שמואל ב-פרק-19

ביאורים

  • וַיִּרְגַּז, התרגש מאוד הַמֶּלֶךְ, וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר, המבנה שמעל השער, מקום שומרי העיר, וַיֵּבְךְּ, וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם! בְּנִי בְנִי, אַבְשָׁלוֹם! מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ, אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי. דוד מתאבל על אבשלום עד כדי כך שהיה מוסר את חייו למענו.

  • וַיֻּגַּד לְיוֹאָב: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם.

  • וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם, כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ. המלך אינו שמח בניצחון אלא מתאבל על מות בנו.

  • וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם, אנשי הצבא של דוד בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא אל הָעִיר, כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה, כמו הבורחים מן המלחמה בבושה לאחר שנחלו תבוסה.

  • וְהַמֶּלֶךְ לָאַט, כיסה אֶת פָּנָיו בבגדו, וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ ב קוֹל גָּדוֹל: בְּנִי, אַבְשָׁלוֹם! אַבְשָׁלוֹם בְּנִי, בְנִי!

  • וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת, וַיֹּאמֶר: הֹבַשְׁתָּ, ביישת, ביזית בהתנהגותך הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים, שהצילו אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ,

  • לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ, כִּי הִגַּדְתָּ, הראית הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים. באבלך זה אתה מודיע שכל שריך, עבדיך, אנשי צבאך ונפשות משפחתך הפגועות מאבשלום אינם חשובים בעיניך. כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לוּ היה אַבְשָׁלוֹם חַי, וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִיםכִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ. ודאי היית אז מרוצה יותר.

  • וְעַתָּה קוּם צֵא החוצה וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ. הראה להם ים שוחקות והודה להם על מעשיהם. כִּי בַה' נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אם אֵינְךָ יוֹצֵאאִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה. איש לא יישאר אתך, מפני שאתה מתכחש ללוחמיך ששמרו לך אמונים. וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה. הפעם תהיה מבודד לחלוטין. המלך דוד הבין שיואב צודק, שֶׁאל לו להעדיף את הבן שמרד בו וביזה אותו, על פני כל האנשים שהיו נאמנים לו עד מוות.

  • וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר. וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר: הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר, והוא מוכן לקבל את פניכם. וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. מן הסתם דוד אמר להם דברי עידוד ושבח. ובינתיים, כל יִשְׂרָאֵל שהשתתפו במרד עם אבשלום נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו.

  • וַיְהִי כָל הָעָם נָדוֹן, מתדיין בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ, חילץ אותנו מִכַּף פְּלִשְׁתִּים, וְעַתָּה בָּרַח מִן הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם. המרד שהשתתפנו בו לא היה מעשה ראוי.

  • ונוסף לכך, אַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ למלך עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה. כיוון שכך, הרי דוד הוא המלך, וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים, שותקים, אינכם עושים דבר לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ?! עלינו להביע באופן מופגן את רצוננו ואת שמחתנו בהחזרת מלכותו של דוד. דוד היה מודע לדיבורים הללו.

  • וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל צָדוֹק וְאֶל אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר: דַּבְּרוּ אֶל זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר: לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ? אם תתמהמהו, יקדימו אתכם שאר השבטים בחידוש מלוכתו של דוד, והרי דְבַר כָּל יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל הַמֶּלֶךְ אֶל בֵּיתוֹ. המלך שמע זאת, והוא יודע שעלול להתעורר מתח בין שבט יהודה לשאר שבטי ישראל. לפיכך, הוא שולח לכם מסר:

  • אַחַי אַתֶּם, בני שבטי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם, ואני מלככם באופן טבעי, וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת הַמֶּלֶךְ?

  • וְלַעֲמָשָׂא שהיה שר צבאו של אבשלום, תֹּמְרוּ, תאמרו : הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה. הרי אנחנו קרובי משפחה, שהרי עמשא היה בן אחותו של דוד. כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, אִם לֹא, אני נשבע ש שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת, במקום יוֹאָב. דוד כעס על יואב שהמרה את הזהרתו שלא לפגוע באבשלום. גם הדברים הקשים שאמר יואב פגעו בוודאי בדוד, והוא חש שיואב צובר כוח רב מדי בממלכה.

