שמואל ב-פרק-10

ביאורים

• וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן, לאו דווקא סמוך לסיפור מפיבשת, שאיננו שייך לנושא זה – וַיָּמָת מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן, וַיִּמְלֹךְ חָנוּן בְּנוֹ תַּחְתָּיו.

• וַיֹּאמֶר דָּוִד בלבו : אֶעֱשֶׂה חֶסֶד עִם חָנוּן בֶּן נָחָשׁ, כַּאֲשֶׁר עָשָׂה אָבִיו עִמָּדִי חֶסֶד. נראה שמלך בני עמון ומלך מואב תמכו בדוד כשברח מפני שאול ואף החזיקו את הוריו. וַיִּשְׁלַח דָּוִד לְנַחֲמוֹ בְּיַד משלחת מכובדת של עֲבָדָיו אֶל, על מות אָבִיו, וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אל המלך החדש ב אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לניחום אבלים.

• וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי בְנֵי עַמּוֹן אֶל חָנוּן אֲדֹנֵיהֶם: הַמְכַבֵּד דָּוִד אֶת אָבִיךָ בְּעֵינֶיךָ כִּי שָׁלַח לְךָ מְנַחֲמִים?! האם אתה מאמין שהוא עשה זאת מתוך כבוד לאביך?! הֲלוֹא בַּעֲבוּר חֲקוֹר אֶת הָעִיר וּלְרַגְּלָהּ וּלְהָפְכָהּ שָׁלַח דָּוִד אֶת עֲבָדָיו אֵלֶיךָ. לא מנחמים הם אלא מרגלים.

• וַיִּקַּח חָנוּן אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיְגַלַּח אֶת חֲצִי זְקָנָם על מנת לבזות אותם ולהציגם מגוחכים ועלובים. וַיִּכְרֹת אֶת מַדְוֵיהֶם, מדיהם, בגדיהם הארוכים בַּחֵצִי עַד שְׁתוֹתֵיהֶם, אחוריהם, כך שהם נותרו ערומים למחצה, וַיְשַׁלְּחֵם. כך הביע את דעתו על צביעותם של דוד ואנשיו.

• וַיַּגִּדוּ לְדָוִד מה אירע, וַיִּשְׁלַח אנשים לִקְרָאתָם. חברי המשלחת לא חזרו לדוד, כִּי הָיוּ הָאֲנָשִׁים נִכְלָמִים מְאֹד. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שְׁבוּ בִירֵחוֹ עַד יְצַמַּח זְקַנְכֶם, וְשַׁבְתֶּם. אינני עומד על כך שתחזרו אלי כעת.

• וַיִּרְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן כִּי נִבְאֲשׁוּ, נמאסו בְּעיני דָוִד, וחששו מתגובתו, וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי עַמּוֹן וַיִּשְׂכְּרוּ אֶת אֲרַם בֵּית רְחוֹב וְאֶת אֲרַם צוֹבָא, שתי ממלכות ארמיות באזור סוריה, עֶשְׂרִים אֶלֶף רַגְלִי. וְאֶת מֶלֶךְ מַעֲכָה, שאף היא מדינה קטנה באזור, וממנה הגיעו אֶלֶף אִישׁ, וְאת אִישׁ, אנשי ארץ טוֹב – שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ.

• וַיִּשְׁמַע דָּוִד, וַיִּשְׁלַח אֶת יוֹאָב וְאֵת כָּל אנשי הַצָּבָא הַגִּבֹּרִים לתקוף את העמונים מיד. כיוון שלארץ עמון לא הייתה הגנה רבה, הגיע צבא ישראל עד עיר הבירה עצמה.

• וַיֵּצְאוּ בְּנֵי עַמּוֹן מן העיר, וַיַּעַרְכוּ מִלְחָמָה ב פֶתַח הַשָּׁעַר להגן על העיר, וַאֲרַם צוֹבָא וּרְחוֹב וְאִישׁ טוֹב וּמַעֲכָה, החיילים השכירים לְבַדָּם, ללא בני עמון נערכו בַּשָּׂדֶה, ואלו איימו מן העורף על אנשי דוד.

• וַיַּרְא יוֹאָב כִּי הָיְתָה אֵלָיו פְּנֵי, חזית הַמִּלְחָמָה מִפָּנִים וּמֵאָחוֹר. וַיִּבְחַר מִכֹּל בְּחוּרֵי יִשְׂרָאֵל, קבוצת עילית, וַיַּעֲרֹךְ אותם לִקְרַאת אֲרָם. הוא הניח שיבוא צבא גדול, חזק ומיומן יותר מהעמונים.

