שמואל א-פרק-31

ביאורים

• וּבזמן שדוד נפרד מאכיש והכה בעמלק, פְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בְּיִשְׂרָאֵל. וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ייתכן שהקרב התרחש במקום אחד, אבל המערכה התפשטה לשטח גדול סביבות הגלבוע, ובו היו פזורות גוויות החללים.

• וַיַּדְבְּקוּ, תקפו והשיגו פְלִשְׁתִּים אֶת שָׁאוּל וְאֶת בָּנָיו. וַיַּכּוּ פְלִשְׁתִּים אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת מַלְכִּי שׁוּעַ, בְּנֵי שָׁאוּל.

• וַתִּכְבַּד הַמִּלְחָמָה אֶל שָׁאוּל. האויב דחק ודחק, ולא היה בכוחו של שאול להתגונן עוד. נראה שקבוצת לוחמים נשארה סביב המלך, והם נלחמו בחירוף נפש כדי להגן עליו, אך הפלשתים היו רבים והרגו אותם בזה אחר זה. וַיִּמְצָאֻהוּ הַמּוֹרִים, היורים, אלו ה אֲנָשִׁים בַּקָּשֶׁת, וַיָּחֶל, שאול פחד מְאֹד מֵהַמּוֹרִים. אולי קיווה שיוכל להוסיף ולהילחם בחרבו, אבל בראותו שקשָּׁתי הצבא הפלשתי באים, הבין שהגיע סופו, ואין בידו לעשות דבר כנגד חציהם.

• וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לְנֹשֵׂא כֵלָיו: שְׁלֹף חַרְבְּךָ וְדָקְרֵנִי בָהּ, פֶּן יָבוֹאוּ הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה וּדְקָרֻנִי וְהִתְעַלְּלוּ בִי. מוטב שאתה תהרוג אותי באופן נאה וללא ייסורים. וְלֹא אָבָה, רצה נֹשֵׂא כֵלָיו לעשות זאת, כִּי יָרֵא מְאֹד לשלוח ידו במשיח ה'. ועוד, למרות נאמנותו המוחלטת לשאול, נושא הכלים, שכנראה היה צעיר ומבוהל, לא היה מסוגל להרוג את המלך גם כשהמלך ציווה עליו לעשות זאת. על כן – וַיִּקַּח שָׁאוּל, העמיד בצורה מסוימת אֶת הַחֶרֶב – וַיִּפֹּל עָלֶיהָ. אין זו דרך נוחה למות, ועל כן לא נהרג מיד, אך לא הייתה לו דרך אחרת.

• וַיַּרְא נֹשֵׂא כֵלָיו כִּי מֵת שָׁאוּל, וַיִּפֹּל גַּם הוּא עַל חַרְבּוֹ וַיָּמָת עִמּוֹ, משום ששאול היה הכול בעבורו, ולא יכול היה לשאת את חייו בלעדיו.

• וַיָּמָת שָׁאוּל וּשְׁלֹשֶׁת בָּנָיו וְנֹשֵׂא כֵלָיו, גַּם כָּל אֲנָשָׁיו הקרובים אליו נהרגו בַּיּוֹם הַהוּא יַחְדָּו. אולם להלן יתברר שהיו כמה אנשים ידועים שהצליחו להימלט.

• וַיִּרְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בּעֵבֶר השני של הָעֵמֶק, עמק יזרעאל, וַאֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן כִּי נָסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל, וְכִי מֵתוּ שָׁאוּל וּבָנָיו. הם קיבלו את הרושם שהמלוכה נפלה. בהמשך יתברר שבן אחר של שאול נותר בחיים, אבל בשמועה הראשונה לא עברו כל הפרטים. לאחר שהצבא נחל מפלה גמורה במלחמה כה משמעותית, נותרו אנשי ישראל שבאותו אזור ללא משען והגנה, וַיַּעַזְבוּ אֶת הֶעָרִים וַיָּנֻסוּ וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶן.

• וַיְהִי מִמָּחֳרָת, אחרי שהמלחמה שככה, וַיָּבֹאוּ פְלִשְׁתִּים לְפַשֵּׁט אֶת הַחֲלָלִים. כנהוג במלחמות העבר, שלחו לשדה הקרב אנשים שיקחו מן החללים את חפצי הערך שעליהם – אבנים יקרות, תכשיטים או כלי נשק. וַיִּמְצְאוּ אֶת שָׁאוּל וְאֶת שְׁלֹשֶׁת בָּנָיו נֹפְלִים, שוכבים בְּהַר הַגִּלְבֹּעַ. ייתכן שביום הקרב הפלשתים לא ידעו ששאול נהרג. יש להניח שאחרי שההגנה שהקיפה את שאול התמוססה, ושאול עצמו מת, נשארו במקום רק גוויות, והפלשתים לא הבחינו בזהותם של ההרוגים. מכיוון שהקרב לא התרחש במקום אחד, הם עזבו את ההרוגים והמשיכו להילחם, ורק למחרת גילו שבהם היו שאול ובניו.

• וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁוֹ של שאול וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כֵּלָיו, כלי המלחמה שלו, וַיְשַׁלְּחוּ בְאֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים סָבִיב לְבַשֵּׂר בתוך בֵּית עֲצַבֵּיהֶם, אליליהם וְאֶת הָעָם. הם הציגו אותם לראווה כאות לניצחונם הגדול.

• וַיָּשִׂמוּ אֶת כֵּלָיו של שאול בתוך בֵּית עַשְׁתָּרוֹת, האליל עשתורת, וְאֶת גְּוִיָּתוֹ תָּקְעוּ בְּחוֹמַת העיר בֵּית שָׁן, בית – שאן, שאינה רחוקה מעמק יזרעאל. עמק בית – שאן והעיר היו במשך דורות רבים מעין מובלעת שמעמדה בישראל נתון בספק. נראה שבאותו זמן ישבו פלשתים בבית – שאן, ובשל הקִּרבה הגאוגרפית הם החליטו להציג שם את גווייתו של שאול.

• וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו, עליו, על המעשה הזה יֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד, אֵת אֲשֶׁר עָשׂוּ פְלִשְׁתִּים לְשָׁאוּל. לאנשי יבש גלעד היה קשר משפחתי עם שבט בנימין, שממנו בא שאול, והם גם הכירו טובה לשאול מאז הציל אותם מיד העמונים. על כן היה אבלם אבל כפול.

• וַיָּקוּמוּ כָּל אִישׁ חַיִל מאנשי יבש וַיֵּלְכוּ כָל הַלַּיְלָה מעבר הירדן וַיִּקְחוּ אֶת גְּוִיַּת שָׁאוּל וְאֵת גְּוִיֹּת בָּנָיו מֵחוֹמַת בֵּית שָׁן, וַיָּבֹאוּ חזרה יָבֵשָׁה, ליבש. הם חשו בטוחים דיים לעשות זאת בשל מיקומה המרוחק של עירם, בעבר הירדן. וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם שָׁם. כנראה לא שרפו את הגוויות עצמן, אלא הדליקו מדורה גדולה לכבוד המתים, כפי שהיה נהוג לעשות במותם של מלכים. כך עולה גם ממה שנאמר מיד:

• וַיִּקְחוּ אֶת עַצְמֹתֵיהֶם וַיִּקְבְּרוּ תַחַת הָאֶשֶׁל בְּיָבֵשָׁה, בעיר יבש. מתוך אבלם הכבד על מות המלך, שהיה גם מושיעם, ועל ביזיונו – וַיָּצֻמוּ שִׁבְעַת יָמִים. מן הסתם אכלו בלילות.