שמואל א-פרק-25

ביאורים

  • וַיָּמָת שְׁמוּאֵל, וַיִּקָּבְצוּ כָל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ, וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה. אולי גם דוד היה בין הסופדים, אך הוא לא נשאר בקרבת מקום – וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן.

  • וְאִישׁ היה בְּמָעוֹן, עיר בנחלת יהודה, וּמַעֲשֵׂהוּ, מלאכתו, אחוזותיו או מקנהו היו בַכַּרְמֶל שביהודה. וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד בנכסים, וְלוֹ צֹאן הנגזז, כבשים שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים, וַיְהִי שוהה בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ, בַּכַּרְמֶל.

  • וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל. ייתכן שזה היה שמו האמתי, שכן מלבד המשמעות השלילית, אפשר שהשם קשור גם לכלי הנגינה נֶבל, ואולי זה היה טעם השם. וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל. וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר, וְאילו הָאִישׁ היה קָשֶׁה, עז, לא נוח וְרַע מַעֲלָלִים, וְהוּא כָלִבִּי, מבני כָּלב.

  • וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ,

  • וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים, וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים: עֲלוּ כַרְמֶלָה, לכרמל וּבָאתֶם אֶל נָבָל, וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם.

  • וַאֲמַרְתֶּם, אחלו לו : כֹּה לֶחָי! כן יהיה לשנה הבאה! וְאַתָּה הֱיה שָׁלוֹם, שלֵו, ללא פגע, וּבֵיתְךָשָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָשָׁלוֹם.

  • וְעַתָּה, שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ את צאנך. עַתָּה, הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ תחת חסותנו, לֹא הֶכְלַמְנוּם, לא הצקנו להם ולא השבנו את פניהם ריקם כאשר הצטרכו עזרה והגנה, וְלֹא נִפְקַד, חסר לָהֶם מְאוּמָה כָּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. אנשי דוד היו מעין יחידה צבאית, והיה בידיהם הכוח לעשות כרצונם. נראה שבזמן ששהו במדבר שימשו יחידת שיטור מטעם עצמם, בהסכמה רשמית עם אנשי האזור או בלעדיה. אנשי דוד התפרנסו כנראה מתפקידי שמירה מפני גנבי צאן ושודדים לטובת הרועים, ואולי מהתגייסותם למציאת בהמות שתעו בדרך. יתר על כן, נהגו שבית אב נווד היה מאמץ כביכול את האיכרים ששכנו על גבול המדבר, ומונע מנוודים אחרים ושודדים להיכנס לאותו תחום. הסכם בלתי כתוב זה היה יציב וחמור.

  • שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ שבכרמל, וְיַגִּידוּ לָךְ שכך היה. וְלכן יִמְצְאוּ הַנְּעָרִים שלי חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל, בגלל יוֹם טוֹב, יום גזיזת הצאן, שהיה תמיד מעין יום חג, בָּא נוּ. ביום כזה לבו של אדם רחב עליו, ועיניו וידיו פתוחות. תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד תשורה על שיתוף הפעולה שלנו. זו הייתה משלחת שביטאה רצון טוב, ובפיה בקשה לגבות מעין דמי חסות מנבל.

  • וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכָל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד, וַיָּנוּחוּ, פסקו מלדבר, או: נחו מטורח הדרך לאחר שעשו את שליחותם לדבר עם נבל.

  • וַיַּעַן בהרמת קול נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר: מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי?! הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו, ודוד אחד מהם, עבד המורד באדוניו.

  • וְלָקַחְתִּי, האם רצונכם שאקח אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת בשר טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי, וְנָתַתִּי אותם לַאֲנָשִׁים זרים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה?! לא אתן לכם דבר.

  • וַיַּהַפְכוּ, פנו נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: נבל לא הסביר לנו פנים ולא נתן דבר, ולא זו בלבד אלא שגם העליב אותך ואותנו.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו: חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, ונעניש את נבל. וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ, וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ. וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ, וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים לשמור בשעת המלחמה, כרגיל.

  • וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים שהיו בביתה לֵאמֹר: הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים, שליחים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ, וַיָּעַט, ונבל התנפל עליהם ופגע בָּהֶם.

  • וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד, וְלֹא הָכְלַמְנוּ על ידיהם וְלֹא פָקַדְנוּ, חסרנו מְאוּמָה כָּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה.

