מלכים ב-פרק-7

ביאורים

  • וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: שִׁמְְְעוּ דְְּבַר־ה'! כֹּה אָמַר ה': כָּעֵת מָחָר, בעוד עשרים וארבע שעות בדיוק, תימכר סְְאָה, מידת נפח שגדולה מ – 21 ליטר סֹלֶת חיטים בְְּשֶׁקֶל, וְְסָאתַיִם שְְׂעֹרִים בְְּשֶׁקֶל בְְּשַׁעַר שֹׁמְְרוֹן. בעיר הנצורה היו ראש חמור וצואת יונים יקרים מאוד עד כה, והנה צפה אלישע שלמחרת יתרחש נס, ואפילו מחירי התבואה המבוקשת בעיר המורעבת יֵרדו פלאים.

  • וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְְְ, המשרת, אולי איש הצבא, שהמלך נִשְְְׁעָן עַל־יָדוֹ, אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: הדבר לא ייתכן. הִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם, כדי להגיע להוזלה כה קיצונית של המחירים ה' צריך לבקוע חלונות בשמים ולהוריד דרכם תבואה אל הארץ. הֲיִהְְְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה?! וַיֹּאמֶר לו הנביא בנבואה : הִנְְּכָה, הנך רֹאֶה בְְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל. תראה זאת בעצמך, אבל לא תזכה ליהנות מן השפע.

  • וְְאַרְְְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְְצֹרָעִים וישבו באותו זמן על פֶּתַח הַשָּׁעַר. האויבים לא פגעו במצורעים שישבו מחוץ למחנה, אולי לא התעניינו בהם, וגם חששו להתקרב אליהם, ובכל זאת איש לא דאג להם. וַיֹּאמְְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: מָה אֲנַחְְְנוּ יֹשְְׁבִים פֹּה עַד־מָתְְְנוּ, שנמות?!

  • אִם־אָמַרְְְנוּ נָבוֹא אל הָעִיר – אם נחליט להיכנס העירה, ואם יניחו לנו להיכנס – וְְהָרָעָב כבד בָּעִיר, וָמַתְְְנוּ שָׁם. וְְאִם־יָשַׁבְְְנוּ פֹה – מחוץ לחומותיה – וָמָתְְְנוּ גם פה, מפני שאין לנו מזון. וְְעַתָּה לְְכוּ וְְנִפְְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. הבה נלך למחנה האויב. אִם־יְְחַיֻּנוּ, אם ירחמו עלינו, ישאירו אותנו בחיים ואולי ידאגו לנו למעט אוכל – נִחְְְיֶה, וְְאִם־יְְמִיתֻנוּוָמָתְְְנוּ.

  • וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף, בשעת דמדומי ערב לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם. וַיָּבֹאוּ עַד־קְְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם, וְְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ. האוהלים עמדו במקומם, אבל האנשים לא היו בהם,

  • וַאדֹנָי הִשְְְׁמִיעַ אֶת, באוזני מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב, קוֹל סוּס, קוֹל חַיִל גָּדוֹל, והם חשבו שצבא גדול מתקרב. וַיֹּאמְְרוּ אנשי ארם אִישׁ אֶל־אָחִיו: הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ, נגדנו מֶלֶךְְְ יִשְְְׂרָאֵל אֶת־מַלְְְכֵי הַחִתִּים, הממלכות הקטנות שהיו באזור לאחר שהתפוררה האימפריה החתית מצפון וְְאֶת־מַלְְְכֵי מִצְְְרַיִם, מלך מצרים העליונה ומלך מצרים התחתונה מדרום לָבוֹא עָלֵינוּ. וכנגד מתקפה משותפת כזאת איננו מוכנים ואיננו מוגנים.

  • וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף, ולא חיכו שהצבא יגיע אליהם. וַיַּעַזְְְבוּ אֶת־אָהֳֳלֵיהֶם וְְאֶת־סוּסֵיהֶם וְְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם, הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא, וַיָּנֻסוּ אֶל, על נַפְְְשָׁם.

