שמואל א-פרק-22

ביאורים

• וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם שבדרום יהודה נחלת שבטו, שכן אדם יכול לחיות במערות הגדולות שבעדולם. וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיו. בני משפחתו נוכחו לדעת שדוד, שהצליח ביותר קודם לכן, הוא עתה פליט הנרדף על ידי המלך. בשל קרבתם המשפחתית ובעקבות החשש לגורלם – וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה, וכפי הנראה חלקם נשארו אתו, בין בקביעות ובין באופן זמני.

• וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כָּל אִישׁ מָצוֹק, אנשים הסובלים ממצוקות וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא, נושֶׁה, בעלי חוב שנמלטו מנושיהם וביקשו לחמוק מן החוק, וְכָל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ, אנשים מרירים ונואשים מהישיבה בבתיהם, וַיְהִי דוד עֲלֵיהֶם לְשָׂר. מכיוון שדוד נעשה פליט החי מחוץ לחוק, קבוצת אנשים זו שנפלטה מן החברה הממוסדת קיבלה אותו למנהיג עליה. וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ. במשך הזמן התקבץ אליו גדוד משמעותי של אנשים, שאינם לוחמים מיומנים, אבל בייאושם היו נכונים להילחם, מפני שלא יכלו להפסיד עוד דבר.

• וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם למקום שנקרא מִצְפֵּה מוֹאָב בתוך ארץ מואב או בקרבתה. וַיֹּאמֶר אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב: יֵצֵא נָא אָבִי וְאִמִּי אִתְּכֶם, אנא העניקו חסות להורי, עַד אֲשֶׁר אֵדַע מַה יַּעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים. דוד חשש שמא שאול המלך ינקום בהוריו, שכבר אינם צעירים. אולי פנה למואב דווקא, משום שמשפחתו הגיעה מרות המואבייה.

• וַיַּנְחֵם, דוד הדריך והוליך את אביו ואמו אֶת פְּנֵי מֶלֶךְ מוֹאָב. וַיֵּשְׁבוּ עִמּוֹ – עם מלך מואב כָּל יְמֵי הֱיוֹת דָּוִד בַּמְּצוּדָה, במקום מבוצר שבו היה יכול להתגונן מפני התקפה.

• וַיֹּאמֶר גָּד הַנָּבִיא אֶל דָּוִד: לֹא תֵשֵׁב בַּמְּצוּדָה. לֵךְ וּבָאתָ לְּךָ אֶרֶץ יְהוּדָה. אל לך להתגורר בארץ אחרת כאויב ישראל. עליך להתגורר בארץ יהודה ולסבול את כל העלול לבוא. אחרי הכול שם תהיה לך הגנה כלשהי של אנשי המקום. מכיוון שהייתה זו נבואה, דוד ציית לנביא – וַיֵּלֶךְ דָּוִד, וַיָּבֹא אל יַעַר חָרֶת שבארץ יהודה.

• וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל כִּי נוֹדַע דָּוִד, השמועות שדוד איננו כפוף למרותו של המלך התפרסמו, ונודע דבר קיומם של ה אֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בַּגִּבְעָה, בגבעת שאול תַּחַת עץ הָאֶשֶׁל בָּרָמָה, מקום גבוה כלשהו בגבעה, וַחֲנִיתוֹ בְיָדוֹ, וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים עָלָיו כדרכו של מלך.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו הַנִּצָּבִים עָלָיו: שִׁמְעוּ נָא, בְּנֵי יְמִינִי. שאול פונה אל מקורביו שרובם בני בנימין, בעוקצנות מרה: גַּם לְכֻלְּכֶם יִתֵּן בֶּן יִשַׁי שָׂדוֹת וּכְרָמִים כאשר ימלוך. תוכלו לקוות שייתן לכם רכוש. לְכֻלְּכֶם, את כולכם יָשִׂים, ימָנה שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.

• כִּי קְשַׁרְתֶּם, מרדתם כֻּלְּכֶם עָלַי, גם אם לא בפועל – זוהי כוונתכם האמתית. וְאֵין גֹּלֶה, מגלה אֶת אָזְנִי, שהרי איש לא סיפר לי בִּכְרָת בְּנִי יהונתן ברית עִם בֶּן יִשַׁי, וְאֵין חֹלֶה, כואב ודואג מִכֶּם עָלַי, בעבורי, וְאין גֹלֶה אֶת אָזְנִי כִּי הֵקִים בְּנִי אֶת עַבְדִּי עָלַי לְאֹרֵב הממתין להדיחני כַּיּוֹם הַזֶּה, כפי שברור עכשיו. אתם תומכים בדוד, או על כל פנים סומכים עליו, ואיש מכם אינו רגיש למצבי. בעטיה של רוח הרדיפה ששרתה על שאול, הוא חשד שכל אנשיו נגדו, שהרי כבר נודע לו שאפילו בנו האהוב מגונן על דוד. בוודאי היו מן הנוכחים, קרוביו של שאול וידידיו, שנפגעו מטענתו. הרי לא נרקם קשר כנגד שאול בתוך בית המלוכה או בין בני שבט בנימין. המצב המורכב נבע רק ממערכת היחסים הפרטית שבין שאול לדוד.

• וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי, וְהוּא נִצָּב, נציב, ממונה עַל עַבְדֵי שָׁאוּל, וַיֹּאמַר: רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה, לנֹב אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב, הכהן הגדול.

• וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּה'. לא ברור אם דוד אכן ביקש מאחימלך שישאל לו באורים ובתומים כדי להנחותו בדרכו, אבל דואג – שרצה לרַצות את אדונו ולא היה מאוהביו של דוד – לא סיפר דברים כהווייתם בהכרח. וְצֵידָה נָתַן לוֹ, וְגם אֵת חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ. ברור אפוא שאחימלך תומך בדוד.

• וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב. וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: שְׁמַע נָא, בֶּן אֲחִיטוּב. זוהי אותה פנייה של זלזול, שבה אין הוא קורא לכהן בשמו. וַיֹּאמֶר: הִנְנִי אֲדֹנִי.

• וַיֹּאמֶר אֵלָיו שָׁאוּל: לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי, בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב, וְשָׁאוֹל, ושאלת לוֹ בֵּאלֹהִים על מנת לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה?

• וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר: מדוע לא אעשה זאת?! וּמִי בְכָל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן והוא גם חֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ, הוא תחת פיקודך, וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ.

• הַיּוֹם הַחִלֹּתִי, התחלתי לִשְׁאָל לוֹ בֵאלֹהִים?! אין זו הפעם הראשונה. תמיד הוא פונה אלי בתור האיש המקורב אליך, וכשהוא צריך לשאול באורים ובתומים על צעדיו הבאים – אני שואל בעבורו. חָלִילָה לִּי! בשום אופן אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר, האשמה כזו, וכל שכן שלא בְּכָל בֵּית אָבִי, כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכָל זֹאת, דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. לא ידעתי כלל שיחסיך עם דוד משובשים. איך תוכל אפוא להאשים אותנו בבגידה?! ואכן, יחסיו של שאול עם דוד ידועים רק בחוג מצומצם מאוד של עבדי המלך הקרובים, ואחימלך פעל בתום לב לפי מה שהיה ידוע לו. המלך לא התפייס. הוא לא האמין לדברי הכהן וחשב שתשובתו אינה אלא ביטוי לקשר שקשרו עליו.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: מוֹת תָּמוּת, אֲחִימֶלֶךְ, אַתָּה וְכָל בֵּית אָבִיךָ! אתם מורדים במלכות, ודינכם מוות.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו, חיילי המשמר שלו : סֹבּוּ, פְּנו וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי ה', כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד, וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא, וכי הוא מורד בי, וְלֹא גָלוּ אֶת אָזְנִי. גם אם לא היה בכוחם לעצור אותו, היה עליהם לספר לי. אכן, איש לא דיווח לשאול על מה שאירע עד שבא דואג, כי אחימלך ושאר הכהנים ראו זאת לכל היותר כסיפור מוזר, אבל הם הניחו שאין הם יודעים את כל סודות הממלכה. וְלֹא אָבוּ, רצו עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי ה'. למרות שהם עבדי שאול, והוא ציווה עליהם במפורש, הם חששו לפגוע בכהנים הקדושים. כנראה גם עבדי המלך חשבו שהכהנים לא היו מעורבים במרידה כלשהי.

• וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְדוֹאֵג: סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים. אתה הוכחת את נאמנותך, ועל כן ראוי שאתה תעשה זאת. וַיִּסֹּב דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים כפי כוחו, ואולי סייעו לו אנשים נוספים שהיו נאמנים לו אישית. וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד, כל הגברים במשפחת אחימלך.

• וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, שהייתה קשורה לאחימלך ולביתו, הִכָּה דואג ועמו אנשיו לְפִי חֶרֶב, מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה, מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב. הם ערכו בה טבח מעבר לגבולות הסמכות של מלך בישראל.

• וַיִּמָּלֵט בֵּן אֶחָד לַאֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב, וּשְׁמוֹ אֶבְיָתָר. וַיִּבְרַח אַחֲרֵי דָוִד, מפני שגם עליו מרחף גזר דין מוות מטעם המלך שאול.

• וַיַּגֵּד אֶבְיָתָר לְדָוִד כִּי הָרַג שָׁאוּל אֵת כֹּהֲנֵי ה'.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאֶבְיָתָר: יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי מעבדי שאול, והיה עלי לדעת כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל. אָנֹכִי סַבֹּתִי, גרמתי בכך שלא נזהרתי בְּהריגת כָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ.

• שְׁבָה אִתִּי, אַל תִּירָא, כִּי אֲשֶׁר יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי יְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ. מי שיבקש את נפשך יהיה בעיני כמו אדם שמבקש את נפשי, כִּי מִשְׁמֶרֶת אַתָּה עִמָּדִי. אתה יקר לי כחיי. אעזור לך בכול ואספק לך הגנה.