שמואל ב-פרק-3

ביאורים

  • וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד. וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק, וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים, נחלשים. איש – בשת כנראה לא היה מנהיג ממשי, ואנשיו לא היו להוטים להילחם בעבורו.

  • וַיִּוָּלְדוּ לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן, וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן שנולד לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת.

  • וּמִשְׁנֵהוּ, הבן השני כִלְאָבלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי, וְהַשְּׁלִשִׁי היה אַבְשָׁלוֹם בֶּן מַעֲכָה בַּת תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר, ממלכה קטנה שאולי עמדה בקשרי ידידות עם דוד, או שלחמה בדוד, ובת המלך הייתה מן השבויים. מן ההמשך עולה שאולי העובדה שאבשלום היה נכדו של מלך גשור, העניקה לו מעמד מיוחד בממלכה.

  • וְהָרְבִיעִיאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית, וְהַחֲמִישִׁישְׁפַטְיָה בֶן אֲבִיטָל,

  • וְהַשִּׁשִּׁייִתְרְעָם שנולד לְעֶגְלָה, אף היא אֵשֶׁת דָּוִד. אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן. מלבד הבנים שייוולדו לו מנשים נוספות לאחר שעבר לירושלים.

  • וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד, וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל. אבנר לא היה רק שר הצבא אלא האיש החזק בממלכה ומי ששלט בה בפועל.

  • וּלְשָׁאוּל הייתה פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת אַיָּה, וַיֹּאמֶר איש – בשת אֶל אַבְנֵר: מַדּוּעַ בָּאתָה, באת אֶל פִּילֶגֶשׁ אָבִי? אמנם היא הייתה אז אלמנה ופנויה, אבל לקיחת מי שהייתה פילגשו של המלך רומזת ליומרה למלוך.

  • וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל דִּבְרֵי התוכחה של אִישׁ בֹּשֶׁת, שהיה צעיר ממנו בהרבה, וַיֹּאמֶר: הֲרֹאשׁ כֶּלֶב, האם מנהיג כלבים אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה, השבט שאתה עוין לו?! הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה, עדיין אני עושה חֶסֶד עִם בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ, אֶל אֶחָיו וְאֶל מֵרֵעֵהוּ, רעיו, וְלֹא הִמְצִיתִךָ, הסגרתי אותך בְּיַד דָּוִד, למרות שבידי הכוח, ולדוד מגיע השלטון. וַתִּפְקֹד עָלַי, ואתה עוד מתלונן ומאשים אותי ב עֲוֹן הָאִשָּׁה הַיּוֹם?!

  • כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ, אני נשבע כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לְדָוִד, שהוא ימלוך – כִּי כֵן אֶעֱשֶׂה, אעזור לּוֹ בזה.

  • לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל, וּלְהָקִים אֶת כִּסֵּא דָוִד עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל יְהוּדָה, מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע.

  • וְלֹא יָכֹל עוֹד איש – בשת לְהָשִׁיב, לענות אֶת אַבְנֵר דָּבָר, מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ. ואכן, אבנר פעל לקיים את שבועתו:

  • וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים, שליחים אֶל דָּוִד תַּחְתָּיו, במקומו. הוא לא בא בעצמו אלא שלח שליחים לייצגו בפני דוד לֵאמֹר: לְמִי שייכת ה אָרֶץ, המלוכה? – לךָ, דוד. לֵאמֹר: כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי. הבה נכרות ברית בינינו, וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ, אתמוך בך לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל. מכאן ניכרים כוחו והשפעתו של אבנר בכל בית ישראל.

  • וַיֹּאמֶר דוד : טוֹב. אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית, אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל, מבקש מֵאִתְּךָ לֵאמֹר: לֹא תִרְאֶה אֶת פָּנַי כִּי אִם לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ, בהביאך, כהביאך אֵת מִיכַל בַּת שָׁאוּל, שהיא בעצם אשתי, בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת פָּנָי. דוד רוצה לעשות זאת באופן רשמי ומסודר.

  • וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל אִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן שָׁאוּל לֵאמֹר: תְּנָה אֶת אִשְׁתִּי, אֶת מִיכַל אחותך, אֲשֶׁר כידוע לך, אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים. הידיעה שאבנר תומך בו אפשרה לו לדרוש את מיכל.

  • וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ, מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן לָיִשׁ.

  • וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ, הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ, עַד המקום במזרח הר הזיתים שנקרא בַּחֻרִים, שהרי היה קשור אליה. וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר: לֵךְ שׁוּב לביתך. וַיָּשֹׁב פלטיאל, שהרי אימתו של אבנר הייתה מוטלת אף על אנשים נכבדים ממנו.

  • וּדְבַר אַבְנֵר הָיָה עִם זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. כפי שהבטיח, אבנר ערך תעמולת תמיכה בדוד, לֵאמֹר: גַּם תְּמוֹל גַּם שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם. מאז ומתמיד הערצתם את דוד. גם אם לא מרדתם בשאול ולא תמכתם בדוד במישרין, חשבתם שמוטב היה לוּ דוד הצעיר והמנצח היה מולך במקום שאול, שמצבי רוחו הפכפכים.

  • וְעַתָּה עֲשׂוּ כפי שרציתם, כִּי ה' אָמַר אֶל דָּוִד לֵאמֹר: בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ, אושיע אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם.

  • וַיְדַבֵּר גַּם אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין, שבוודאי העדיפו את בית שאול, בן שבטם. מכיוון שאבנר עצמו בא משבט בנימין, לתמיכתו בדוד משקל רב בעיני בני השבט. וַיֵּלֶךְ גַּם אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל אֲשֶׁר טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל בֵּית בִּנְיָמִן. הוא בא לדווח לו על האהדה הכללית של העם כלפיו.

  • וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל דָּוִד ל חֶבְרוֹן באופן מכובד – וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים. וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ מִשְׁתֶּה. גם דוד קיבל אותו בכבוד.

  • וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל דָּוִד: אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית, וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ, תרצה. וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת אַבְנֵר, וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם.

  • וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בראשם בָּא מפשיטת הַגְּדוּד על הפלשתים או על עמים אחרים, וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ. וְאַבְנֵר כבר אֵינֶנּוּ עִם דָּוִד בְּחֶבְרוֹן, כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם.

  • וְיוֹאָב וְכָל הַצָּבָא אֲשֶׁר אִתּוֹ בָּאוּ, וַיַּגִּדוּ אנשים לְיוֹאָב לֵאמֹר: בָּא אַבְנֵר בֶּן נֵר אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם. המלך אִפשר לו לצאת לדרכו, ופירוש הדבר הוא שהם הגיעו להסכם. נראה שהקשר בין דוד לאבנר לא היה גלוי. באופן כללי, יותר משדוד התייעץ באנשיו וסיפר להם את תכניותיו לעתיד, הוא נתן להם פקודות.

  • וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר: מֶה עָשִׂיתָה? הִנֵּה בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ. לָמָּה זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ? היה עליך לאסור אותו מיד.

  • יָדַעְתָּ, הכרת אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא, בדרכי שלום הוא מוליך אותך שולל, וְלָדַעַת אֶת מוֹצָאֲךָ וְאֶת מוֹבָאֶךָ, דרכיך ומסתוריך, וְלָדַעַת אֵת כָּל אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. הוא בא לרַגל לטובת מלכות בית שאול.

  • וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד, וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר, וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה, שם המקום שאליו הגיע אבנר בינתיים. וְדָוִד לֹא יָדָע. ייתכן שיואב עשה זאת בשם דוד; מכל מקום אבנר הניח שדוד הוא שביקש ממנו לחזור מתוך ידידות.