  • וַיַּט, עמשא הטה אֶת לְבַב כָּל אִישׁ יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד. וַיִּשְׁלְחוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: שׁוּב, חזור אַתָּה וְכָל עֲבָדֶיךָ.

  • וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ, יצא לדרכו ממחניִם שממזרח לירדן וַיָּבֹא עַד הַיַּרְדֵּן, ושבט יהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, לקבל את פניו, לְהַעֲבִיר אֶת הַמֶּלֶךְ אֶת הַיַּרְדֵּן. הם רצו לערוך טקס שבו יחצה המלך את הירדן בליווים.

  • וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי ממשפחת בית שאול אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים, שקילל את המלך בצאתו לגלות. עכשיו ידע שאם לא יפייס את דוד – כלתה אליו הרעה. על כן הוא מיהר וַיֵּרֶד עִם אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד,

  • וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ, התלוו אל שמעי מִבִּנְיָמִן. וְצִיבָא נַעַר, משרת בֵּית שָׁאוּל הגיע אף הוא, וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ, וְצָלְחוּ, חצו את הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ כדי להעבירו בחזרה.

  • וְעָבְרָה הָעֲבָרָה, אמצעי ההעברה – גשר, מעבורת, או: סיעת אנשים. לחלופין: עברה החלטה בישראל לַעֲבִיר, להעביר אֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ את הירדן, להמליך אותו וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בְּעֵינָיו. וְשִׁמְעִי בֶן גֵּרָא נָפַל, השתחווה בהכנעה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן.

  • וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן, וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ, חטאתי, סילפתי דרכי בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם, לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ. אל תשים לב לכך.

  • כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי, וְהִנֵּה בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לפני כָל בֵּית יוֹסֵף, שבטי ישראל מלבד יהודה, או: כלל ישראל, לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ.

  • וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה וַיֹּאמֶר: הֲתַחַת, האם בגלל התחננות וחנופה זֹאת, לֹא יוּמַת שִׁמְעִי?! כִּי, הרי הוא קִלֵּל אֶת המלך מְשִׁיחַ, שנמשח על ידי ה', ויש להרוג אותו על חטא זה.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד: מַה לִּי וְלָכֶם, אין יחס בינינו, בְּנֵי צְרוּיָה, כִּי תִהְיוּ לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן, למפריע ומקטרג? אתם באים מהצד הרע, כביכול. האם הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל?! כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל. כיוון שאנשים באו לקראת דוד וחידשו מרצונם את מלכותו עליהם, דוד הרגיש שהכוח והשלטון חוזרים אליו. ביום כזה אין ראוי להמית אדם. ועוד, במצב זה חדל דוד להיות תלוי במספר אנשי הצבא שאתו, הוא יכול היה להתנער מבני צרויה בלא שיחשוש למעמדו מול שמעי ודומיו.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי: לֹא תָמוּת. וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ שלא יהרוג אותו.

  • וּבינתיים, מְפִבֹשֶׁת בֶּן, נכד שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ. לאחר שדוד עשה אתו חסד – החזיר לו את רכושו וקירב אותו לאכול משולחנו כאחד מגדולי הממלכה, היה מפיבשת בוודאי אסיר תודה לדוד. בוודאי שמר לו אמונים במידה כלשהי גם בשל היותו בנו של יהונתן. לפיכך התאבל על בריחתו של דוד וְלֹא עָשָׂה, תיקן, טיפח את רַגְלָיו, וְלֹא עָשָׂה, קצץ, ייפה את שְׂפָמוֹ, וְאֶת בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן הַיּוֹם לֶכֶת, מהיום שהלך הַמֶּלֶךְ עַד הַיּוֹם אֲשֶׁר בָּא בְשָׁלוֹם. כל הזמן הזה נהג מפיבשת כאבל.

  • וַיְהִי כִּי בָא מפיבשת ל יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה לֹא הָלַכְתָּ עִמִּי כשאר אוהבי, מְפִיבֹשֶׁת? קודם לכן סיפר ציבא לדוד שלא רק שמפיבשת אינו מצטער בצרת המלך, אלא אף היו לו תקוות שלטוניות בעקבות הזעזועים המדיניים.

  • וַיֹּאמַר: אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, עַבְדִּי רִמָּנִי, רימה אותי. כִּי אָמַר עַבְדְּךָ, אמרתי : אֶחְבְּשָׁה לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת, עם הַמֶּלֶךְ, כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ ואינני יכול ללכת כדרך כל אדם. ציבא לא סייע בידי כלל אלא הלך לבדו.

  • וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ, ציבא ריכל עלי אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ דברי שקר ודיבה. וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים, וַעֲשֵׂה הַטּוֹב, הרצוי בְּעֵינֶיךָ.

  • כִּי לֹא הָיָה כָּל בֵּית אָבִי כִּי אִם אַנְשֵׁי מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ. הרי באופן כללי אנשי בית אבי רדפו אותך בזמן מלכות שאול, ובהחלט היית יכול לנקום בהם על הצרות שנגרמו לך בעטיים, ובכל זאת – וַתָּשֶׁת, שמת אֶת עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. וּמַה יֶּשׁ לִי עוֹד צְדָקָה, זכות וְלִזְעֹק עוֹד אֶל הַמֶּלֶךְ?! אינני יכול לבוא בטענות ולדרוש דבר.

  • וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ?! אָמַרְתִּי, אני מצווה ש אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת הַשָּׂדֶה. קודם הבטיח דוד לציבא את כל נחלת מפיבשת, ועכשיו הורה להשאיר לעבד חצי מן הירושה, ולהחזיר למפיבשת את החצי האחר.

  • וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל הַמֶּלֶךְ: גַּם אֶת הַכֹּל יִקָּח, אַחֲרֵי אֲשֶׁר בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ בְּשָׁלוֹם אֶל בֵּיתוֹ. אני כה שמח שחזרת, שלא אכפת לי גם אם הוא ייקח את הכול.

  • וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי שמעבר הירדן, שהיה מתומכי המלך וממספקי צרכיו בגלותו, יָרַד מֵרֹגְלִים, מקום מגוריו וַיַּעֲבֹר, מיהר והקדים אֶת הַמֶּלֶךְ אל הַיַּרְדֵּן, לְשַׁלְּחוֹ, ללוותו עד שיעבור אֶת הַיַּרְדֵּן. ברזִלי נפרד מדוד כמארח הנוהג באורחו בידידות רבה.

  • וּבַרְזִלַּי היה זָקֵן מְאֹד, בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה, וְהוּא כִלְכַּל אֶת הַמֶּלֶךְ בְשִׁיבָתוֹ, בישיבתו בְמַחֲנַיִם, כִּי אִישׁ גָּדוֹל, עשיר ומכובד הוּא מְאֹד.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל בַּרְזִלָּי: אַתָּה, עֲבֹר אִתִּי הלאה, וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם. תהיה באוכלי שולחני. כשם שאתה דאגת לי, כך אדאג אני לך כיד המלך.

  • וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל הַמֶּלֶךְ: כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי, כִּי אֶעֱלֶה אֶת, עם הַמֶּלֶךְ ל ירוּשָׁלִָם?! אני זקן מדי.

  • בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע?! תודעתי אינה צלולה, ואינני במלוא כוחותי. ה אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה?! האם אני מרגיש טעם במאכלים?! ה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת, ואתענג מקול השירה?! אני אדם זקן, ובערוב ימי לא אוכל ליהנות מכל התענוגות שהמלך יכול להציע. וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ?!

  • כִּמְעַט, רק מעט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת הַיַּרְדֵּן אֶת, עם הַמֶּלֶךְ. וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ את הַגְּמוּלָה, השכר הַזֹּאת?! תודה על ההצעה, אבל אין היא מתאימה לי.

  • יָשָׁב נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי. הנח לי לשוב לביתי, שם אחיה כמה שאחיה ואקבר במקומי. וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם, בנִי, יַעֲבֹר עִם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, וַעֲשֵׂה לוֹ אֵת אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֶיךָ. אם רצונך לעשות חסד עם המשפחה – בני צעיר הרבה יותר, והוא ייהנה לשהות בבית המלך במקומי.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ באותה מטבע לשון : אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם, וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה לּוֹ אֶת הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה לָּךְ.

  • וַיַּעֲבֹר כָּל הָעָם אֶת הַיַּרְדֵּן, וְהַמֶּלֶךְ עָבָר גם הוא. וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי נשיקת פרידה של כבוד וחיבה, וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ.

  • וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה, וְכִמְהָן, כמהם עָבַר עִמּוֹ, וְכָל עַם יְהוּדָה הֶעֱבִירוּ אֶת הַמֶּלֶךְ. אנשי יהודה באו בהמוניהם גם משום שהמלך היה מעוניין בבואם, וְגַם חֲצִי, חלק מ עַם יִשְׂרָאֵל. רבים באו גם מישראל להשתתף במעין טקס ההכתרה מחדש של דוד.

  • וְהִנֵּה כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ: מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ, לקחו אותך כרכושם, אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה, וַיַּעֲבִרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת בֵּיתוֹ אֶת הַיַּרְדֵּן? וְכָל אַנְשֵׁי דָוִד היו אז עִמּוֹ. וכך התפתחה מריבה.

  • וַיַּעַן כָּל אִישׁ יְהוּדָה עַל, נגד אִישׁ יִשְׂרָאֵל: כִּי קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי. המלך הוא משבטנו, וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ, מדוע אתם כועסים עַל הַדָּבָר הַזֶּה?! הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן הַמֶּלֶךְ?! לא אכלנו משל המלך, ולא לקחנו ממנו דבר. אִם נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ?! האם הוא התחתן אתנו?! או: האם ניתנה לנו מתנה או כל גדולה אחרת על כך?! אנחנו רק מביאים אותו, ואם אתם רוצים – הצטרפו אלינו.

  • וַיַּעַן אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶת אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר: עֶשֶׂר יָדוֹת, עשרה חלקים לִי בַמֶּלֶךְ. אתם שבט אחד – אולי נוספו אליכם אנשים מבנימין או שמעון – ואילו אנו עשרה. וְגַם בְּדָוִד גדול אֲנִי מִמְּךָ, חלקי גדול יותר מחלקך. דוד מולך על כל ישראל, ואנחנו מייצגים את רובו הגדול של העם. והרי בזמן המרד ולאחריו לא הוכחתם שאתם קרובים אליו יותר מאתנו. וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי, ביזית אותי, וְלֹא הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת מַלְכִּי?! הלוא יזמתנו להשיב את המלך קדמה ליזמתכם, ומדוע אתם מונעים מאתנו את הזכות הזאת?! וַיִּקֶשׁ דְּבַר אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טענותיהם של אנשי יהודה היו קשות ותקיפות יותר מאלה של נציגי ישראל.

