דברי הימים ב-פרק-30

ביאורים

• וַיִּשְְְׁלַח יְְחִזְְְקִיָּהוּ שליחים עַל, אל כָָּל־יִשְְְׂרָאֵל וִיהוּדָה, וְְלא רק לנמנים עם ממלכת יהודה – גַם־אִגְְּרוֹת כָּתַב עַל־אֶפְְְרַיִם וּמְְְנַשֶּׁה, לָבוֹא לְְבֵית־ה' בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל.

• וַיִּוָּעַץ, דנו וקיבלו החלטה הַמֶּלֶךְְְ וְְשָׂרָיו וְכָָל־הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת את קרבן הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, אייר, במקום בחודש הראשון, ניסן. כבר בתורה קיים תקדים שלפיו בנסיבות מסוימות יכולים לחגוג פסח שני ביד באייר כתחליף לראשון, שביד בניסן, אבל שם אין הכוונה שכל קהל ישראל יעשה זאת, כפי שחשבו המלך ואנשיו.

• כִּי לֹא יָכְְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא, כִּי גם אילו הזדרזו בטיהור המקדש, הייתה בעיה אחרת – הַכֹּהֲנִים לֹא־הִתְְְקַדְְּשׁוּ לְְמַדַּי, לא היו מספיק כהנים טהורים. ויתרה מזו, הָעָם לֹא־נֶאֶסְְְפוּ לִירוּשָׁלִָם. גם מי שיצאו לדרך לירושלים, עלייתם לרגל ארכה יותר מהצפוי, שכן התחדש כאן מעשה ששנים רבות לא נעשה כמותו אפילו בממלכת יהודה, כל שכן בממלכת ישראל.

• וַיִּישַׁר הַדָּבָר – דחיית הפסח בְְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְְְ וּבְְְעֵינֵי כָָּל־הַקָּהָל.

• וַיַּעֲמִידוּ דָבָר, החליטו לְְהַעֲבִיר קוֹל להכריז בְְּכָָל־יִשְְְׂרָאֵל מִבְְּאֵר־שֶׁבַע וְְעַד־דָּן, בכל ערי ישראל לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַה' אֱלֹהֵי־יִשְְְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם, כִּי לֹא לָרֹב, הרבה פעמים עָשׂוּ כַּכָּתוּב. גם מי שידעו מה שנאמר בתורה על הפסח, התייחסו לכך במשך שנים רבות, כאל דברים שכתובים בספר, ואין חובה לקיימם.

• וַיֵּלְְכוּ הָרָצִים מצוידים בָּאִגְְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְְְ וְְשָׂרָיו בְְּכָָל־יִשְְְׂרָאֵל וִיהוּדָה, המכתבים התייחסו יותר לאנשי ישראל שאינם ביהודה, וּכְְְמִצְְְוַת הַמֶּלֶךְְְ הכריזו השלוחים לֵאמֹר: בְְּנֵי יִשְְְׂרָאֵל, שׁוּבוּ בתשובה אֶל־ה' אֱלֹהֵי אַבְְְרָהָם, יִצְְְחָק וְְיִשְְְׂרָאֵל, וְְיָשֹׁב, גם הוא ירחם וייראהו אֶל־הַפְְּלֵיטָה הַנִּשְְְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְְְכֵי אַשּׁוּר, אל שרידי ממלכת ישראל.

• וְְאַל־תִּהְְְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם, וַיִּתְְּנֵם לְְשַׁמָּה, לשממה, או: לתימהון כַּאֲשֶׁר, כפי ש אַתֶּם עצמכם רֹאִים.

• עַתָּה אַל־תַּקְְְשׁוּ עָָרְְְפְְּכֶם, תתעקשו כַּאֲבוֹתֵיכֶם. תְְּנוּ־יָד לַה', וּבֹאוּ לְְמִקְְְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְְְדִּישׁ לְְעוֹלָם, וְְעִבְְְדוּ שם אֶת־ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְְיָשֹׁב, יסור מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ.