  • חוֹמָה המגנה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כָּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן.

  • וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי, כִּי כָלְתָה, סופית ומוחלטת הָרָעָה מאת דוד אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל בֵּיתוֹ. הנער הוסיף להסביר לגברתו מדוע פנה אליה ולא אל בעל הדבר: וְהוּא – נבל בֶּן בְּלִיַּעַל, בלתי אחראי מִל דַבֵּר אֵלָיו. הוא לא ישמע.

  • וַתְּמַהֵר אֲבִיגַיִל וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי, נאדות יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת, מוכנות, צלויות או מבושלות וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי, גרגרי דגן קלויים וּמֵאָה חבילות או צבירים של צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים, גושי תאנים מיובשות וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים.

  • וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ: עִבְרוּ לְפָנַי. הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה. וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה דבר.

  • וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר, בצלע המוסתרת של הָהָר, וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ מהצד האחר, וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם.

  • וְדָוִד אָמַר בלבו : אַךְ לַשֶּׁקֶר, לשווא שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה. וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה.

  • כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד, כלומר, לי, דוד וְכֹה יֹסִיף אִם, אני נשבע שלא אַשְׁאִיר מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ – לנבל עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר, לא יישאר בביתו. או: כינוי בלתי מכובד לגבר, לאמור: לא אשאיר זכרים במשפחתו.

  • וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר, וַתִּפֹּל לְאַפֵּי, לפני דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ.

  • וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר: בִּי אֲנִי, אֲדֹנִי, הֶעָוֹן. אני האשֵׁמה. וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ, וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ.

  • אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה, עַל נָבָל, כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּאנָבָל שְׁמוֹ, וּנְבָלָה, תועבה, גסות עִמּוֹ. וַאֲנִי, אֲמָתְךָ, לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ, כי אחרת הייתי דואגת לכך בעצמי.

  • וְעַתָּה, אֲדֹנִי, חַי ה' וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ ה' מִבּוֹא בְדָמִים. אני בטוחה שה' הפגיש אותי בך כדי למנוע אותך מלתקוף את נבל וביתו ומנע ממך הוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ, לעשות דין לעצמך בחזקת היד. וְעַתָּה, הלוואי ש יִהְיוּ, יקבלו את עונשם כְפי שיקרה ל נָבָל, אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים להביא אֶל אֲדֹנִי רָעָה.

  • וְעַתָּה, הַבְּרָכָה, המנחה הַזֹּאת, אֲשֶׁר הֵבִיא, הביאה שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי, וְנִתְּנָה, תינתן לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי, בעקבותיך.

  • שָׂא, סלח נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ. שוב נטלה אביגיל את האשמה על עצמה, שלא דאגה להיענות לבקשתו כראוי. כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, מלכות קיימת, כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ.

  • וַיָּקָם אָדָם. היא נמנעה מלהזכיר את שאול בשמו. לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת, עם ה' אֱלֹהֶיךָ, אתה תישמר בין החיים. וְאילו אֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה, ה' יזרוק אותה מלפניו בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.

  • וְהָיָה כִּי, כאשר יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ, וְצִוְּךָ לְנָגִיד, למלך עַל יִשְׂרָאֵל. מכאן שהכול כבר ידעו מיהו דוד והשמועה על משיחתו הגיעה לרבים.

  • וְלֹא תִהְיֶה זֹאת – הריגת נבל לְךָ לְפוּקָה, לתקלה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב, למוסר כליות לַאדֹנִי, וְלִשְׁפָּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ, לעצמו. כשתיעשה מלך, מעשה זה לא יוסיף לך לא שקט נפשי ולא כבוד. הדמים הנשפכים על ידך מאז ועד עתה הם דמי מלחמות צודקות. למה תוכתם נפשך הנקייה בדם שאינו של רודף? והיא חתמה: וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי, כאשר תעלה לגדולה – וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ ואת דברי.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל: בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי,

  • וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ, שכלך הטוב, הבעתך, וּבְרוּכָה אָתְּ על אֲשֶׁר כְּלִתִנִי, מנעת אותי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים, וְמ הֹשֵׁעַ יָדִי לִי.

  • וְאוּלָם, אכן, חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ, כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ וַתָּבֹאת, ותבואי, ובאת לִקְרָאתִיכִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. אילו לא באת – סופכם היה רע מאוד.

  • וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ, וְלָהּ אָמַר: עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ. רְאִי, שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ. בגללך ארפה מנבל.

  • וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל, וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ, חגיגה גדולה בסיומו של יום הגז, וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו, וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד, ומשום כך לֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר.

  • וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל, וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – שדוד התכונן לבוא עם אנשיו ולעשות בו שפטים, וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. תקפה אותו אימה גדולה עד כדי שיתוק. לפתע הבין את הסכנה שהיה נתון בה, שהרי בוודאי לא הייתה לו כל יכולת להתגונן מפני אנשי דוד.

  • וַיְהִי כַּעבור עֲשֶׂרֶת הַיָּמִים מאז מת לבו בקרבו, וַיִּגֹּף ה' אֶת נָבָל וַיָּמֹת.

  • וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל, וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי, תבע את ביזיוני במקומי מִיַּד נָבָל, וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה, מנע ממני לעשות רע, וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב ה' בְּרֹאשׁוֹ בלעדי. לאחר זמן – מה – וַיִּשְׁלַח דָּוִד אנשים, וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. אביגיל עשתה עליו רושם גדול. הוא ראה בה אשה טובת שכל, דברי הטעם שדיברה היו משמעותיים והעידו על הבנה ורגישות לנפש האדם וביטאו מחשבה גבוהה.

  • וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה, וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר: דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה.

  • וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה, וַתֹּאמֶר כמי שמדברת לנוכח דוד, המיוצג על ידי שליחיו : הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. הייתי מוכנה אף להיות שפחה לרחוץ את רגלי עבדיך, כביכול, קל וחומר שאסכים להינשא לך.

  • וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר, וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ, המשרתות המתלוות אליה, שכן הייתה נשואה לאדם עש יר. וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד, וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה.

  • וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל, יישוב נוסף ביהודה. וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן – אביגיל ואחינועם – לוֹ לְנָשִׁים.

  • וְאילו בינתיים שָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ, אֵשֶׁת דָּוִד, לאיש אחר, לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים, אולי זו בת גלים הסמוכה לענתות וירושלים, בנחלת בנימין.