פסוקים

  1. וירגז המלך ויעל על־עלית השער ויבך וכה אמר בלכתו בני אבשלום בני בני אבשלום מי־יתן מותי אני תחתיך אבשלום בני בני
  2. ויגד ליואב הנה המלך בכה ויתאבל על־אבשלם
  3. ותהי התשעה ביום ההוא לאבל לכל־העם כי־שמע העם ביום ההוא לאמר נעצב המלך על־בנו
  4. ויתגנב העם ביום ההוא לבוא העיר כאשר יתגנב העם הנכלמים בנוסם במלחמה
  5. והמלך לאט את־פניו ויזעק המלך קול גדול בני אבשלום אבשלום בני בני
  6. ויבא יואב אל־המלך הבית ויאמר הבשת היום את־פני כל־עבדיך הממלטים את־נפשך היום ואת נפש בניך ובנתיך ונפש נשיך ונפש פלגשיך
  7. לאהבה את־שנאיך ולשנא את־אהביך כי הגדת היום כי אין לך שרים ועבדים כי ידעתי היום כי לא [לו] אבשלום חי וכלנו היום מתים כי־אז ישר בעיניך
  8. ועתה קום צא ודבר על־לב עבדיך כי ביהוה נשבעתי כי־אינך יוצא אם־ילין איש אתך הלילה ורעה לך זאת מכל־הרעה אשר־באה עליך מנעריך עד־עתה
  9. ויקם המלך וישב בשער ולכל־העם הגידו לאמר הנה המלך יושב בשער ויבא כל־העם לפני המלך וישראל נס איש לאהליו
  10. ויהי כל־העם נדון בכל־שבטי ישראל לאמר המלך הצילנו מכף איבינו והוא מלטנו מכף פלשתים ועתה ברח מן־הארץ מעל אבשלום
  11. ואבשלום אשר משחנו עלינו מת במלחמה ועתה למה אתם מחרשים להשיב את־המלך
  12. והמלך דוד שלח אל־צדוק ואל־אביתר הכהנים לאמר דברו אל־זקני יהודה לאמר למה תהיו אחרנים להשיב את־המלך אל־ביתו ודבר כל־ישראל בא אל־המלך אל־ביתו
  13. אחי אתם עצמי ובשרי אתם ולמה תהיו אחרנים להשיב את־המלך
  14. ולעמשא תמרו הלוא עצמי ובשרי אתה כה יעשה־לי אלהים וכה יוסיף אם־לא שר־צבא תהיה לפני כל־הימים תחת יואב
  15. ויט את־לבב כל־איש־יהודה כאיש אחד וישלחו אל־המלך שוב אתה וכל־עבדיך
  16. וישב המלך ויבא עד־הירדן ויהודה בא הגלגלה ללכת לקראת המלך להעביר את־המלך את־הירדן
  17. וימהר שמעי בן־גרא בן־הימיני אשר מבחורים וירד עם־איש יהודה לקראת המלך דוד
  18. ואלף איש עמו מבנימן וציבא נער בית שאול וחמשת עשר בניו ועשרים עבדיו אתו וצלחו הירדן לפני המלך
  19. ועברה העברה לעביר את־בית המלך ולעשות הטוב בעינו [בעיניו] ושמעי בן־גרא נפל לפני המלך בעברו בירדן
  20. ויאמר אל־המלך אל־יחשב־לי אדני עון ואל־תזכר את אשר העוה עבדך ביום אשר־יצא אדני־המלך מירושלם לשום המלך אל־לבו
  21. כי ידע עבדך כי אני חטאתי והנה־באתי היום ראשון לכל־בית יוסף לרדת לקראת אדני המלך
  22. ויען אבישי בן־צרויה ויאמר התחת זאת לא יומת שמעי כי קלל את־משיח יהוה
  23. ויאמר דוד מה־לי ולכם בני צרויה כי־תהיו־לי היום לשטן היום יומת איש בישראל כי הלוא ידעתי כי היום אני־מלך על־ישראל
  24. ויאמר המלך אל־שמעי לא תמות וישבע לו המלך
  25. ומפבשת בן־שאול ירד לקראת המלך ולא־עשה רגליו ולא־עשה שפמו ואת־בגדיו לא כבס למן־היום לכת המלך עד־היום אשר־בא בשלום
  26. ויהי כי־בא ירושלם לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא־הלכת עמי מפיבשת
  27. ויאמר אדני המלך עבדי רמני כי־אמר עבדך אחבשה־לי החמור וארכב עליה ואלך את־המלך כי פסח עבדך
  28. וירגל בעבדך אל־אדני המלך ואדני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך
  29. כי לא היה כל־בית אבי כי אם־אנשי־מות לאדני המלך ותשת את־עבדך באכלי שלחנך ומה־יש־לי עוד צדקה ולזעק עוד אל־המלך
  30. ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את־השדה
  31. ויאמר מפיבשת אל־המלך גם את־הכל יקח אחרי אשר־בא אדני המלך בשלום אל־ביתו
  32. וברזלי הגלעדי ירד מרגלים ויעבר את־המלך הירדן לשלחו את־בירדן [הירדן]
  33. וברזלי זקן מאד בן־שמנים שנה והוא־כלכל את־המלך בשיבתו במחנים כי־איש גדול הוא מאד
  34. ויאמר המלך אל־ברזלי אתה עבר אתי וכלכלתי אתך עמדי בירושלם
  35. ויאמר ברזלי אל־המלך כמה ימי שני חיי כי־אעלה את־המלך ירושלם
  36. בן־שמנים שנה אנכי היום האדע בין־טוב לרע אם־יטעם עבדך את־אשר אכל ואת־אשר אשתה אם־אשמע עוד בקול שרים ושרות ולמה יהיה עבדך עוד למשא אל־אדני המלך
  37. כמעט יעבר עבדך את־הירדן את־המלך ולמה יגמלני המלך הגמולה הזאת
  38. ישב־נא עבדך ואמת בעירי עם קבר אבי ואמי והנה עבדך כמהם יעבר עם־אדני המלך ועשה־לו את אשר־טוב בעיניך
  39. ויאמר המלך אתי יעבר כמהם ואני אעשה־לו את־הטוב בעיניך וכל אשר־תבחר עלי אעשה־לך
  40. ויעבר כל־העם את־הירדן והמלך עבר וישק המלך לברזלי ויברכהו וישב למקמו
  41. ויעבר המלך הגלגלה וכמהן עבר עמו וכל־עם יהודה ויעברו [העבירו] את־המלך וגם חצי עם ישראל
  42. והנה כל־איש ישראל באים אל־המלך ויאמרו אל־המלך מדוע גנבוך אחינו איש יהודה ויעברו את־המלך ואת־ביתו את־הירדן וכל־אנשי דוד עמו
  43. ויען כל־איש יהודה על־איש ישראל כי־קרוב המלך אלי ולמה זה חרה לך על־הדבר הזה האכול אכלנו מן־המלך אם־נשאת נשא לנו
  44. ויען איש־ישראל את־איש יהודה ויאמר עשר־ידות לי במלך וגם־בדוד אני ממך ומדוע הקלתני ולא־היה דברי ראשון לי להשיב את־מלכי ויקש דבר־איש יהודה מדבר איש ישראל