• כִּי בְְשׁוּבְְכֶם עַל־ה', אֲחֵיכֶם וּבְְְנֵיכֶם הגולים והשבויים יינתנו לְְרַחֲמִים לִפְְְנֵי שׁוֹבֵיהֶם. השבאים יחוסו עליהם, וכך תהיה להם תקווה לשרוד וְְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת, כִּי־חַנּוּן וְְרַחוּם ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְְלֹא־יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם־תָּשׁוּבוּ אֵלָיו.

• וַיִּהְְְיוּ הָרָצִים עֹבְְרִים מֵעִיר לָעִיר בְְּאֶרֶץ־אֶפְְְרַיִם וּמְְְנַשֶּׁה וְְעַד־זְְבֻלוּן, בכל השטח שהיה שייך לממלכת ישראל. וַיִּהְְְיוּ מַשְְְׂחִיקִים, צוחקים עֲלֵיהֶם – על שליחי מלך יהודה וּמַלְְְעִגִים בָּם, שהרי לא היו להם כל מעמד וסמכות באזורים אלו. הרעיון לבוא אל המקדש אחרי מאות שנים שבהן אפילו לא ביקרו בירושלים, היה מופרך ונלעג בעיני רבים.

• אַךְְְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְְְנַשֶּׁה וּמִזְְּבֻלוּן שלא היו גאים כבני אפרים – שהיה שבט גאה ולא קיבל עול אחרים – נִכְְְנְְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם.

• גַּם בִּיהוּדָה הָיְְתָה יַד הָאֱלֹהִים, סיוע עליון לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד. הייתה שם התרוממות רוח, ואנשים התעוררו לַעֲשׂוֹת מִצְְְוַת הַמֶּלֶךְְְ וְְהַשָּׂרִים בִּדְְְבַר ה'.

• וַיֵּאָסְְפוּ אל יְְרוּשָׁלִַם עַם־רָב לַעֲשׂוֹת אֶת־חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, קָהָל לָרֹב מְְאֹד.

• וַיָּקֻמוּ לפני שעשו את הפסח וַיָּסִירוּ אֶת־הַמִּזְְְבְְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם, הן את הבמות שנועדו לעבודת ה', והן את המזבחות לעבודה הזרה, וְְאֵת כָָּל־הַמְְקַטְְּרוֹת, מקומות או כלים שבהם הקטירו קטורת, הֵסִירוּ. וַיַּשְְְׁלִיכוּ הכול לְְנַחַל קִדְְְרוֹן.

• וַיִּשְְְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְְּאַרְְְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, וְְהַכֹּהֲנִים וְְהַלְְוִיִּם נִכְְְלְְמוּ, התביישו בהתרשלותם וַיִּתְְְקַדְְּשׁוּ. מכיוון שהמקדש היה סגור ומוזנח במשך שנים, התקשו הכהנים להצטרף לקריאה, אולי לא האמינו בנכונותו של חזקיהו או בכנות כוונותיו, אבל כעת גם הם התעוררו ובאו, וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת אל בֵּית ה'.

• וַיַּעַמְְְדוּ עַל־עָָמְְְדָם, מקום עמידתם, כל אחד עשה את תפקידו כְְּמִשְְְׁפָּטָם, כְְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ־הָאֱלֹהִים, ו הַכֹּהֲנִים זֹרְְקִים אֶת־הַדָּם מִיַּד הַלְְוִיִּם השוחטים את הקרבנות. מן הכתוב בתורה נראה, ששחיטת הקרבן איננה מצוות הכהנים ולכן כל אחד יכול לשחוט. לעומת זאת, קבלת הדם וזריקתו למזבח מוגדרות כחלק מעבודות הכהונה ואי – אפשר למסרן לידי אחרים.

• כִּי־רַבַּת, הרבה היו בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא־הִתְְְקַדָּשׁוּ, וְְהַלְְוִיִּם הופקדו עַל־שְְׁחִיטַת הַפְְּסָחִים לְְכֹל מי ש לֹא היה טָהוֹר לְְהַקְְְדִּישׁ בשחיטת הקרבן לַה' בעצמו.

