַיִּסֹּב דָּוִד מִפָּנָיו פַּעֲמָיִם׃
  12. וַיִּרָא שָׁאוּל מִלִּפְנֵי דָוִד כִּי־הָיָה יְהוָה עִמּוֹ וּמֵעִם שָׁאוּל סָר׃
  13. וַיְסִרֵהוּ שָׁאוּל מֵעִמּוֹ וַיְשִׂמֵהוּ לוֹ שַׂר־אָלֶף וַיֵּצֵא וַיָּבֹא לִפְנֵי הָעָם׃
  14. וַיְהִי דָוִד לְכָל־דָּרְכָו מַשְׂכִּיל וַיהוָה עִמּוֹ׃
  15. וַיַּרְא שָׁאוּל אֲשֶׁר־הוּא מַשְׂכִּיל מְאֹד וַיָּגָר מִפָּנָיו׃
  16. וְכָל־יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אֹהֵב אֶת־דָּוִד כִּי־הוּא יוֹצֵא וָבָא לִפְנֵיהֶם׃
  17. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד הִנֵּה בִתִּי הַגְּדוֹלָה מֵרַב אֹתָהּ אֶתֶּן־לְךָ לְאִשָּׁה אַךְ הֱיֵה־לִּי לְבֶן־חַיִל וְהִלָּחֵם מִלְחֲמוֹת יְהוָה וְשָׁאוּל אָמַר אַל־תְּהִי יָדִי בּוֹ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים׃
  18. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־שָׁאוּל מִי אָנֹכִי וּמִי חַיַּי מִשְׁפַּחַת אָבִי בְּיִשְׂרָאֵל כִּי־אֶהְיֶה חָתָן לַמֶּלֶךְ׃
  19. וַיְהִי בְּעֵת תֵּת אֶת־מֵרַב בַּת־שָׁאוּל לְדָוִד וְהִיא נִתְּנָה לְעַדְרִיאֵל הַמְּחֹלָתִי לְאִשָּׁה׃
  20. וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֶת־דָּוִד וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו׃
  21. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶתְּנֶנָּה לּוֹ וּתְהִי־לוֹ לְמוֹקֵשׁ וּתְהִי־בוֹ יַד־פְּלִשְׁתִּים וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל־דָּוִד בִּשְׁתַּיִם תִּתְחַתֵּן בִּי הַיּוֹם׃
  22. וַיְצַו שָׁאוּל אֶת־עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל־דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל־עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ׃
  23. וַיְדַבְּרוּ עַבְדֵי שָׁאוּל בְּאָזְנֵי דָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר דָּוִד הַנְקַלָּה בְעֵינֵיכֶם הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְאָנֹכִי אִישׁ־רָשׁ וְנִקְלֶה׃
  24. וַיַּגִּדוּ עַבְדֵי שָׁאוּל לוֹ לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר דָּוִד׃
  25. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל כֹּה־תֹאמְרוּ לְדָוִד אֵין־חֵפֶץ לַמֶּלֶךְ בְּמֹהַר כִּי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים לְהִנָּקֵם בְּאֹיְבֵי הַמֶּלֶךְ וְשָׁאוּל חָשַׁב לְהַפִּיל אֶת־דָּוִד בְּיַד־פְּלִשְׁתִּים׃
  26. וַיַּגִּדוּ עֲבָדָיו לְדָוִד אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי דָוִד לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וְלֹא מָלְאוּ הַיָּמִים׃
  27. וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּלֶךְ הוּא וַאֲנָשָׁיו וַיַּךְ בַּפְּלִשְׁתִּים מָאתַיִם אִישׁ וַיָּבֵא דָוִד אֶת־עָרְלֹתֵיהֶם וַיְמַלְאוּם לַמֶּלֶךְ לְהִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ וַיִּתֶּן־לוֹ שָׁאוּל אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ לְאִשָּׁה׃
  28. וַיַּרְא שָׁאוּל וַיֵּדַע כִּי יְהוָה עִם־דָּוִד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל אֲהֵבַתְהוּ׃
  29. וַיֹּאסֶף שָׁאוּל לֵרֹא מִפְּנֵי דָוִד עוֹד וַיְהִי שָׁאוּל אֹיֵב אֶת־דָּוִד כָּל־הַיָּמִים׃
  30. וַיֵּצְאוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים וַיְהִי מִדֵּי צֵאתָם שָׂכַל דָּוִד מִכֹּל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיִּיקַר שְׁמוֹ מְאֹד׃