  • וַיָּבֹאוּ הַמְְצֹרָעִים הָאֵלֶּה, שלא ידעו דבר על כך, עַד־קְְצֵה הַמַּחֲנֶה הנטוש, וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד, וַיֹּאכְְְלוּ וַיִּשְְְׁתּוּ מן המזון שנשאר כפי שהוא, מפני שהארמים ברחו בבהלה ולא טרחו לקחת אִתם צידה לדרך. וַיִּשְְְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְְזָהָב וּבְְְגָדִים, וַיֵּלְְכוּ וַיַּטְְְמִנוּ אותם, וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר, ושוב – וַיִּשְְְׂאוּ מִשָּׁם את מה שמצאו, וַיֵּלְְכוּ וַיַּטְְְמִנוּ. המחנה כולו היה ריק, והם יכלו להיכנס לכל אוהל ולבזוז את תכולתו.

  • וַיֹּאמְְְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: לֹא־כֵן, נכון מה ש אֲנַחְְְנוּ עֹשִׂים. הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם הראוי ל בְְשֹׂרָה הוּא, וַאֲנַחְְְנוּ מַחְְְשִׁים, שותקים , בין מחמת עצלות ובין משום שאנחנו מנסים לזכות בשלל נוסף. וְְחִכִּינוּ, ואם נחכה עַד־אוֹר הַבֹּקֶר, שאז נוח יותר לבוא העירה ולבשר – וּמְְְצָאָנוּ עָווֹן. העיכוב ייחשב לנו לחטא. וְְעַתָּה לְְכוּ וְְנָבֹאָה וְְנַגִּידָה, נבשר את הבשורה ב בֵית הַמֶּלֶךְְְ, במפקדה העליונה עוד לפני זריחת השמש.

  • וַיָּבֹאוּ וַיִּקְְְרְְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר, השומרים שבשער, וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר: בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם, וְְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְְקוֹל אָדָם, כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר, קשור במקומו וְְהַחֲמוֹר אָסוּר, וְְאֹהָלִים מלאים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה.

  • וַיִּקְְְרָא שוער העיר אל הַשֹּׁעֲרִים, וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְְְ פְְּנִימָה.

  • וַיָּקָָם הַמֶּלֶךְְְ ב לַיְְְלָה, וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו: אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם – הארמים יָדְְְעוּ כִּי־רְְעֵבִים אֲנַחְְְנוּ במצור, וַיֵּצְְְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה שלהם לְְהֵחָבֵה, להתחבא בַשָּׂדֶה בקרבת מקום, לֵאמֹר: כִּי־יֵצְְְאוּ מִן־הָעִיר, שכן הרעב ידחק בהם לצאת ממנה – וְְנִתְְְפְְּשֵׂם חַיִּים חשופים ובלתי מוגנים, וְְאֶל־הָעִיר נָבֹא ונשתלט עליה .

  • וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר: וְְיִקְְְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְְְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְְְׁאֲרוּ־בָהּ – בעיר. בעלי החיים היו הראשונים שמתו ברעב. בכל זאת השאירו בחיים סוסים מעטים, כדי שישמשו רכב צבאי כל עוד לא נכנעה העיר. הסוסים הללו ורוכביהם הִנָּם כְְּכָָל־הֲמוֹן יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְְְׁאֲרוּ־בָהּ, גם עתה מצב הסוסים ופרשיהם דומה למצבם המסוכן של יושבי העיר הנצורים. ואם יתברר שהארמים הערימו עלינו, ואין זה אלא מארב, הִנָּם, עתיד הסוסים והפרשים יהיה כְְּעתידם של כָָל־הֲמוֹן יִשְְְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ, מתו ברעב. וְְנִשְְְׁלְְחָה אותם וְְנִרְְְאֶה, ולפחות נדע את המצב לאשורו.

  • וַיִּקְְְחוּ שְְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים. הם לא לקחו אפילו חמישה סוסים, אלא שני רכב, שהם לכל היותר ארבעה סוסים. וַיִּשְְְׁלַח הַמֶּלֶךְְְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר: לְְכוּ וּרְְְאוּ לאן הם נעלמו.