פסוקים

  1. וימת שמואל ויקבצו כל־ישראל ויספדו־לו ויקברהו בביתו ברמה ויקם דוד וירד אל־מדבר פארן
  2. ואיש במעון ומעשהו בכרמל והאיש גדול מאד ולו צאן שלשת־אלפים ואלף עזים ויהי בגזז את־צאנו בכרמל
  3. ושם האיש נבל ושם אשתו אבגיל והאשה טובת־שכל ויפת תאר והאיש קשה ורע מעללים והוא כלבו [כלבי]
  4. וישמע דוד במדבר כי־גזז נבל את־צאנו
  5. וישלח דוד עשרה נערים ויאמר דוד לנערים עלו כרמלה ובאתם אל־נבל ושאלתם־לו בשמי לשלום
  6. ואמרתם כה לחי ואתה שלום וביתך שלום וכל אשר־לך שלום
  7. ועתה שמעתי כי גזזים לך עתה הרעים אשר־לך היו עמנו לא הכלמנום ולא־נפקד להם מאומה כל־ימי היותם בכרמל
  8. שאל את־נעריך ויגידו לך וימצאו הנערים חן בעיניך כי־על־יום טוב בנו תנה־נא את אשר תמצא ידך לעבדיך ולבנך לדוד
  9. ויבאו נערי דוד וידברו אל־נבל ככל־הדברים האלה בשם דוד וינוחו
  10. ויען נבל את־עבדי דוד ויאמר מי דוד ומי בן־ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדניו
  11. ולקחתי את־לחמי ואת־מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה
  12. ויהפכו נערי־דוד לדרכם וישבו ויבאו ויגדו לו ככל הדברים האלה
  13. ויאמר דוד לאנשיו חגרו איש את־חרבו ויחגרו איש את־חרבו ויחגר גם־דוד את־חרבו ויעלו אחרי דוד כארבע מאות איש ומאתים ישבו על־הכלים
  14. ולאביגיל אשת נבל הגיד נער־אחד מהנערים לאמר הנה שלח דוד מלאכים מהמדבר לברך את־אדנינו ויעט בהם
  15. והאנשים טבים לנו מאד ולא הכלמנו ולא־פקדנו מאומה כל־ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה
  16. חומה היו עלינו גם־לילה גם־יומם כל־ימי היותנו עמם רעים הצאן
  17. ועתה דעי וראי מה־תעשי כי־כלתה הרעה אל־אדנינו ועל כל־ביתו והוא בן־בליעל מדבר אליו
  18. ותמהר אבוגיל [אביגיל] ותקח מאתים לחם ושנים נבלי־יין וחמש צאן עשוות [עשוית] וחמש סאים קלי ומאה צמקים ומאתים דבלים ותשם על־החמרים
  19. ותאמר לנעריה עברו לפני הנני אחריכם באה ולאישה נבל לא הגידה
  20. והיה היא רכבת על־החמור וירדת בסתר ההר והנה דוד ואנשיו ירדים לקראתה ותפגש אתם
  21. ודוד אמר אך לשקר שמרתי את־כל־אשר לזה במדבר ולא־נפקד מכל־אשר־לו מאומה וישב־לי רעה תחת טובה
  22. כה־יעשה אלהים לאיבי דוד וכה יסיף אם־אשאיר מכל־אשר־לו עד־הבקר משתין בקיר
  23. ותרא אביגיל את־דוד ותמהר ותרד מעל החמור ותפל לאפי דוד על־פניה ותשתחו ארץ
  24. ותפל על־רגליו ותאמר בי־אני אדני העון ותדבר־נא אמתך באזניך ושמע את דברי אמתך
  25. אל־נא ישים אדני את־לבו אל־איש הבליעל הזה על־נבל כי כשמו כן־הוא נבל שמו ונבלה עמו ואני אמתך לא ראיתי את־נערי אדני אשר שלחת
  26. ועתה אדני חי־יהוה וחי־נפשך אשר מנעך יהוה מבוא בדמים והושע ידך לך ועתה יהיו כנבל איביך והמבקשים אל־אדני רעה
  27. ועתה הברכה הזאת אשר־הביא שפחתך לאדני ונתנה לנערים המתהלכים ברגלי אדני
  28. שא נא לפשע אמתך כי עשה־יעשה יהוה לאדני בית נאמן כי־מלחמות יהוה אדני נלחם ורעה לא־תמצא בך מימיך
  29. ויקם אדם לרדפך ולבקש את־נפשך והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את יהוה אלהיך ואת נפש איביך יקלענה בתוך כף הקלע
  30. והיה כי־יעשה יהוה לאדני ככל אשר־דבר את־הטובה עליך וצוך לנגיד על־ישראל
  31. ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדני ולשפך־דם חנם ולהושיע אדני לו והיטב יהוה לאדני וזכרת את־אמתך
  32. ויאמר דוד לאביגל ברוך יהוה אלהי ישראל אשר שלחך היום הזה לקראתי
  33. וברוך טעמך וברוכה את אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והשע ידי לי
  34. ואולם חי־יהוה אלהי ישראל אשר מנעני מהרע אתך כי לולי מהרת ותבאתי [ותבאת] לקראתי כי אם־נותר לנבל עד־אור הבקר משתין בקיר
  35. ויקח דוד מידה את אשר־הביאה לו ולה אמר עלי לשלום לביתך ראי שמעתי בקולך ואשא פניך
  36. ותבא אביגיל אל־נבל והנה־לו משתה בביתו כמשתה המלך ולב נבל טוב עליו והוא שכר עד־מאד ולא־הגידה לו דבר קטן וגדול עד־אור הבקר
  37. ויהי בבקר בצאת היין מנבל ותגד־לו אשתו את־הדברים האלה וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן
  38. ויהי כעשרת הימים ויגף יהוה את־נבל וימת
  39. וישמע דוד כי מת נבל ויאמר ברוך יהוה אשר רב את־ריב חרפתי מיד נבל ואת־עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב יהוה בראשו וישלח דוד וידבר באביגיל לקחתה לו לאשה
  40. ויבאו עבדי דוד אל־אביגיל הכרמלה וידברו אליה לאמר דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאשה
  41. ותקם ותשתחו אפים ארצה ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחץ רגלי עבדי אדני
  42. ותמהר ותקם אביגיל ותרכב על־החמור וחמש נערתיה ההלכות לרגלה ותלך אחרי מלאכי דוד ותהי־לו לאשה
  43. ואת־אחינעם לקח דוד מיזרעאל ותהיין גם־שתיהן לו לנשים
  44. ושאול נתן את־מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן־ליש אשר מגלים