  • וַיָּשָׁב אַבְנֵר ל חֶבְרוֹן. וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי, בהטעיה. אבנר בא בתום לב. לכן כשיואב – נאמנו של דוד – פתח עמו בשיחה נעימה, לא התעורר בו כל חשד. יואב ניצל את ההזדמנות וַיַּכֵּהוּ שָׁם אל הַחֹמֶשׁ, הבטן התחתונה. אפשר שזוהי דרך מהירה להרוג אדם. יואב עשה זאת גם מסיבה נוספת: וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂהאֵל אָחִיו. כך נקם יואב את נקמת אחיו מאבנר, שהרג אותו באותו אופן.

  • וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן על מות אבנר, וַיֹּאמֶר: נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם ה' עַד עוֹלָם מעונש על דְּמֵי אַבְנֵר בֶּן נֵר. לא היה זה ברצוני ולא בכוונתי.

  • יָחֻלוּ עַל רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל בֵּית אָבִיו, וְאַל יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ, נכה או חסר כשרון שאינו מסוגל לעבודה אחרת ולכן נאלץ לעשות במלאכה ביתית, בטוויה, וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר לָחֶם.

  • וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר, את אבנר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה. אבנר הרג את עשהאל מחוסר ברירה וכהתגוננות, משום שעשהאל רדף אחריו וניסה להרגו.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל יוֹאָב וְאֶל כָּל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ: קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר. ערכו אבל פומבי על אבנר. וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה ומלווה את אבנר לקבורה כדי להראות לכול שהוא חולק לו כבוד.

  • וַיִּקְבְּרוּ אֶת אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן, בקרבת מקום. וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל, ליד קֶבֶר אַבְנֵר. וַיִּבְכּוּ כָּל הָעָם על אבדן אבנר, שהיה מפורסם כבר בימי שאול, ונחשב כאדם גדול.

  • וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל אַבְנֵר וַיֹּאמַר: הַכְּמוֹת, האם כמו שמת נָבָל, אדם בזוי, כך יָמוּת אַבְנֵר?! הרי הוא לא היה חוטא ופושע; למה הוא מת בצורה כזו?!

  • יָדֶךָ, ידיך, אבנר, לֹא אֲסֻרוֹת, קשורות, וְרַגְלֶיךָ לֹא לִנְחֻשְׁתַּיִם, שלשלאות נחושת הֻגַּשׁוּ, כמו שמובילים אסיר החייב מיתה. כִּנְפוֹל, כאדם חף שנפל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה, רוצחים, נָפָלְתָּ.וַיֹּסִפוּ כָל הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו, משום שנרצח ללא הצדקה.

  • וַיָּבֹא כָל הָעָם לְהַבְרוֹת, להאכיל אֶת דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם, כשהיה עוד יום. וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם לִפְנֵי בוֹא הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם לֶחֶם אוֹ כָל מְאוּמָה. לא אטעם דבר עד הלילה. דוד קיבל על עצמו לנהוג תענית – אבל על אבנר. משפחת אבנר לא נכחה במקום, ודוד – שהייתה לו קרבת משפחה מסוימת דרך נישואיו – קיבל על עצמו למלא את מקום האבלים.

  • וְכָל הָעָם הִכִּירוּ בהתנהגותו של דוד, וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל הָעָם טוֹב. בעקבות דברי דוד ולמראה מעשי האבל והצער שלו על מות אבנר סר מהעם כל חשד שמא המלך גרם למותו –

  • וַיֵּדְעוּ כָל הָעָם וְכָל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה הוראה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר.

  • וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל עֲבָדָיו הקרובים בשיחה פנימית כדי להסביר את אבלו : הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל.

  • וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ, צעיר וּמָשׁוּחַ משיחת מֶלֶךְ לא מזמן, וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי. אינני יכול לעשות להם דבר, על כן – יְשַׁלֵּם ה' לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ. מעמדם של בני צרויה תקיף. בתגובתו הפומבית דוד לא נקב את שמו של יואב במפורש, אף שברור מן ההקשר ומן ה לשון כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי עַוְלָה נָפָלְתָּ, שדוד סבור שהמתתו של אבנר נעשתה שלא כדין.

פסוקים

  1. ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים
  2. וילדו [ויולדו] לדוד בנים בחברון ויהי בכורו אמנון לאחינעם היזרעאלת
  3. ומשנהו כלאב לאביגל [לא‍ביגיל] אשת נבל הכרמלי והשלשי אבשלום בן־מעכה בת־תלמי מלך גשור
  4. והרביעי אדניה בן־חגית והחמישי שפטיה בן־אביטל
  5. והששי יתרעם לעגלה אשת דוד אלה ילדו לדוד בחברון
  6. ויהי בהיות המלחמה בין בית שאול ובין בית דוד ואבנר היה מתחזק בבית שאול
  7. ולשאול פלגש ושמה רצפה בת־איה ויאמר אל־אבנר מדוע באתה אל־פילגש אבי
  8. ויחר לאבנר מאד על־דברי איש־בשת ויאמר הראש כלב אנכי אשר ליהודה היום אעשה־חסד עם־בית שאול אביך אל־אחיו ואל־מרעהו ולא המציתך ביד־דוד ותפקד עלי עון האשה היום
  9. כה־יעשה אלהים לאבנר וכה יסיף לו כי כאשר נשבע יהוה לדוד כי־כן אעשה־לו
  10. להעביר הממלכה מבית שאול ולהקים את־כסא דוד על־ישראל ועל־יהודה מדן ועד־באר שבע
  11. ולא־יכל עוד להשיב את־אבנר דבר מיראתו אתו
  12. וישלח אבנר מלאכים אל־דוד תחתו [תחתיו] לאמר למי־ארץ לאמר כרתה בריתך אתי והנה ידי עמך להסב אליך את־כל־ישראל
  13. ויאמר טוב אני אכרת אתך ברית אך דבר אחד אנכי שאל מאתך לאמר לא־תראה את־פני כי אם־לפני הביאך את מיכל בת־שאול בבאך לראות את־פני
  14. וישלח דוד מלאכים אל־איש־בשת בן־שאול לאמר תנה את־אשתי את־מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים
  15. וישלח איש בשת ויקחה מעם איש מעם פלטיאל בן־לוש [ליש]
  16. וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה עד־בחרים ויאמר אליו אבנר לך שוב וישב
  17. ודבר־אבנר היה עם־זקני ישראל לאמר גם־תמול גם־שלשם הייתם מבקשים את־דוד למלך עליכם
  18. ועתה עשו כי יהוה אמר אל־דוד לאמר ביד דוד עבדי הושיע את־עמי ישראל מיד פלשתים ומיד כל־איביהם
  19. וידבר גם־אבנר באזני בנימין וילך גם־אבנר לדבר באזני דוד בחברון את כל־אשר־טוב בעיני ישראל ובעיני כל־בית בנימן
  20. ויבא אבנר אל־דוד חברון ואתו עשרים אנשים ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר־אתו משתה
  21. ויאמר אבנר אל־דוד אקומה ואלכה ואקבצה אל־אדני המלך את־כל־ישראל ויכרתו אתך ברית ומלכת בכל אשר־תאוה נפשך וישלח דוד את־אבנר וילך בשלום
  22. והנה עבדי דוד ויואב בא מהגדוד ושלל רב עמם הביאו ואבנר איננו עם־דוד בחברון כי שלחו וילך בשלום
  23. ויואב וכל־הצבא אשר־אתו באו ויגדו ליואב לאמר בא־אבנר בן־נר אל־המלך וישלחהו וילך בשלום
  24. ויבא יואב אל־המלך ויאמר מה עשיתה הנה־בא אבנר אליך למה־זה שלחתו וילך הלוך
  25. ידעת את־אבנר בן־נר כי לפתתך בא ולדעת את־מוצאך ואת־מבואך [מובאך] ולדעת את כל־אשר אתה עשה
  26. ויצא יואב מעם דוד וישלח מלאכים אחרי אבנר וישבו אתו מבור הסרה ודוד לא ידע
  27. וישב אבנר חברון ויטהו יואב אל־תוך השער לדבר אתו בשלי ויכהו שם החמש וימת בדם עשה־אל אחיו
  28. וישמע דוד מאחרי כן ויאמר נקי אנכי וממלכתי מעם יהוה עד־עולם מדמי אבנר בן־נר
  29. יחלו על־ראש יואב ואל כל־בית אביו ואל־יכרת מבית יואב זב ומצרע ומחזיק בפלך ונפל בחרב וחסר־לחם
  30. ויואב ואבישי אחיו הרגו לאבנר על אשר המית את־עשהאל אחיהם בגבעון במלחמה
  31. ויאמר דוד אל־יואב ואל־כל־העם אשר־אתו קרעו בגדיכם וחגרו שקים וספדו לפני אבנר והמלך דוד הלך אחרי המטה
  32. ויקברו את־אבנר בחברון וישא המלך את־קולו ויבך אל־קבר אבנר ויבכו כל־העם
  33. ויקנן המלך אל־אבנר ויאמר הכמות נבל ימות אבנר
  34. ידך לא־אסרות ורגליך לא־לנחשתים הגשו כנפול לפני בני־עולה נפלת ויספו כל־העם לבכות עליו
  35. ויבא כל־העם להברות את־דוד לחם בעוד היום וישבע דוד לאמר כה יעשה־לי אלהים וכה יסיף כי אם־לפני בוא־השמש אטעם־לחם או כל־מאומה
  36. וכל־העם הכירו וייטב בעיניהם ככל אשר עשה המלך בעיני כל־העם טוב
  37. וידעו כל־העם וכל־ישראל ביום ההוא כי לא היתה מהמלך להמית את־אבנר בן־נר
  38. ויאמר המלך אל־עבדיו הלוא תדעו כי־שר וגדול נפל היום הזה בישראל
  39. ואנכי היום רך ומשוח מלך והאנשים האלה בני צרויה קשים ממני ישלם יהוה לעשה הרעה כרעתו