  • וַיֵּלְְכוּ הרוכבים אַחֲרֵיהֶם, בעקבות מחנה ארם עַד־הַיַּרְְְדֵּן, כי במנוסת הארמים לארצם מן הסתם חצו את הירדן. וְְהִנֵּה כָָל־הַדֶּרֶךְְְ מְְלֵאָה בְְגָדִים וְְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְְְׁלִיכוּ אֲרָם בְְּחָפְְְזָם, במנוסת הבהלה שלהם. מתוך חרדתם השליכו כל מה שעלול היה להפריע להם במרוצתם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְְְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְְְ שהארמים אכן נעלמו.

  • וַיֵּצֵא הָעָם מהעיר, וַיָּבֹזּוּ, בזזו אֵת מַחֲנֵה אֲרָם, שהיה בו מזון לרוב. וַיְְְהִי סְְאָה סֹלֶת בְְּשֶׁקֶל וְְסָאתַיִם שְְׂעֹרִים בְְּשֶׁקֶל, כִּדְְְבַר ה'. מחנה ארם היה מחנה גדול, והעיר שומרון לא הייתה גדולה. שפע האוכל שהופיע פתאום, השפיע על ירידה תלולה של המחירים.

  • וְְהַמֶּלֶךְְְ הִפְְְקִיד, מינה אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְְְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר, לעמוד בשער כדי לפקח שלא תיווצר מהומה רבה מדי בזמן הסתערותם של האנשים הרעבים על המזון. השליש לא הצטייד בכלי נשק, משום שהניח שיוכל לכוון את העם בכוח סמכותו. וַיִּרְְְמְְסֻהוּ תוך כדי מרוצתם בני הָעָם, שהיו להוטים אחר המזון בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת, כַּאֲשֶׁר, כפי ש דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְְְ אֵלָיו.

  • וַיְְְהִי כְְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים את נבואתו אֶל־הַמֶּלֶךְְְ אמש לֵאמֹר: סָאתַיִם שְְׂעֹרִים בְְּשֶׁקֶל וּסְְְאָה־סֹלֶת בְְּשֶׁקֶל יִהְְְיֶה כָּעֵת מָחָר בְְּשַׁעַר שֹׁמְְְרוֹן,

  • וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר: וְְהִנֵּה ה' עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִםהֲיִהְְְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה? וַיֹּאמֶר לו אז הנביא : הִנְְּךָ רֹאֶה בְְּעֵינֶיךָ, וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל.

  • וַיְְְהִי־לוֹ כֵּן, וַיִּרְְְמְְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת. הוא ראה שמחירי התבואה חזרו וירדו, אבל לא עלה בידו לאכול ממנה משום שהוטל עליו לשמור בשער, ושם נהרג.