• וְאֵת יֶתֶר הָעָם נָתַן בְּיַד אַבְשַׁי אָחִיו, וַיַּעֲרֹךְ אותם לִקְרַאת בְּנֵי עַמּוֹן. יואב לא חשש כל כך מפני בני עמון, אבל אילו הפנה את כל צבאו כנגד הארמים, העמונים בוודאי היו תוקפים אותו מהעורף. משום כך הוא שלח יחידה גדולה בפיקודו של אבישי שתשמור את העמונים במקומם.

• וַיֹּאמֶר לאבישי : אִם תֶּחֱזַק אֲרָם מִמֶּנִּי – וְהָיִתָה, אתה תהיה לִּי לִישׁוּעָה, וְאִם בְּנֵי עַמּוֹן יֶחֶזְקוּ מִמְּךָ – וְהָלַכְתִּי לְהוֹשִׁיעַ לָךְ. מעבר ללחימה בשתי החזיתות, נשמש צבא עזר זה לזה, כך שאם יהיה מצבו של אחד מאתנו דחוק, יוכל השני לבוא לעזרתו ולהוסיף לו כוח לוחם.

• : חֲזַק, חזקו וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו.

• וַיִּגַּשׁ יוֹאָב וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ לַמִּלְחָמָה בַּאֲרָם, וַיָּנֻסוּ, ברחו מִפָּנָיו. יואב היה מצביא גדול ועִמו היו לוחמים טובים, ואילו הארמים היו שכירי חרב שלא העזו להסתכן בקרב.

• וּבְנֵי עַמּוֹן רָאוּ כִּי נָס אֲרָם – וַיָּנֻסוּ מִפְּנֵי אֲבִישַׁי וַיָּבֹאוּ אל הָעִיר להתבצר בה. וַיָּשָׁב יוֹאָב מֵעַל בְּנֵי עַמּוֹן לחופשה מן הקרב וַיָּבֹא אל יְרוּשָׁלִָם. המערכה טרם הסתיימה, וגדודים מצבא ישראל נשארו לצור על בני עמון.

• וַיַּרְא אֲרָם כִּי הוא נִגַּף, הוכה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֵּאָסְפוּ יָחַד כדי לתכנן כיצד ישיבו מלחמה. הרי דוד הוכיח את עצמו לא רק כמי שדואג לשמור על גבולות ארצו, אלא גם כמלך כובש המעוניין להרחיב את ממלכתו. הם ידעו שדוד לא יסלח להם על התערבותם במלחמה בעמון, ולכן התארגנו למתקפת נגד.

• וַיִּשְׁלַח הֲדַדְעֶזֶר בקשת סיוע וַיֹּצֵא אֶת אֲרָם אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַנָּהָר, הארמים שישבו מעבר לנהר פרת, המולדת הארמית, וַיָּבֹאוּ ל חֵילָם, מקום בצפון עבר הירדן, וְשׁוֹבַךְ שַׂר צְבָא הֲדַדְעֶזֶר הולך לִפְנֵיהֶם.

• וַיֻּגַּד לְדָוִד, וַיֶּאֱסֹף אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן. את המערכה השנייה בעבר הירדן ניהל דוד עצמו. הארמים וחילותיהם התקבצו אל שדה הקרב המישורי. וַיָּבֹא חֵלָאמָה, אל חילם, וַיַּעַרְכוּ אֲרָם לִקְרַאת דָּוִד וַיִּלָּחֲמוּ עִמּוֹ.

• וַיָּנָס אֲרָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הארמים נחלו תבוסה. וַיַּהֲרֹג, השמיד דָּוִד מֵאֲרָם שְׁבַע מֵאוֹת רֶכֶב וְאַרְבָּעִים אֶלֶף פָּרָשִׁים, צבא גדול מאוד וְאֵת שׁוֹבַךְ שַׂר צְבָאוֹ של הדדעזר, שהיה איש צבא חשוב, הִכָּה דוד, וַיָּמָת שָׁם.

• וַיִּרְאוּ כָל הַמְּלָכִים עַבְדֵי הֲדַדְעֶזֶר כִּי נִגְּפוּ לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל – וַיַּשְׁלִמוּ אֶת, עם יִשְׂרָאֵל וַיַּעַבְדוּם. הם קיבלו רשמית את עולו של דוד על עצמם. מעתה ישראל נחשבה לממלכה הראשית, והארמים העלו למלכהּ מס כדי לבטא את כפיפותם למרותו. על כן גם – וַיִּרְאוּ, חששו אֲרָם לְהוֹשִׁיעַ, לסייע עוֹד אֶת בְּנֵי עַמּוֹן.