פסוקים מנוקד

  1. וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים׃
  2. וילדו [וַיִּוָּלְדוּ] לְדָוִד בָּנִים בְּחֶבְרוֹן וַיְהִי בְכוֹרוֹ אַמְנוֹן לַאֲחִינֹעַם הַיִּזְרְעֵאלִת׃
  3. וּמִשְׁנֵהוּ כִלְאָב לאביגל [לַאֲ‍בִיגַיִל] אֵשֶׁת נָבָל הַכַּרְמְלִי וְהַשְּׁלִשִׁי אַבְשָׁלוֹם בֶּן־מַעֲכָה בַּת־תַּלְמַי מֶלֶךְ גְּשׁוּר׃
  4. וְהָרְבִיעִי אֲדֹנִיָּה בֶן־חַגִּית וְהַחֲמִישִׁי שְׁפַטְיָה בֶן־אֲבִיטָל׃
  5. וְהַשִּׁשִּׁי יִתְרְעָם לְעֶגְלָה אֵשֶׁת דָּוִד אֵלֶּה יֻלְּדוּ לְדָוִד בְּחֶבְרוֹן׃
  6. וַיְהִי בִּהְיוֹת הַמִּלְחָמָה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְאַבְנֵר הָיָה מִתְחַזֵּק בְּבֵית שָׁאוּל׃
  7. וּלְשָׁאוּל פִּלֶגֶשׁ וּשְׁמָהּ רִצְפָּה בַת־אַיָּה וַיֹּאמֶר אֶל־אַבְנֵר מַדּוּעַ בָּאתָה אֶל־פִּילֶגֶשׁ אָבִי׃
  8. וַיִּחַר לְאַבְנֵר מְאֹד עַל־דִּבְרֵי אִישׁ־בֹּשֶׁת וַיֹּאמֶר הֲרֹאשׁ כֶּלֶב אָנֹכִי אֲשֶׁר לִיהוּדָה הַיּוֹם אֶעֱשֶׂה־חֶסֶד עִם־בֵּית שָׁאוּל אָבִיךָ אֶל־אֶחָיו וְאֶל־מֵרֵעֵהוּ וְלֹא הִמְצִיתִךָ בְּיַד־דָּוִד וַתִּפְקֹד עָלַי עֲוֺן הָאִשָּׁה הַיּוֹם׃
  9. כֹּה־יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאַבְנֵר וְכֹה יֹסִיף לוֹ כִּי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לְדָוִד כִּי־כֵן אֶעֱשֶׂה־לּוֹ׃
  10. לְהַעֲבִיר הַמַּמְלָכָה מִבֵּית שָׁאוּל וּלְהָקִים אֶת־כִּסֵּא דָוִד עַל־יִשְׂרָאֵל וְעַל־יְהוּדָה מִדָּן וְעַד־בְּאֵר שָׁבַע׃
  11. וְלֹא־יָכֹל עוֹד לְהָשִׁיב אֶת־אַבְנֵר דָּבָר מִיִּרְאָתוֹ אֹתוֹ׃
  12. וַיִּשְׁלַח אַבְנֵר מַלְאָכִים אֶל־דָּוִד תחתו [תַּחְתָּיו] לֵאמֹר לְמִי־אָרֶץ לֵאמֹר כָּרְתָה בְרִיתְךָ אִתִּי וְהִנֵּה יָדִי עִמָּךְ לְהָסֵב אֵלֶיךָ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל׃
  13. וַיֹּאמֶר טוֹב אֲנִי אֶכְרֹת אִתְּךָ בְּרִית אַךְ דָּבָר אֶחָד אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתְּךָ לֵאמֹר לֹא־תִרְאֶה אֶת־פָּנַי כִּי אִם־לִפְנֵי הֱבִיאֲךָ אֵת מִיכַל בַּת־שָׁאוּל בְּבֹאֲךָ לִרְאוֹת אֶת־פָּנָי׃
  14. וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים אֶל־אִישׁ־בֹּשֶׁת בֶּן־שָׁאוּל לֵאמֹר תְּנָה אֶת־אִשְׁתִּי אֶת־מִיכַל אֲשֶׁר אֵרַשְׂתִּי לִי בְּמֵאָה עָרְלוֹת פְּלִשְׁתִּים׃
  15. וַיִּשְׁלַח אִישׁ בֹּשֶׁת וַיִּקָּחֶהָ מֵעִם אִישׁ מֵעִם פַּלְטִיאֵל בֶּן־לוש [לָיִשׁ׃]