פסוקים

  1. ויאמר אלישע שמעו דבר־יהוה כה אמר יהוה כעת מחר סאה־סלת בשקל וסאתים שערים בשקל בשער שמרון
  2. ויען השליש אשר־למלך נשען על־ידו את־איש האלהים ויאמר הנה יהוה עשה ארבות בשמים היהיה הדבר הזה ויאמר הנכה ראה בעיניך ומשם לא תאכל
  3. וארבעה אנשים היו מצרעים פתח השער ויאמרו איש אל־רעהו מה אנחנו ישבים פה עד־מתנו
  4. אם־אמרנו נבוא העיר והרעב בעיר ומתנו שם ואם־ישבנו פה ומתנו ועתה לכו ונפלה אל־מחנה ארם אם־יחינו נחיה ואם־ימיתנו ומתנו
  5. ויקומו בנשף לבוא אל־מחנה ארם ויבאו עד־קצה מחנה ארם והנה אין־שם איש
  6. ואדני השמיע את־מחנה ארם קול רכב קול סוס קול חיל גדול ויאמרו איש אל־אחיו הנה שכר־עלינו מלך ישראל את־מלכי החתים ואת־מלכי מצרים לבוא עלינו
  7. ויקומו וינוסו בנשף ויעזבו את־אהליהם ואת־סוסיהם ואת־חמריהם המחנה כאשר־היא וינסו אל־נפשם
  8. ויבאו המצרעים האלה עד־קצה המחנה ויבאו אל־אהל אחד ויאכלו וישתו וישאו משם כסף וזהב ובגדים וילכו ויטמנו וישבו ויבאו אל־אהל אחר וישאו משם וילכו ויטמנו
  9. ויאמרו איש אל־רעהו לא־כן אנחנו עשים היום הזה יום־בשרה הוא ואנחנו מחשים וחכינו עד־אור הבקר ומצאנו עוון ועתה לכו ונבאה ונגידה בית המלך
  10. ויבאו ויקראו אל־שער העיר ויגידו להם לאמר באנו אל־מחנה ארם והנה אין־שם איש וקול אדם כי אם־הסוס אסור והחמור אסור ואהלים כאשר־המה
  11. ויקרא השערים ויגידו בית המלך פנימה
  12. ויקם המלך לילה ויאמר אל־עבדיו אגידה־נא לכם את אשר־עשו לנו ארם ידעו כי־רעבים אנחנו ויצאו מן־המחנה להחבה בהשדה [בשדה] לאמר כי־יצאו מן־העיר ונתפשם חיים ואל־העיר נבא
  13. ויען אחד מעבדיו ויאמר ויקחו־נא חמשה מן־הסוסים הנשארים אשר נשארו־בה הנם ככל־ההמון [המון] ישראל אשר נשארו־בה הנם ככל־המון ישראל אשר־תמו ונשלחה ונראה
  14. ויקחו שני רכב סוסים וישלח המלך אחרי מחנה־ארם לאמר לכו וראו
  15. וילכו אחריהם עד־הירדן והנה כל־הדרך מלאה בגדים וכלים אשר־השליכו ארם בהחפזם [בחפזם] וישבו המלאכים ויגדו למלך
  16. ויצא העם ויבזו את מחנה ארם ויהי סאה־סלת בשקל וסאתים שערים בשקל כדבר יהוה
  17. והמלך הפקיד את־השליש אשר־נשען על־ידו על־השער וירמסהו העם בשער וימת כאשר דבר איש האלהים אשר דבר ברדת המלך אליו
  18. ויהי כדבר איש האלהים אל־המלך לאמר סאתים שערים בשקל וסאה־סלת בשקל יהיה כעת מחר בשער שמרון
  19. ויען השליש את־איש האלהים ויאמר והנה יהוה עשה ארבות בשמים היהיה כדבר הזה ויאמר הנך ראה בעיניך ומשם לא תאכל
  20. ויהי־לו כן וירמסו אתו העם בשער וימת