• כִּי מַרְְְבִּית הָעָם, רַבַּת, הרבה מֵאֶפְְְרַיִם וּמְְְנַשֶּׁה, יִשָּׂשכָר וּזְְְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ, כִּי־אָכְְלוּ אֶת־הַפֶּסַח בְְּלֹא, שלא כַכָּתוּב.כִּי אמנם הִתְְְפַּלֵּל יְְחִזְְְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר: ה' הַטּוֹב יְְכַפֵּר בְְּעַד

• כָָּל מי שאת לְְבָבוֹ הֵכִין והתאמץ לִדְְְרוֹשׁ את הָאֱלֹהִים, ה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו, וְְלֹא הספיק לעשות כְְּטָהֳֳרַת הַקֹּדֶשׁ. רוב הטמאים יכולים לטבול במקווה ולהיטהר, אבל לטומאת מת אין די במקווה. כדי להיטהר ממנה צריך גם לזרוק על הטמא מים חיים, תהליך שנמשך שבעה ימים, וכיוון שאנשים היו צריכים להגיע לתאריך הקבוע לעשיית הפסח, הם לא הספיקו להיטהר באופן מלא.

• וַיִּשְְְׁמַע ה' אֶל־יְְחִזְְְקִיָּהוּ, וַיִּרְְְפָּא, כיפר אֶת־הָעָם. נראה שגם משמים הכול הלך כראוי.

• וַיַּעֲשׂוּ בְְנֵי־יִשְְְׂרָאֵל הַנִּמְְְצְְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת־חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְְְעַת יָמִים בְְּשִׂמְְְחָה גְְדוֹלָה, והיו מְְְהַלְְלִים לַה' מדי יוֹם בְְּיוֹם הַלְְוִיִּם וְְהַכֹּהֲנִים בִּכְְְלֵי עֹז לַה'.

• וַיְְְדַבֵּר יְְחִזְְְקִיָּהוּ עַל־לֵב כָָּל־הַלְְוִיִּם הַמַּשְְְׂכִּילִים שֵׂכֶל־טוֹב לַה', המלומדים יותר בתורה, שישפיעו על העם לדברים שבקדושה. וַיֹּאכְְלוּ אֶת זבחי הַמּוֹעֵד שִׁבְְְעַת הַיָּמִים, והם מְְזַבְְּחִים זִבְְְחֵי שְְׁלָמִים וּמִתְְְוַדִּים לַה' אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם. בצד הבאת הקרבנות בשמחה, הם גם התחרטו על מעשיהם הקודמים ושבו אל ה'.

• וַיִּוָּעֲצוּ כָָּל־הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת נוסף על שבעת הימים שהם חובה מן התורה, שִׁבְְְעַת יָמִים אֲחֵרִים, כשם שעשו בחנוכת הבית הראשונה בימי שלמה, וַיַּעֲשׂוּ עוד שִׁבְְְעַת יָמִים שִׂמְְְחָה. הם קיבלו על עצמם תוספת זו כדי להודות,

• כִּי גם אם אנשים לא הגיעו מוכנים, חִזְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה הֵרִים, תרם לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְְשִׁבְְְעַת אֲלָפִים צֹאן, וְְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים. בשל תרומות המלך ושריו היה בשר בשפע, וַיִּתְְְקַדְְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב.

• וַיִּשְְְׂמְְחוּ כָָּל־קְְהַל יְְהוּדָה וְְהַכֹּהֲנִים וְְהַלְְוִיִּם וְְכָָל־הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְְְׂרָאֵל וְְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְְְׂרָאֵל וְְהַיּוֹשְְׁבִים בִּיהוּדָה.

• וַתְְּהִי שִׂמְְְחָה גְְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם, כִּי מִימֵי שְְׁלֹמֹה בֶן־דָּוִיד מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל לֹא הייתה כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם. חזרו לעשות מה שלא נעשה כבר שנים רבות.

• וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְְוִיִּם וַיְְְבָרְְכוּ אֶת־הָעָם, וַיִּשָּׁמַע בְְּקוֹלָם, וַתָּבוֹא תְְפִלָּתָם לִמְְְעוֹן קָָדְְְשׁוֹ, לַשָּׁמָיִם.