  16. וַיֵּלֶךְ אִתָּהּ אִישָׁהּ הָלוֹךְ וּבָכֹה אַחֲרֶיהָ עַד־בַּחֻרִים וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְנֵר לֵךְ שׁוּב וַיָּשֹׁב׃
  17. וּדְבַר־אַבְנֵר הָיָה עִם־זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר גַּם־תְּמוֹל גַּם־שִׁלְשֹׁם הֱיִיתֶם מְבַקְשִׁים אֶת־דָּוִד לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם׃
  18. וְעַתָּה עֲשׂוּ כִּי יְהוָה אָמַר אֶל־דָּוִד לֵאמֹר בְּיַד דָּוִד עַבְדִּי הוֹשִׁיעַ אֶת־עַמִּי יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים וּמִיַּד כָּל־אֹיְבֵיהֶם׃
  19. וַיְדַבֵּר גַּם־אַבְנֵר בְּאָזְנֵי בִנְיָמִין וַיֵּלֶךְ גַּם־אַבְנֵר לְדַבֵּר בְּאָזְנֵי דָוִד בְּחֶבְרוֹן אֵת כָּל־אֲשֶׁר־טוֹב בְּעֵינֵי יִשְׂרָאֵל וּבְעֵינֵי כָּל־בֵּית בִּנְיָמִן׃
  20. וַיָּבֹא אַבְנֵר אֶל־דָּוִד חֶבְרוֹן וְאִתּוֹ עֶשְׂרִים אֲנָשִׁים וַיַּעַשׂ דָּוִד לְאַבְנֵר וְלַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר־אִתּוֹ מִשְׁתֶּה׃
  21. וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל־דָּוִד אָקוּמָה וְאֵלֵכָה וְאֶקְבְּצָה אֶל־אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶת־כָּל־יִשְׂרָאֵל וְיִכְרְתוּ אִתְּךָ בְּרִית וּמָלַכְתָּ בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וַיְּשַׁלַּח דָּוִד אֶת־אַבְנֵר וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
  22. וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ וְאַבְנֵר אֵינֶנּוּ עִם־דָּוִד בְּחֶבְרוֹן כִּי שִׁלְּחוֹ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
  23. וְיוֹאָב וְכָל־הַצָּבָא אֲשֶׁר־אִתּוֹ בָּאוּ וַיַּגִּדוּ לְיוֹאָב לֵאמֹר בָּא־אַבְנֵר בֶּן־נֵר אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיְשַׁלְּחֵהוּ וַיֵּלֶךְ בְּשָׁלוֹם׃
  24. וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל־הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר מֶה עָשִׂיתָה הִנֵּה־בָא אַבְנֵר אֵלֶיךָ לָמָּה־זֶּה שִׁלַּחְתּוֹ וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ׃
  25. יָדַעְתָּ אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר כִּי לְפַתֹּתְךָ בָּא וְלָדַעַת אֶת־מוֹצָאֲךָ וְאֶת־מבואך [מוֹבָאֶךָ] וְלָדַעַת אֵת כָּל־אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה׃
  26. וַיֵּצֵא יוֹאָב מֵעִם דָּוִד וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אַחֲרֵי אַבְנֵר וַיָּשִׁבוּ אֹתוֹ מִבּוֹר הַסִּרָה וְדָוִד לֹא יָדָע׃
