שמואל א-פרק-19

ביאורים

• וַיְדַבֵּר שָׁאוּל אֶל יוֹנָתָן בְּנוֹ וְאֶל כָּל עֲבָדָיו לְהָמִית אֶת דָּוִד. וִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל חָפֵץ בְּקיומו, בהצלחתו ובקרבתו של דָוִד מְאֹד.

• וַיַּגֵּד יְהוֹנָתָן לְדָוִד לֵאמֹר: מְבַקֵּשׁ שָׁאוּל אָבִי לַהֲמִיתֶךָ, וְעַתָּה, ראשית לכול הִשָּׁמֶר נָא בַבֹּקֶר וְיָשַׁבְתָּ בַסֵּתֶר וְנַחְבֵּאתָ.

• וַאֲנִי אֵצֵא וְעָמַדְתִּי לְיַד אָבִי בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם, וַאֲנִי אֲדַבֵּר בְּךָ, עליך בגלוי אֶל אָבִי, וְרָאִיתִי מָה תהיה תגובתו וְהִגַּדְתִּי לָךְ.

• וַיְדַבֵּר יְהוֹנָתָן בְּדָוִד טוֹב, דברים טובים אֶל שָׁאוּל אָבִיו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: אַל יֶחֱטָא הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ בְדָוִד, כִּי לוֹא חָטָא לָךְ, לא עשה דבר נגדך, וְכִי מַעֲשָׂיו במלחמה, בנגינה וכיוצא בהם טוֹב לְךָ מְאֹד, הם לטובתך.

• וַיָּשֶׂם אֶת נַפְשׁוֹ בְכַפּוֹ, דוד סיכן את עצמו וַיַּךְ אֶת גלית הַפְּלִשְׁתִּי, וַיַּעַשׂ ה' תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה לְכָל יִשְׂרָאֵל על ידו, ואתה רָאִיתָ וַתִּשְׂמָח – וְלָמָּה תֶחֱטָא בְּדָם נָקִי לְהָמִית אֶת דָוִד חִנָּם?!

• וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל בְּקוֹל יְהוֹנָתָן, וַיִּשָּׁבַע שָׁאוּל: חַי ה' אִם יוּמָת. דוד לא יומת.

• וַיִּקְרָא יְהוֹנָתָן לְדָוִד, וַיַּגֶּד לוֹ יְהוֹנָתָן אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיָּבֵא יְהוֹנָתָן אֶת דָּוִד אֶל שָׁאוּל, וַיְהִי דוד עומד לְפָנָיו כְּאֶתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

• וַתּוֹסֶף הַמִּלְחָמָה מול הפלשתים לִהְיוֹת. זו הייתה מלחמה מתמשכת של פשיטות הדדיות, שאין בה הכרעה. וַיֵּצֵא דָוִד וַיִּלָּחֶם בַּפְּלִשְׁתִּים, וַיַּךְ בָּהֶם מַכָּה גְדוֹלָה וַיָּנֻסוּ מִפָּנָיו. דוד המשיך להצליח כאיש צבא.

• וַתְּהִי רוּחַ ה' רָעָה אֶל שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יוֹשֵׁב וַחֲנִיתוֹ בְּיָדוֹ. ולעומת יד שאול האוחזת בחנית, דָוִד מְנַגֵּן בְּיָד כדי להרגיע את שאול.

• וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכּוֹת בַּחֲנִית שתינעץ בְּדָוִד וּבַקִּיר. וַיִּפְטַר, דוד נחלץ וחמק מִפְּנֵי שָׁאוּל. וַיַּךְ שאול אֶת הַחֲנִית בַּקִּיר, החנית נתקעה בקיר בלבד, וְדָוִד נָס וַיִּמָּלֵט בַּלַּיְלָה ה הוּא.שאול ידע שדוד מתחבא בביתו.

• וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר. וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה – מָחָר אַתָּה מוּמָת.

• וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן, שאולי היה בקומה מוגבהת, ובאותו צד לא עמדו שומרים, וַיֵּלֶךְ וַיִּבְרַח וַיִּמָּלֵט.

• וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים, הצלמיות שלהן דמות אדם, וַתָּשֶׂם אותם אֶל, על הַמִּטָּה, וְאֵת כְּבִיר, מקלעת, או: עור ושער הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו, מעין כרית במקום הנחת ראשו, וַתְּכַס בַּבָּגֶד, כך שייראה כאילו דמות שוכבת במיטה.

• וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים, שליחים לָקַחַת אֶת דָּוִד, וַתֹּאמֶר מיכל : חֹלֶה הוּא ושוכב במיטה.

• וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד, לֵאמֹר, כך ציווה עליהם : הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִתוֹ.

• וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וְהִנֵּה במקום דוד נמצאים הַתְּרָפִים אֶל, על הַמִּטָּה, וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל: לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי וַיִּמָּלֵט? וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל: הוּא אָמַר אֵלַי שַׁלְּחִנִי – לָמָה אֲמִיתֵךְ? לאביה היא מספרת כאילו דוד איים עליה, ועל כן שילחה אותו.

• וְדָוִד בָּרַח וַיִּמָּלֵט, וַיָּבֹא אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה, וַיַּגֶּד לוֹ אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ שָׁאוּל. וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת שברמה, עירו של שמואל. אולי זה היה מקום שקט, שבו נפשו או למדו והתבודדו.

• וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר: הִנֵּה דָוִד בְּנָיוֹת בָּרָמָה.

• וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד. הוא לא היסס לקחת את דוד גם משם. וַיַּרְא כל אחד משליחי שאול אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים, וּשְׁמוּאֵל רבם עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם. הוא לא היה פעיל בהתנבאות אלא רק השגיח שהם ינהגו כראוי. וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים, וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. כאשר השליחים ראו את הנביאים, גם הם נתפסו למצב ההתנבאות.

• וַיַּגִּדוּ זאת לְשָׁאוּל, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים – וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים – וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. הנבואה נפתחה עתה בפני ההמונים. כל שליחיו של שאול הוטבעו בחוויה הנבואית. שאול לא מצא פתרון אחר –

• וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא עצמו הָרָמָתָה. וַיָּבֹא עַד ה בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּמקום שנקרא שֶּׂכוּ, וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר: אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד? וַיֹּאמֶר מישהו: הִנֵּה בְּנָיוֹת ש בָּרָמָה.

• וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל נָיוֹת בָּרָמָה, וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ בְּנָיוֹת בָּרָמָה.

• וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו כמו המתנבאים האחרים, וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל, וַיִּפֹּל עָרֹם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלָּיְלָה. במשך הזמן הזה דוד יכול היה להימלט. עַל כֵּן יֹאמְרוּ כפתגם רווח, שכבר הוזכר בנסיבות דומות בהשתאות : הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם. אכן, מצד תכונות נפשו היה שאול מתאים להיות כלי לנבואה. לפיכך גם הוא נתפס בה, שוכב ומתנבא, ובאותה שעה של אובדן עשתונות לא יכול היה להשתחרר מהשפעתה.