מלכים ב-פרק-4

ביאורים

• וְְאִשָּׁה אַחַת מִנְְּשֵׁי בְְנֵי־הַנְְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל־אֱלִישָׁע לֵאמֹר: עַבְְְדְְּךָ, תלמידך, או: ביטוי כבוד, אִישִׁי, בעלי מֵת, וְְאַתָּה יָדַעְְְתָּ כִּי עַבְְְדְְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת־ה'. לאחר שבעלי מת, רבצו עלי חובות כבדים ונשארתי ללא מקור הכנסה, וְְעתה הַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת־שְְׁנֵי יְְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. המנהג לקחת את ילדי בעל החוב לעבדים תמורת תשלום כסף היה מקובל, אך אינו הולם את תורת ישראל.

• וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: מָה אֶעֱשֶׂה כדי לעזור לָּךְְְ? הַגִּידִי לִי מַה־יֶּשׁ־לָךְְְ בַּבָּיִת, שכן אני זקוק להתחיל בדבר מה שכבר קיים ברשותך. וַתֹּאמֶר: אֵין לְְשִׁפְְְחָתְְְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם־אָסוּךְְְ שָׁמֶן, כלי קטן לשמן המשמש לסיכה. הרי את ילדיה תמסור רק לאחר שמכרה את כל מה שהיה לה.

• וַיֹּאמֶר: לְְכִי שַׁאֲלִי־לָךְְְ, בקשי בהשאלה כֵּלִים מִן־הַחוּץ מֵאֵת כָָּל־שְְׁכֵנָיִךְְְ, כֵּלִים רֵקִים, אַל־תַּמְְְעִיטִי, רבים ככל האפשר.

• וּבָאת וְְסָגַרְְְתְְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְְְ וּבְְְעַד־בָּנַיִךְְְ, כי למעשי נסים כאלה נאה הצִּנעה. וְְיָצַקְְְתְְּ עַל כָָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה מן השמן שבאסוך, וְְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. אחרי שתמלאי כלי אחד, הזיזי אותו הצדה והביאי את הכלי הבא. השמן ישפע ויספיק למילוי כולם.

• וַתֵּלֶךְְְ מֵאִתּוֹ, וַתִּסְְְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְְְעַד בָּנֶיהָ. הֵם מַגִּשִׁים אֵלֶיהָ את הכלים, וְְהִיא מוֹצָקֶת, יוצקת.

• וַיְְְהִי כִּמְְְלֹאת, כשתמו הַכֵּלִים, וַתֹּאמֶר אֶל־בְְּנָהּ: הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ: אֵין עוֹד כֶּלִי. ואז – וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. ברכת השמן הותאמה למספר הכלים שהיה בידה ולנִפחם.

• וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְְאִישׁ הָאֱלֹהִים על הנס, ואחר כך שאלה מה עליה לעשות הלאה. וַיֹּאמֶר: לְְכִי מִכְְְרִי אֶת־הַשֶּׁמֶן וְְשַׁלְְּמִי אֶת־נִשְְְׁיֵךְְְ, חובך, בחלק מן הכסף שתקבלי תמורת השמן, וְְאַתְְּ וּבָנַיִךְְְ תִּחְְְיִי בַּנּוֹתָר. ברכת השמן לא תסור גם לאחר מכירתו, והעודף יספיק למחייתכם.

• וַיְְְהִי הַיּוֹם, וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל־שׁוּנֵם, לפי המקובל היא בעמק יזרעאל, בנחלת יששכר, וְְשָׁם אִשָּׁה גְְדוֹלָה, עשירה ונכבדת. כיוון שבא אורח כה חשוב לעיר – וַתַּחֲזֶק־בּוֹ, היא ביקשה ממנו, ואולי הפצירה בו לֶאֱכָָל־לָחֶם אצלה. וַיְְהִי מִדֵּי עָבְְְרוֹ, בכל פעם שאלישע היה עובר בשונם, יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָָל־לָחֶם, לסעוד בביתה.

• וַתֹּאמֶר האשה אֶל־אִישָׁהּ, בעלה : הִנֵּה־נָא יָדַעְְְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. אני יודעת שהאיש החוזר ומגיע אלינו הוא אדם קדוש.

• נַעֲשֶׂה־נָּא עֲלִיַּת־קִיר, קומה שנייה קְְטַנָּה בביתנו, ובה נארגן חדר פרטי לנוחיותו, וְְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְְשֻׁלְְְחָן וְְכִסֵּא וּמְְְנוֹרָה, החפצים הדרושים לאורח. וְְהָיָה בְְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה.

• וַיְְְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה, וַיָּסַר אֶל־הָעֲלִיָּה שהכינו בשבילו וַיִּשְְְׁכַּב־שָׁמָּה.

• וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ, משרתו : קְְרָא לַשּׁוּנַמִּית, האשה משונם הַזֹּאת. וַיִּקְְְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד לְְפָנָיו.

• וַיֹּאמֶר לוֹ – לגיחזי : אֱמָר־נָא אֵלֶיהָ: הִנֵּה חָרַדְְְתְְּ אֵלֵינוּ אֶת־כָָּל־הַחֲרָדָה הַזֹּאת, טרחת בעבורנו ודאגת לנו כל כך, וכעת – מֶה נוכל לַעֲשׂוֹת לָךְְְ, למענך? הֲיֵשׁ לְְדַבֶּר־לָךְְְ אֶל־הַמֶּלֶךְְְ אוֹ אֶל־שַׂר הַצָּבָא? אלישע אינו רדוף, כפי שהיה אליהו. אדרבא, יש לו קשרים עם גדולי האומה, ועל כן הוא מציע שינצלם לטובתה. וַתֹּאמֶר לגיחזי : בְְּתוֹךְְְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. אין צורך בכך. אנחנו אמידים, מעמדנו איתן, ואיננו זקוקים לקשריך.

• וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי : אם כך, וּמֶה נוכל לַעֲשׂוֹת לָהּ כדי להשיב לה כגמולה? וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי: אכן היא עשירה, אֲבָל בֵּן אֵין־לָהּ, ואין היא יכולה להמתין עוד שנים רבות הואיל וְְאִישָׁהּ זָקֵן. וסיכוייו להוליד מתמעטים, ומן הסתם גם היא איננה צעירה.

• וַיֹּאמֶר אלישע לגיחזי : קְְרָא־לָהּ. וַיִּקְְְרָא־לָהּ, וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח.

• וַיֹּאמֶר: לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, בעוד שנה בדיוק אַתְְּ חֹבֶקֶת בֵּן. וַתֹּאמֶר: אַל, אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים, אַל־תְְּכַזֵּב בְְּשִׁפְְְחָתֶךָ. אל תיטע בי תקוות שווא. גם אם אהרה, אני עלולה להפיל, או דבר – מה עלול לפגוע בתינוק, חלילה. אל תגרום לי להשתעשע בציפייה להמשכיות שאחר זמן תתבדה.

• וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר־דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, בדיוק שנה אחרי בשורתו של אלישע.

• וַיִּגְְְדַּל הַיָּלֶד. וַיְְְהִי הַיּוֹם ובהיותו עדיין ילד קטן – וַיֵּצֵא אֶל־אָבִיו בעל האחוזה, אֶל־הַקֹּצְְְרִים בשדהו כדי לראות את המתרחש שם, כדרך הילדים.

• וַיֹּאמֶר אֶל־אָבִיו: רֹאשִׁי, רֹאשִׁי. כואב לי מאוד הראש. וַיֹּאמֶר אֶל־הַנַּעַר המשרת : שָׂאֵהוּ, קח את הילד על ידיך אֶל־אִמּוֹ.

• וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְְְבִיאֵהוּ אֶל־אִמּוֹ, וַיֵּשֶׁב הילד עַל־בִּרְְְכֶּיהָ עַד־הַצָּהֳֳרַיִם וַיָּמֹת בעוד הוא יושב על ברכיה, בלא שנראו סימנים חיצוניים בולטים לגסיסתו.

• וַתַּעַל אל הקומה השנייה, וַתַּשְְְׁכִּבֵהוּ עַל־מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים, אלישע, וַתִּסְְְגֹּר בַּעֲדוֹ את הדלת וַתֵּצֵא.

• וַתִּקְְְרָא אֶל־אִישָׁהּ, וַתֹּאמֶר: שִׁלְְְחָה נָא לִי אֶחָד מִן־הַנְְּעָרִים כדי לשרת אותי ולעזור לי וְְאַחַת הָאֲתֹנוֹת לרכב עליה, וְְאָרוּצָה עַד־אִישׁ הָאֱלֹהִים וְְאָשׁוּבָה, ואחזור.