פסוקים מנוקד

  1. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע שִׁמְעוּ דְּבַר־יְהוָה כֹּה אָמַר יְהוָה כָּעֵת מָחָר סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃
  2. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־לַמֶּלֶךְ נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר הִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה הַדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּכָה רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃
  3. וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים פֶּתַח הַשָּׁעַר וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים פֹּה עַד־מָתְנוּ׃
  4. אִם־אָמַרְנוּ נָבוֹא הָעִיר וְהָרָעָב בָּעִיר וָמַתְנוּ שָׁם וְאִם־יָשַׁבְנוּ פֹה וָמָתְנוּ וְעַתָּה לְכוּ וְנִפְּלָה אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם אִם־יְחַיֻּנוּ נִחְיֶה וְאִם־יְמִיתֻנוּ וָמָתְנוּ׃
  5. וַיָּקוּמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד־קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ׃
  6. וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת־מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר־עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת־מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת־מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ׃
  7. וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת־אָהֳלֵיהֶם וְאֶת־סוּסֵיהֶם וְאֶת־חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר־הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל־נַפְשָׁם׃
  8. וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד־קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל־אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ׃
  9. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ לֹא־כֵן אֲנַחְנוּ עֹשִׂים הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם־בְּשֹׂרָה הוּא וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים וְחִכִּינוּ עַד־אוֹר הַבֹּקֶר וּמְצָאָנוּ עָווֹן וְעַתָּה לְכוּ וְנָבֹאָה וְנַגִּידָה בֵּית הַמֶּלֶךְ׃
  10. וַיָּבֹאוּ וַיִּקְרְאוּ אֶל־שֹׁעֵר הָעִיר וַיַּגִּידוּ לָהֶם לֵאמֹר בָּאנוּ אֶל־מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין־שָׁם אִישׁ וְקוֹל אָדָם כִּי אִם־הַסּוּס אָסוּר וְהַחֲמוֹר אָסוּר וְאֹהָלִים כַּאֲשֶׁר־הֵמָּה׃
  11. וַיִּקְרָא הַשֹּׁעֲרִים וַיַּגִּידוּ בֵּית הַמֶּלֶךְ פְּנִימָה׃
  12. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לַיְלָה וַיֹּאמֶר אֶל־עֲבָדָיו אַגִּידָה־נָּא לָכֶם אֵת אֲשֶׁר־עָשׂוּ לָנוּ אֲרָם יָדְעוּ כִּי־רְעֵבִים אֲנַחְנוּ וַיֵּצְאוּ מִן־הַמַּחֲנֶה לְהֵחָבֵה בהשדה [בַשָּׂדֶה] לֵאמֹר כִּי־יֵצְאוּ מִן־הָעִיר וְנִתְפְּשֵׂם חַיִּים וְאֶל־הָעִיר נָבֹא׃
  13. וַיַּעַן אֶחָד מֵעֲבָדָיו וַיֹּאמֶר וְיִקְחוּ־נָא חֲמִשָּׁה מִן־הַסּוּסִים הַנִּשְׁאָרִים אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ הִנָּם כְּכָל־ההמון [הֲמוֹן] יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ־בָהּ הִנָּם כְּכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר־תָּמּוּ וְנִשְׁלְחָה וְנִרְאֶה׃
  14. וַיִּקְחוּ שְׁנֵי רֶכֶב סוּסִים וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אַחֲרֵי מַחֲנֵה־אֲרָם לֵאמֹר לְכוּ וּרְאוּ׃
  15. וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵיהֶם עַד־הַיַּרְדֵּן וְהִנֵּה כָל־הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר־הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בהחפזם [בְּחָפְזָם] וַיָּשֻׁבוּ הַמַּלְאָכִים וַיַּגִּדוּ לַמֶּלֶךְ׃
  16. וַיֵּצֵא הָעָם וַיָּבֹזּוּ אֵת מַחֲנֵה אֲרָם וַיְהִי סְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל וְסָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל כִּדְבַר יְהוָה׃
  17. וְהַמֶּלֶךְ הִפְקִיד אֶת־הַשָּׁלִישׁ אֲשֶׁר־נִשְׁעָן עַל־יָדוֹ עַל־הַשַּׁעַר וַיִּרְמְסֻהוּ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּרֶדֶת הַמֶּלֶךְ אֵלָיו׃
  18. וַיְהִי כְּדַבֵּר אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל־הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סָאתַיִם שְׂעֹרִים בְּשֶׁקֶל וּסְאָה־סֹלֶת בְּשֶׁקֶל יִהְיֶה כָּעֵת מָחָר בְּשַׁעַר שֹׁמְרוֹן׃
  19. וַיַּעַן הַשָּׁלִישׁ אֶת־אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמַר וְהִנֵּה יְהוָה עֹשֶׂה אֲרֻבּוֹת בַּשָּׁמַיִם הֲיִהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה וַיֹּאמֶר הִנְּךָ רֹאֶה בְּעֵינֶיךָ וּמִשָּׁם לֹא תֹאכֵל׃
  20. וַיְהִי־לוֹ כֵּן וַיִּרְמְסוּ אֹתוֹ הָעָם בַּשַּׁעַר וַיָּמֹת׃

מקומות

  • שומרון
  • נהר הירדן

    נהר הזורם בארץ ישראל מצפון לדרום, המחלק את הארץ בין ארץ ישראל המערבית לארץ ישראל המזרחית ונחשב כגבולה של הארץ (במדבר לד, יב). ראשיתו בחרמון ואחריתו בים המלח.
    העמק בו הוא זורם מכונה במקרא כיכר הירדן ובערבית 'הזור'
    חלקו הדרומי של עמק הירדן מכונה ערבות מואב וערבות יריחו.