שמואל א-פרק-7

ביאורים

• וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים וַיַּעֲלוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל בֵּית אֲבִינָדָב שהיה כנראה לוי והתגורר בַּגִּבְעָה בקריית יערים, וְאֶת אֶלְעָזָר בְּנוֹ של אבינדב קִדְּשׁוּ, ייעדו לִשְׁמֹר אֶת אֲרוֹן ה'. לא היה צורך לטפל בארון, אלא לדאוג להצבתו במקום מכובד ללא הפרעה והזנחה.

• וַיְהִי מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, עבר זמן רב, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה. וַיִּנָּהוּ, נמשכו כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי ה'. אין ספק שלשמואל היה חלק משמעותי בכך.

• וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִם בְּכָל לְבַבְכֶם אַתֶּם שָׁבִים אֶל ה' – הָסִירוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר מִתּוֹכְכֶם ובכללם הָעַשְׁתָּרוֹת, וְהָכִינוּ לְבַבְכֶם אֶל ה' וְעִבְדֻהוּ לְבַדּוֹ, ללא שיתוף אלוהים אחרים, וְיַצֵּל אֶתְכֶם מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

• וַיָּסִירוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרֹת, וַיַּעַבְדוּ אֶת ה' לְבַדּוֹ. שמואל הצליח בדבריו, וישראל אכן טיהרו את הארץ מן העבודה הזרה.

• וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: קִבְצוּ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה, אל המצפה, שהיה מקום כינוס ידוע ועתיק של ישראל, וְשם אֶתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם אֶל ה'.

• וַיִקָּבְצוּ הַמִּצְפָּתָה, וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם וַיִּשְׁפְּכוּ לִפְנֵי ה'. טקס זה התפרש כביטוי לשפיכת הלב כמים, או להכנעה ורצון להתנקות ולקבל עול. וַיָּצוּמוּ בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמְרוּ שָׁם: חָטָאנוּ לַה'. עתה הם מצהירים בפומבי את מה שנאמר קודם לכן: אנחנו חוזרים לעבוד את ה' ומתחרטים על מעשינו. וַיִּשְׁפֹּט, הנהיג שְׁמוּאֵל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּצְפָּה. הוא נטל את הסמכות והורה להם כיצד עליהם לשוב אל ה'.

• וַיִּשְׁמְעוּ פְלִשְׁתִּים כִּי הִתְקַבְּצוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַמִּצְפָּתָה, ובעיני הפלשתים נתפס הגיוס הכללי הזה כאיום צבאי, וַיַּעֲלוּ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים אֶל יִשְׂרָאֵל למלחמה. וַיִּשְׁמְעוּ זאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ, פחדו מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים.

• וַיֹּאמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל שְׁמוּאֵל: אַל תַּחֲרֵשׁ מִמֶּנּוּ מִזְּעֹק אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ, וְיֹשִׁעֵנוּ מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

• וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב, כבש רך שעדיין יונק אֶחָד וַיַּעֲלֵהו קרבן עוֹלָה כָּלִיל לַה'. וַיִּזְעַק שְׁמוּאֵל אֶל ה' בְּעַד יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲנֵהוּ, קיבל תפילתו ה'.

• וַיְהִי שְׁמוּאֵל מַעֲלֶה הָעוֹלָה, וּפְלִשְׁתִּים נִגְּשׁוּ, התקרבו לַמִּלְחָמָה בְּיִשְׂרָאֵל. וַיַּרְעֵם, השמיע רעמים ה' בְּקוֹל גָּדוֹל בַּיּוֹם הַהוּא עַל פְּלִשְׁתִּים וַיְהֻמֵּם. הקולות הבהילו את הפלשתים ויצרו בהם מהומה, וַיִּנָּגְפוּ, נחלו תבוסה בקרָב לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל.

• וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִן הַמִּצְפָּה וַיִּרְדְּפוּ אֶת פְּלִשְׁתִּים, וַיַּכּוּם עַד מִתַּחַת לְבֵית כָּר, הקרובה יותר לארץ פלשתים.

• וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶבֶן אַחַת וַיָּשֶׂם בֵּין הַמִּצְפָּה וּבֵין הַשֵּׁן, שמה של שן סלע מסוימת, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ אֶבֶן הָעָזֶר, וַיֹּאמַר: אבן זו היא סימן ש עַד הֵנָּה, כאן עֲזָרָנוּ ה'.

• וַיִּכָּנְעוּ הַפְּלִשְׁתִּים וְלֹא יָסְפוּ עוֹד לָבוֹא לפשיטות גדולות ומאורגנות בִּגְבוּל יִשְׂרָאֵל. וַתְּהִי יַד ה' בַּפְּלִשְׁתִּים כֹּל יְמֵי שְׁמוּאֵל.

• וַתָּשֹׁבְנָה, הוחזרו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקְחוּ פְלִשְׁתִּים מֵאֵת יִשְׂרָאֵל ומשלו עליהן, וכנראה נשארו בהן גם אנשים מישראל, לְשלטון יִשְׂרָאֵל. מֵעֶקְרוֹן שבצפון וְעַד גַּת בדרום, וְאֶת, עם גְּבוּלָן, התחום שמסביב לערים, הִצִּיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים. עקרון וגת הן ערי הפלשתים המזרחיות, ועל כן היו ערי הגבול בין ישראל לפלשת. וַיְהִי שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין העם הָאֱמֹרִי, שאנשים ממנו נותרו בארץ ואמנם לא נכנעו לגמרי לישראל אבל בנסיבות החדשות לא העזו להילחם בישראל. לחלופין: הָאֱמֹרִי – העמים, ובכללם גם הפלשתים. מעין סיכום ביניים של מעשי שמואל בתחום אחר:

• וַיִּשְׁפֹּט שְׁמוּאֵל אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי חַיָּיו.

• וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְסָבַב בֵּית אֵל וְהַגִּלְגָּל וְהַמִּצְפָּה, וְשָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַמְּקוֹמוֹת הָאֵלֶּה.

• וּתְשֻׁבָתוֹ, הוא שב תמיד הָרָמָתָה, לרמה, כִּי שָׁם בֵּיתוֹ, וְשָׁם שָׁפָט אֶת יִשְׂרָאֵל. זה היה מקומו המרכזי של שמואל, וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ לַה'.