• וַיֹּאמֶר בעלה : מַדּוּעַ אַתְְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם, והרי לֹא ראש חֹדֶשׁ וְְלֹא שַׁבָּת היום. כשחי בסביבה אדם גדול היו תלמידיו ושומעי לקחו מבקרים אצלו בשבתות ובמועדים מיוחדים. וַתֹּאמֶר: שָׁלוֹם. הכול כשורה. היא רצתה שהאסון לא ייוודע לאיש מלבד לנביא.

• וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר אֶל־נַעֲרָהּ: נְְהַג את החמור וָלֵךְְְ. אַל־תַּעֲצָר־לִי לִרְְְכֹּב, אל תחנה בדרך, כִּי, אלא אִם־אָמַרְְְתִּי לָךְְְ.

• וַתֵּלֶךְְְ וַתָּבוֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַר הַכַּרְְְמֶל, ששם כנראה היה מקומו הקבוע באותו זמן. וַיְְְהִי כִּרְְְאוֹת אִישׁ־הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד, ממרחק, וַיֹּאמֶר אֶל־גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ: הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז, ההיא.

• עַתָּה רוּץ־נָא לִקְְְרָאתָהּ, וֶאֱמָר־לָהּ: הֲשָׁלוֹם לָךְְְ? הֲשָׁלוֹם לְְאִישֵׁךְְְ? הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד? שְׁאל אותה אם כולם בריאים. וַתֹּאמֶר לגיחזי : שָׁלוֹם. שוב אין היא מספרת את אשר אירע.

• וַתָּבֹא אֶל־אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הָהָר, וַתַּחֲזֵק בְְּרַגְְְלָיו, מחווה שיש בה תחינה, כניעה וקבלת מרותו. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְְהָדְְְפָהּ, משום שלא ראה בעין יפה שהאשה מחזיקה ברגלי איש האלוקים. וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים: הַרְְְפֵּה, הנח לָהּ, כִּי־נַפְְְשָׁהּ מָרָה־לָהּ. ניכר שהיא מיוסרת, ואין לפגוע בה בהקפדה על דרכי דרך ארץ כשהיא סובלת. וַה' הֶעְְְלִים מִמֶּנִּי וְְלֹא הִגִּיד לִי מראש מהי הסיבה לכאבה, ועל כן אינני יודע.

• וַתֹּאמֶר: הֲשָׁאַלְְְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי?! הרי לא ביקשתי ממך שתתפלל שייוולד לי בן. לא ציפיתי לשום תמורה על מעשי. יתר על כן, הֲלֹא אָמַרְְְתִּי, ביקשתי ממך ש לֹא תַשְְְׁלֶה אֹתִי.

• וַיֹּאמֶר לְְגֵיחֲזִי: חֲגֹר מָתְְְנֶיךָ, כאדם היוצא לדרך בזריזות, וְְקַח את מִשְְְׁעַנְְְתִּי, מקלי בְְיָדְְְךָ וָלֵךְְְ לביתה. כִּי תִמְְְצָא־אִישׁ ממכריך – לֹא תְְבָרֲכֶנּוּ. וְְכִי־יְְבָרֶכְְְךָ אִישׁ – לֹא תַעֲנֶנּוּ, כדי שלא תתעכב. וכאשר תגיע לבית האישה – וְְשַׂמְְְתָּ מִשְְְׁעַנְְְתִּי עַל־פְְּנֵי הַנָּעַר. במשענת היה גלום כוחו של אלישע, ועל כן קיווה שהדבר יועיל לילד.

• וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר לאלישע : חַי־ה' וְְחֵי־נַפְְְשְְׁךָ אִם־אֶעֶזְְְבֶךָּ. וַיָּקָם אלישע וַיֵּלֶךְְְ אַחֲרֶיהָ.

• וְְגֵחֲזִי עָבַר לִפְְְנֵיהֶם, לפי ציוויו של אלישע למהר ככל האפשר, וַיָּשֶׂם אֶת־הַמִּשְְְׁעֶנֶת עַל־פְְּנֵי הַנַּעַר, וְְאֵין קוֹל וְְאֵין קָשֶׁב. לא הייתה כל תגובה שתעיד על שינוי במצבו. וַיָּשָָׁב לִקְְְרָאתוֹ וַיַּגֶּד־לוֹ לֵאמֹר: לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. לא אירע דבר.

• וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְְְתָה, וְְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת ו מֻשְְְׁכָּב עַל־מִטָּתוֹ שלו.

• וַיָּבֹא לחדר, וַיִּסְְְגֹּר הַדֶּלֶת בְְּעַד שְְׁנֵיהֶם, וַיִּתְְְפַּלֵּל אֶל־ה'. הוא ביקש לחולל נס ולהחיות את המת, כשם שעשה אליהו.