פסוקים מנוקד

  1. וַיָּמָת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כָל־יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ־לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקָם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל־מִדְבַּר פָּארָן׃
  2. וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת־אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת־צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל׃
  3. וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת־שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כלבו [כָלִבִּי׃]
  4. וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי־גֹזֵז נָבָל אֶת־צֹאנוֹ׃
  5. וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל־נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם־לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם׃
  6. וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר־לְךָ שָׁלוֹם׃
  7. וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר־לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא־נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל׃
  8. שְׁאַל אֶת־נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי־עַל־יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה־נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד׃
  9. וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל־נָבָל כְּכָל־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ׃
  10. וַיַּעַן נָבָל אֶת־עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן־יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו׃
  11. וְלָקַחְתִּי אֶת־לַחְמִי וְאֶת־מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה׃
  12. וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי־דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
  13. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם־דָּוִד אֶת־חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל־הַכֵּלִים׃
  14. וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר־אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת־אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם׃
  15. וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הָכְלַמְנוּ וְלֹא־פָקַדְנוּ מְאוּמָה כָּל־יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה׃
  16. חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם־לַיְלָה גַּם־יוֹמָם כָּל־יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן׃
  17. וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה־תַּעֲשִׂי כִּי־כָלְתָה הָרָעָה אֶל־אֲדֹנֵינוּ וְעַל כָּל־בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן־בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו׃
  18. וַתְּמַהֵר אבוגיל [אֲבִיגַיִל] וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי־יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן עשוות [עֲשׂוּיֹת] וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל־הַחֲמֹרִים׃
  19. וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה׃
  20. וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל־הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹּשׁ אֹתָם׃
  21. וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת־כָּל־אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא־נִפְקַד מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב־לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה׃
  22. כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם־אַשְׁאִיר מִכָּל־אֲשֶׁר־לוֹ עַד־הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
  23. וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת־דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל־פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ׃
  24. וַתִּפֹּל עַל־רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי־אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר־נָא אֲמָתְךָ בְּאָזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ׃
  25. אַל־נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת־לִבּוֹ אֶל־אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל־נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן־הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת־נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ׃
  26. וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי־יְהוָה וְחֵי־נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ יְהוָה מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל־אֲדֹנִי רָעָה׃
  27. וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר־הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי׃
  28. שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי־מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא־תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ׃
  29. וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת־נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע׃
  30. וְהָיָה כִּי־יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֶת־הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל־יִשְׂרָאֵל׃
  31. וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפָּךְ־דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב יְהוָה לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת־אֲמָתֶךָ׃
  32. וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי׃
  33. וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי׃
  34. וְאוּלָם חַי־יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ ותבאתי [וַתָּבֹאת] לִקְרָאתִי כִּי אִם־נוֹתַר לְנָבָל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר׃
  35. וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר־הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ׃
  36. וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל־נָבָל וְהִנֵּה־לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד־מְאֹד וְלֹא־הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד־אוֹר הַבֹּקֶר׃
  37. וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד־לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת־הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן׃
  38. וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת־נָבָל וַיָּמֹת׃
  39. וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ יְהוָה אֲשֶׁר רָב אֶת־רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת־עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב יְהוָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה׃
  40. וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל־אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה׃
  41. וַתָּקָם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי׃
  42. וַתְּמַהֵר וַתָּקָם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל־הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי־לוֹ לְאִשָּׁה׃
  43. וְאֶת־אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם־שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים׃
  44. וְשָׁאוּל נָתַן אֶת־מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן־לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים׃

מקומות

  • כרמל (יהודה)
  • מעון
  • רמה (בנימין)

    עיר בנחלת שבט בנימין. המזוהה עם א-ראם שמצפון לירושלים.

  • יזרעאל (יהודה)
  • רמתיים צופים ?

    עירו של אלקנה ושמואל.
    מזוהה ברנתיס על פי י' אליצור.

  • פארן

    שם כללי של המדבר הגדול שכלל את חצי האי סיני וחלקים מהנגב הישראלי של ימינו.