  27. וַיָּשָׁב אַבְנֵר חֶבְרוֹן וַיַּטֵּהוּ יוֹאָב אֶל־תּוֹךְ הַשַּׁעַר לְדַבֵּר אִתּוֹ בַּשֶּׁלִי וַיַּכֵּהוּ שָׁם הַחֹמֶשׁ וַיָּמָת בְּדַם עֲשָׂה־אֵל אָחִיו׃
  28. וַיִּשְׁמַע דָּוִד מֵאַחֲרֵי כֵן וַיֹּאמֶר נָקִי אָנֹכִי וּמַמְלַכְתִּי מֵעִם יְהוָה עַד־עוֹלָם מִדְּמֵי אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃
  29. יָחֻלוּ עַל־רֹאשׁ יוֹאָב וְאֶל כָּל־בֵּית אָבִיו וְאַל־יִכָּרֵת מִבֵּית יוֹאָב זָב וּמְצֹרָע וּמַחֲזִיק בַּפֶּלֶךְ וְנֹפֵל בַּחֶרֶב וַחֲסַר־לָחֶם׃
  30. וְיוֹאָב וַאֲבִישַׁי אָחִיו הָרְגוּ לְאַבְנֵר עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת־עֲשָׂהאֵל אֲחִיהֶם בְּגִבְעוֹן בַּמִּלְחָמָה׃
  31. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־יוֹאָב וְאֶל־כָּל־הָעָם אֲשֶׁר־אִתּוֹ קִרְעוּ בִגְדֵיכֶם וְחִגְרוּ שַׂקִּים וְסִפְדוּ לִפְנֵי אַבְנֵר וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד הֹלֵךְ אַחֲרֵי הַמִּטָּה׃
  32. וַיִּקְבְּרוּ אֶת־אַבְנֵר בְּחֶבְרוֹן וַיִשָּׂא הַמֶּלֶךְ אֶת־קוֹלוֹ וַיֵּבְךְּ אֶל־קֶבֶר אַבְנֵר וַיִּבְכּוּ כָּל־הָעָם׃
  33. וַיְקֹנֵן הַמֶּלֶךְ אֶל־אַבְנֵר וַיֹּאמַר הַכְּמוֹת נָבָל יָמוּת אַבְנֵר׃
  34. יָדֶךָ לֹא־אֲסֻרוֹת וְרַגְלֶיךָ לֹא־לִנְחֻשְׁתַּיִם הֻגָּשׁוּ כִּנְפוֹל לִפְנֵי בְנֵי־עַוְלָה נָפָלְתָּ וַיֹּסִפוּ כָל־הָעָם לִבְכּוֹת עָלָיו׃
  35. וַיָּבֹא כָל־הָעָם לְהַבְרוֹת אֶת־דָּוִד לֶחֶם בְּעוֹד הַיּוֹם וַיִּשָּׁבַע דָּוִד לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה־לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יֹסִיף כִּי אִם־לִפְנֵי בוֹא־הַשֶּׁמֶשׁ אֶטְעַם־לֶחֶם אוֹ כָל־מְאוּמָה׃
  36. וְכָל־הָעָם הִכִּירוּ וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְ בְּעֵינֵי כָל־הָעָם טוֹב׃
  37. וַיֵּדְעוּ כָל־הָעָם וְכָל־יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא כִּי לֹא הָיְתָה מֵהַמֶּלֶךְ לְהָמִית אֶת־אַבְנֵר בֶּן־נֵר׃
  38. וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל־עֲבָדָיו הֲלוֹא תֵדְעוּ כִּי־שַׂר וְגָדוֹל נָפַל הַיּוֹם הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל׃
  39. וְאָנֹכִי הַיּוֹם רַךְ וּמָשׁוּחַ מֶלֶךְ וְהָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּנֵי צְרוּיָה קָשִׁים מִמֶּנִּי יְשַׁלֵּם יְהוָה לְעֹשֵׂה הָרָעָה כְּרָעָתוֹ׃