פסוקים מנוקד

  1. וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל־עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי־יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃
  2. וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה וַיִּתְאַבֵּל עַל־אַבְשָׁלֹם׃
  3. וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל־הָעָם כִּי־שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל־בְּנוֹ׃
  4. וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה׃
  5. וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת־פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי׃
  6. וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת־פְּנֵי כָל־עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת־נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ׃
  7. לְאַהֲבָה אֶת־שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת־אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי־אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ׃
  8. וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל־לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי־אֵינְךָ יוֹצֵא אִם־יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל־הָרָעָה אֲשֶׁר־בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד־עָתָּה׃
  9. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל־הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל־הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו׃
  10. וַיְהִי כָל־הָעָם נָדוֹן בְּכָל־שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הַמֶּלֶךְ הִצִּילָנוּ מִכַּף אֹיְבֵינוּ וְהוּא מִלְּטָנוּ מִכַּף פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה בָּרַח מִן־הָאָרֶץ מֵעַל אַבְשָׁלוֹם׃
  11. וְאַבְשָׁלוֹם אֲשֶׁר מָשַׁחְנוּ עָלֵינוּ מֵת בַּמִּלְחָמָה וְעַתָּה לָמָה אַתֶּם מַחֲרִשִׁים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
  12. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד שָׁלַח אֶל־צָדוֹק וְאֶל־אֶבְיָתָר הַכֹּהֲנִים לֵאמֹר דַּבְּרוּ אֶל־זִקְנֵי יְהוּדָה לֵאמֹר לָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ וּדְבַר כָּל־יִשְׂרָאֵל בָּא אֶל־הַמֶּלֶךְ אֶל־בֵּיתוֹ׃
  13. אַחַי אַתֶּם עַצְמִי וּבְשָׂרִי אַתֶּם וְלָמָּה תִהְיוּ אַחֲרֹנִים לְהָשִׁיב אֶת־הַמֶּלֶךְ׃
  14. וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף אִם־לֹא שַׂר־צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל־הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב׃
  15. וַיַּט אֶת־לְבַב כָּל־אִישׁ־יְהוּדָה כְּאִישׁ אֶחָד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שׁוּב אַתָּה וְכָל־עֲבָדֶיךָ׃
  16. וַיָּשָׁב הַמֶּלֶךְ וַיָּבֹא עַד־הַיַּרְדֵּן וִיהוּדָה בָּא הַגִּלְגָּלָה לָלֶכֶת לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ לְהַעֲבִיר אֶת־הַמֶּלֶךְ אֶת־הַיַּרְדֵּן׃
  17. וַיְמַהֵר שִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא בֶּן־הַיְמִינִי אֲשֶׁר מִבַּחוּרִים וַיֵּרֶד עִם־אִישׁ יְהוּדָה לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ דָּוִד׃