• וַיַּעַל וַיִּשְְְׁכַּב עַל־הַיֶּלֶד, וַיָּשֶׂם את פִּיו עַל־פִּיו וְְעֵינָיו עַל־עֵינָיו וְְכַפָּיו עַל־כַּפָּיו, וַיִּגְְְהַר, נשם עָלָיו, וַיָּחָם, התחמם בְְּשַׂר הַיָּלֶד, אף שעברו כמה שעות מאז מותו.

• וַיָּשָׁב אלישע וַיֵּלֶךְְְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְְאַחַת הֵנָּה, הסתובב עסוק בדבקותו, וַיַּעַל על גוף הילד וַיִּגְְְהַר עָלָיו שוב, וַיְְְזוֹרֵר, התעטש הַנַּעַר שוב ושוב עַד־שֶׁבַע פְְּעָמִים, ולבסוף – וַיִּפְְְקַח הַנַּעַר אֶת־עֵינָיו וקם לתחייה.

• וַיִּקְְְרָא אֶל־גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר: קְְרָא אֶל־הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת. וַיִּקְְְרָאֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו, וַיֹּאמֶר: שְְׂאִי בְְנֵךְְְ. הוא חי.

• וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל־רַגְְְלָיו, וַתִּשְְְׁתַּחוּ אָרְְְצָה בהכנעה גמורה, וַתִּשָּׂא אֶת־בְְּנָהּ וַתֵּצֵא.

• וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְְְגָּלָה, אל הגלגל, וְְהָרָעָב היה אז בָּאָרֶץ, וּבְְְנֵי הַנְְּבִיאִים יֹשְְׁבִים לְְפָנָיו ללמוד מפיו. וַיֹּאמֶר לְְנַעֲרוֹ: שְְׁפֹת, העמד על האש את הַסִּיר הַגְְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד, תבשיל ירקות לִבְְְנֵי הַנְְּבִיאִים.

• וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל־הַשָּׂדֶה לְְלַקֵּט אֹרֹת, ירקות, וַיִּמְְְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה, צמח רעיל ממיני האבטיחים הדומה לאבטיח קטן וגדל ומתפרשׂ על הקרקע כגפן. וַיְְְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה, פרותיו מְְלֹא בִגְְְדוֹ, וַיָּבֹא וַיְְְפַלַּח, חתך מהן לפלחים והכניסן אֶל־סִיר הַנָּזִיד, כִּי־לֹא יָדָעוּ שהם מרים ורעילים.

• וַיִּצְְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל מן התבשיל הזה, וַיְְְהִי כְְּאָָכְְְלָם מֵהַנָּזִיד, וְְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְְרוּ: יש מָוֶת, רעל בַּסִּיר, אִישׁ הָאֱלֹהִים! וְְלֹא יָכְְלוּ לֶאֱכֹל.

• וַיֹּאמֶר אלישע : וּקְְְחוּ, הביאו קֶמַח. וַיַּשְְְׁלֵךְְְ אֶל־הַסִּיר, וַיֹּאמֶר: צַק לָעָם את התבשיל שוב וְְיֹאכֵלוּ. וְְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. בדרך נס תיקן הקמח את טעם התבשיל וביטל את סכנתו.

• וְְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְְאִישׁ הָאֱלֹהִים מתנה – לֶחֶם בִּכּוּרִים, מן התבואה החדשה – עֶשְְְׂרִים־לֶחֶם שְְׂעֹרִים וְְכַרְְְמֶל, תבואה לחה שאינה בשלה לגמרי בְְּצִקְְְלֹנוֹ, מתוך תרמילו. וַיֹּאמֶר אלישע : תֵּן לָעָם וְְיֹאכֵלוּ.

• וַיֹּאמֶר מְְשָׁרְְתוֹ: מָה אֶתֵּן מאכל מועט זֶה לִפְְְנֵי מֵאָה אִישׁ?! הרי לא יהיה בכך די לכולם. וַיֹּאמֶר: אף על פי כן תֵּן לָעָם וְְיֹאכֵלוּ, כִּי כֹה אָמַר ה': אָכוֹל וְְהוֹתֵר. לאחר שיאכלו – עדיין יישאר מהאוכל.

• וַיִּתֵּן לִפְְְנֵיהֶם את המזון, וַיֹּאכְְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְְְבַר ה'. אירע נס, והלחם והכרמל הספיקו להשבעת מאה אנשים, ולא זו בלבד אלא נותרו מהם שאריות.