מקומות

  • באר שבע

    עיר האבות בנגב יהודה ובנחלת שמעון.
    כיום מזוהה באיזור השוק של באר שבע המודרנית. (ר' אשתורי הפרחי)
    יש שמזהים אותה בתל שבע.
    מוזכרת כגבול הדרומי של ההתיישבות בארץ ישראל 'מדן ועד באר שבע'.
    דרומית לבאר שבע לא ניתן לקיים חיי קבע בשל תנאי המדבר הקשים.

  • גבעון
  • דן, ליש

    שם העיר הראשית של שבט דן, שנקראה לפני הכיבוש ליש או לשם.
    כיום מזוהה עם תל אל-קאדי, הוא תל דן. (רובינסון)

  • חברון

    חברון היא אחת הערים המרכזיות ביותר בארץ יהודה, שהיה לה מעמד של עיר ממלכה – עיר בירה, בתחילת מלכוּת דוד. העיר נקראת גם "קרית ארבע. חברון נזכרת בסיפורי האבות: אברהם ויצחק ישבו בה; אברהם בנה בה מזבח לה' ורכש אותה כדי לקבור בה את שרה אשתו. מאז ההתנחלות היתה חברון אחד המרכזים השלטוניים בתחום ההתיישבות הישראלית. דוד בחר בה כבירתו הראשונה, ובה נמשח למלך.

  • כרמל (יהודה)
  • יזרעאל (יהודה)
  • בחורים

    עיר בנחלת בנימין.
    כיום מזוהה עם ראס תמים ליד א-טור. (מיכאל אבי יונה)

  • בור הסרה

    מקום מצפון לחברון.
    כיום מזוהה עם סירת אל בלעה (י' ז' הורביץ).

  • גשור