  18. וְאֶלֶף אִישׁ עִמּוֹ מִבִּנְיָמִן וְצִיבָא נַעַר בֵּית שָׁאוּל וַחֲמֵשֶׁת עָשָׂר בָּנָיו וְעֶשְׂרִים עֲבָדָיו אִתּוֹ וְצָלְחוּ הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ׃
  19. וְעָבְרָה הָעֲבָרָה לַעֲבִיר אֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְ וְלַעֲשׂוֹת הַטּוֹב בעינו [בְּעֵינָיו] וְשִׁמְעִי בֶן־גֵּרָא נָפַל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ בְּעָבְרוֹ בַּיַּרְדֵּן׃
  20. וַיֹּאמֶר אֶל־הַמֶּלֶךְ אַל־יַחֲשָׁב־לִי אֲדֹנִי עָוֺן וְאַל־תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר־יָצָא אֲדֹנִי־הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל־לִבּוֹ׃
  21. כִּי יָדַע עַבְדְּךָ כִּי אֲנִי חָטָאתִי וְהִנֵּה־בָאתִי הַיּוֹם רִאשׁוֹן לְכָל־בֵּית יוֹסֵף לָרֶדֶת לִקְרַאת אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
  22. וַיַּעַן אֲבִישַׁי בֶּן־צְרוּיָה וַיֹּאמֶר הֲתַחַת זֹאת לֹא יוּמַת שִׁמְעִי כִּי קִלֵּל אֶת־מְשִׁיחַ יְהוָה׃
  23. וַיֹּאמֶר דָּוִד מַה־לִּי וְלָכֶם בְּנֵי צְרוּיָה כִּי־תִהְיוּ־לִי הַיּוֹם לְשָׂטָן הַיּוֹם יוּמַת אִישׁ בְּיִשְׂרָאֵל כִּי הֲלוֹא יָדַעְתִּי כִּי הַיּוֹם אֲנִי־מֶלֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵל׃
  24. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־שִׁמְעִי לֹא תָמוּת וַיִּשָּׁבַע לוֹ הַמֶּלֶךְ׃
  25. וּמְפִבֹשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל יָרַד לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וְלֹא־עָשָׂה רַגְלָיו וְלֹא־עָשָׂה שְׂפָמוֹ וְאֶת־בְּגָדָיו לֹא כִבֵּס לְמִן־הַיּוֹם לֶכֶת הַמֶּלֶךְ עַד־הַיּוֹם אֲשֶׁר־בָּא בְשָׁלוֹם׃
  26. וַיְהִי כִּי־בָא יְרוּשָׁלִַם לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה לֹא־הָלַכְתָּ עִמִּי מְפִיבֹשֶׁת׃
  27. וַיֹּאמַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ עַבְדִּי רִמָּנִי כִּי־אָמַר עַבְדְּךָ אֶחְבְּשָׁה־לִּי הַחֲמוֹר וְאֶרְכַּב עָלֶיהָ וְאֵלֵךְ אֶת־הַמֶּלֶךְ כִּי פִסֵּחַ עַבְדֶּךָ׃
  28. וַיְרַגֵּל בְּעַבְדְּךָ אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ כְּמַלְאַךְ הָאֱלֹהִים וַעֲשֵׂה הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ׃
  29. כִּי לֹא הָיָה כָּל־בֵּית אָבִי כִּי אִם־אַנְשֵׁי־מָוֶת לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַתָּשֶׁת אֶת־עַבְדְּךָ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ וּמַה־יֶּשׁ־לִי עוֹד צְדָקָה וְלִזְעֹק עוֹד אֶל־הַמֶּלֶךְ׃
  30. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לָמָּה תְּדַבֵּר עוֹד דְּבָרֶיךָ אָמַרְתִּי אַתָּה וְצִיבָא תַּחְלְקוּ אֶת־הַשָּׂדֶה׃
  31. וַיֹּאמֶר מְפִיבֹשֶׁת אֶל־הַמֶּלֶךְ גַּם אֶת־הַכֹּל יִקָּח אַחֲרֵי אֲשֶׁר־בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶך בְּשָׁלוֹם אֶל־בֵּיתוֹ׃
  32. וּבַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי יָרַד מֵרֹגְלִים וַיַּעֲבֹר אֶת־הַמֶּלֶךְ הַיַּרְדֵּן לְשַׁלְּחוֹ אֶת־בירדן [הַיַּרְדֵּן׃]
  33. וּבַרְזִלַּי זָקֵן מְאֹד בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה וְהוּא־כִלְכַּל אֶת־הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיבָתוֹ בְמַחֲנַיִם כִּי־אִישׁ גָּדוֹל הוּא מְאֹד׃
  34. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־בַּרְזִלָּי אַתָּה עֲבֹר אִתִּי וְכִלְכַּלְתִּי אֹתְךָ עִמָּדִי בִּירוּשָׁלִָם׃
  35. וַיֹּאמֶר בַּרְזִלַּי אֶל־הַמֶּלֶךְ כַּמָּה יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי כִּי־אֶעֱלֶה אֶת־הַמֶּלֶךְ יְרוּשָׁלִָם׃
  36. בֶּן־שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין־טוֹב לְרָע אִם־יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת־אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת־אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם־אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ׃
  37. כִּמְעַט יַעֲבֹר עַבְדְּךָ אֶת־הַיַּרְדֵּן אֶת־הַמֶּלֶךְ וְלָמָּה יִגְמְלֵנִי הַמֶּלֶךְ הַגְּמוּלָה הַזֹּאת׃
  38. יָשָׁב־נָא עַבְדְּךָ וְאָמֻת בְּעִירִי עִם קֶבֶר אָבִי וְאִמִּי וְהִנֵּה עַבְדְּךָ כִמְהָם יַעֲבֹר עִם־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ וַעֲשֵׂה־לוֹ אֵת אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֶיךָ׃
  39. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אִתִּי יַעֲבֹר כִּמְהָם וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה־לּוֹ אֶת־הַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר־תִּבְחַר עָלַי אֶעֱשֶׂה־לָּךְ׃
  40. וַיַּעֲבֹר כָּל־הָעָם אֶת־הַיַּרְדֵּן וְהַמֶּלֶךְ עָבָר וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְבַרְזִלַּי וַיְבָרֲכֵהוּ וַיָּשָׁב לִמְקֹמוֹ׃
  41. וַיַּעֲבֹר הַמֶּלֶךְ הַגִּלְגָּלָה וְכִמְהָן עָבַר עִמּוֹ וְכָל־עַם יְהוּדָה ויעברו [הֶעֱבִירוּ] אֶת־הַמֶּלֶךְ וְגַם חֲצִי עַם יִשְׂרָאֵל׃
  42. וְהִנֵּה כָּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בָּאִים אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ גְּנָבוּךָ אַחֵינוּ אִישׁ יְהוּדָה וַיַּעֲבִרוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ וְאֶת־בֵּיתוֹ אֶת־הַיַּרְדֵּן וְכָל־אַנְשֵׁי דָוִד עִמּוֹ׃
  43. וַיַּעַן כָּל־אִישׁ יְהוּדָה עַל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל כִּי־קָרוֹב הַמֶּלֶךְ אֵלַי וְלָמָּה זֶּה חָרָה לְךָ עַל־הַדָּבָר הַזֶּה הֶאָכוֹל אָכַלְנוּ מִן־הַמֶּלֶךְ אִם־נִשֵּׂאת נִשָּׂא לָנוּ׃
  44. וַיַּעַן אִישׁ־יִשְׂרָאֵל אֶת־אִישׁ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר עֶשֶׂר־יָדוֹת לִי בַמֶּלֶךְ וְגַם־בְּדָוִד אֲנִי מִמְּךָ וּמַדּוּעַ הֱקִלֹּתַנִי וְלֹא־הָיָה דְבָרִי רִאשׁוֹן לִי לְהָשִׁיב אֶת־מַלְכִּי וַיִּקֶשׁ דְּבַר־אִישׁ יְהוּדָה מִדְּבַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל׃

מקומות

  • גלגל

    היו ככל הנראה עוד מקומות שנקראו גלגל, אך גלגל הידועה היא מקום בערבות יריחו, הנקודה הראשונה בה חנה עם ישראל לאחר חציית הירדן, ובה חגג בפעם הראשונה עם ישראל את הפסח בארץ ישראל. (יהושע, ד, יט; יהושע, ה, י). מוזהה בח'רבת ג'ילג'יל ממזרח ליריחו (י' אהרוני).

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • מחנים
  • נהר הירדן

    נהר הזורם בארץ ישראל מצפון לדרום, המחלק את הארץ בין ארץ ישראל המערבית לארץ ישראל המזרחית ונחשב כגבולה של הארץ (במדבר לד, יב). ראשיתו בחרמון ואחריתו בים המלח.
    העמק בו הוא זורם מכונה במקרא כיכר הירדן ובערבית 'הזור'
    חלקו הדרומי של עמק הירדן מכונה ערבות מואב וערבות יריחו.

  • בחורים

    עיר בנחלת בנימין.
    כיום מזוהה עם ראס תמים ליד א-טור. (מיכאל אבי יונה)