שמואל ב-פרק-6

ביאורים

  • וַיֹּסֶף, ויאסוף עוֹד דָּוִד אֶת כָּל בָּחוּר, נבחר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף, קבוצה גדולה ומובחרת מן העם.

  • וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, שרובם מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה, נכבדי שבט יהודה, או: שבאו מקרית יערים שבנחלת יהודה, הנקראת גם ‘בעלה', לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אל עיר דוד אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִקְרָא שֵׁם – הוא שֵׁם ה' צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִיםעָלָיו. ארון הברית מסמל את הנוכחות האלוקית בתוך ישראל. דוד רצה אפוא להביאו למקום קבוע ומכובד יותר סמוך לביתו.

  • וַיַּרְכִּבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל, על עֲגָלָה חֲדָשָׁה הראויה לכך, שלא היה בה שום דבר טמא או פגום. אף על פי שגם כשהארון חזר מארץ פלשתים הוא הובא על גבי עגלה, וייתכן שגם עכשיו השתמשו באותה עגלה, מעשה זה מנוגד לדיני ישראל, שלפיהם הלויים צריכים לשאת את הארון על כתפיהם. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת הָעֲגָלָה ה חֲדָשָׁה. וכך התנהלה התהלוכה:

  • וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם, לצד אֲרוֹן הָאֱלֹהִים, וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן, ואילו עוזא הלך סמוך לארון מאחוריו.

  • וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי ה' בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים, נופפו בשמחתם בענפי ברוש. או: בעצים ששימשו לכלי נגינה, אולי לכלי הקשה, וניגנו בכלים מגוונים – בְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים.

  • וַיָּבֹאוּ עַד למקום שנקרא גֹּרֶן נָכוֹן, וַיִּשְׁלַח עֻזָּא את ידו אֶל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ, כִּי שָׁמְטוּ, הזיזו בני הַבָּקָר את הארון ממקומו. תנועת בני הבקר שהוליכו את העגלה גרמה להטיית הארון הצדה, והוא נראה כעומד ליפול. באופן טבעי מיהר עוזא והושיט ידו אל הארון להחזיק בו.

  • וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה, ה' כעס על עוזה, שהרי אפילו על הלויים נאסר לגעת בארון. וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל, הטעות שעשה. וַיָּמָת שָׁם עִם, ליד אֲרוֹן הָאֱלֹהִים.

  • וַיִּחַר לְדָוִד, דוד הצטער עַל אֲשֶׁר ביום שבו כל ישראל שמחים בהולכת ארון ה', פָּרַץ ה' פֶּרֶץ בְּעֻזָּה, ה' המית את עוזה בהתערבות נסית. וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה, וכך נקרא אותו גורן נכון עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

  • וַיִּרָא דָוִד אֶת ה' בעקבות המוות שנגרם במישרין מן הארון בַּיּוֹם הַהוּא, וַיֹּאמֶר: אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן ה'?!

  • וְלֹא אָבָה, רצה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת אֲרוֹן ה' עַל, אל עִיר דָּוִד, וַיַּטֵּהוּ, הפנה אותו דָוִד אל בֵּית עֹבֵד אֱדוֹם הַגִּתִּי, שהיה לוי, ולאחר זמן שירת עם בניו במקדש.

  • וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן ה' ב בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. וַיְבָרֶךְ ה' אֶת עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל בֵּיתוֹ. הברכה הייתה ניכרת בביתו, ובמשפחתו נולדו בנים רבים מאוד.

  • וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר: בֵּרַךְ ה' אֶת בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים. אם עד כה נתפס הארון כגורם מאיים המסַכן את סביבתו, כעת התברר שהוא יכול להיות מקור לברכת ה'. וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם אל עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה. העלאת הארון נעשתה בטקס גדול. עתה כבר נשאו אותו על הכתפיים ולא בעגלה –

  • וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן ה' שִׁשָּׁה צְעָדִיםוַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא, שור מפוטם. המרחק לא היה גדול, ואחרי כל שישה צעדים עצרו וזבחו בהמות.

  • וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'. מכיוון ששמח מאוד בכל הטוב, לא רקד בשקט ובאיפוק אלא בהתלהבות גדולה. הוא רקד ריקוד – יחיד כמלך ישראל וכחתן השמחה הראשי. וְדָוִד לא לבש את בגדי המלך אלא היה חָגוּר אֵפוֹד בָּד, מעין חצאית הדומה במקצת לבגדי הכהנים. לגופו היה לבושם של העומדים לפני ה', כאחד מעבדי ה' הפשוטים.

  • וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.

  • וְהָיָה כאשר אֲרוֹן ה' בָּא עִיר דָּוִד, וּמִיכַל בַּת שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן. מיכל, שחזרה להיות אשתו של דוד, לא השתתפה באופן פעיל בשמחה – שהייתה ככל הנראה שמחתם של הגברים – אך היא צפתה בתהלוכה, ומן הסתם כך עשו נשים אחרות. וַתֵּרֶא אֶת הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר, מרקד כאחד הנערים או כפחותים מהם, לִפְנֵי ה', וַתִּבֶז, והיא לעגה לוֹ בְּלִבָּהּ.

  • וַיָּבִאוּ אֶת אֲרוֹן ה', וַיַּצִּגוּ, הציבו אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה, פרשׂ לוֹ דָּוִד, מקום מוצנע שייחד דוד לארון. וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי ה' וּשְׁלָמִים. כ ל עוד לא עמד משכן של קבע או בית בחירה, היה כל אדם רשאי להקריב קרבנות. ייתכן אפוא שדוד הקריב בעצמו.

  • וַיְכַל, סיים דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים, וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת.

  • וַיְחַלֵּק לְכָל הָעָם, לְכָל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל שהיו שם לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לאכילה בבתיהם, לְכל אִישׁחַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד, מנה אחת מבשר הפר שהקריבו, שהרי זבחו שור ומריא כל שישה צעדים, וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת, משקה או מאכל מענבים, ואולי כד יין. וַיֵּלֶךְ כָּל הָעָם בשמחה אִישׁ לְבֵיתוֹ. תם טקס העלאת ארון ה' לעיר דוד. אמנם עדיין לא הוכן לו בית קבע, אבל מעתה הארון כבר לא היה מופקד בבית נידח, אלא עמד במקום מכובד סמוך לארמון המלך, בעיר שבה עתיד היה להישאר.

  • וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ, וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד, והיא מצאה הזדמנות לבטא את רגשותיה. וַתֹּאמֶר באירוניה : מַה נִּכְבַּד, כל כך התבזה הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר נִגְלָה, נחשף גופו הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת, שִׁפחות עֲבָדָיו, כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת, כפי שנחשף אַחַד האנשים הָרֵקִים.

  • וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל: לִפְנֵי ה' עשיתי זאת, אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת, למנות אֹתִי נָגִיד, מלך עַל עַם ה', עַל יִשְׂרָאֵל. את אומרת שאינני מתנהג כראוי למלך ישראל, אבל ה' בחר בי למלוך יותר מאשר באביך ובמשפחתו המכובדת והמיוחסת. וְשִׂחַקְתִּי, שמחתי והשתעשעתי לִפְנֵי ה', כי אני מכיר לו תודה על כל החסדים שעשה אתי.

  • וּנְקַלֹּתִי עוֹד, ואני מוכן להתבזות אף יותר מִזֹּאת, וְהָיִיתִי, ואהיה שָׁפָל, בזוי וקל ערך בְּעֵינָי. וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ שאני מבייש את עצמי בפניהן – עִמָּם אִכָּבֵדָה. אני דווקא מתכבד בעיניהן, והן חשובות בעיני להתכבד עמהן.

  • וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּללֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ. זה היה העונש על התגרותה בדוד, במקום לכבדו, שכן עבד את ה' בכל לבו. אפשרות אחרת: כתוצאה מהמריבה נוצר ריחוק בין מיכל ודוד, ודוד – שהיו לו עוד כמה וכמה נשים – רחק ממנה.

פסוקים

  1. ויסף עוד דוד את־כל־בחור בישראל שלשים אלף
  2. ויקם וילך דוד וכל־העם אשר אתו מבעלי יהודה להעלות משם את ארון האלהים אשר־נקרא שם שם יהוה צבאות ישב הכרבים עליו
  3. וירכבו את־ארון האלהים אל־עגלה חדשה וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה ועזא ואחיו בני אבינדב נהגים את־העגלה חדשה
  4. וישאהו מבית אבינדב אשר בגבעה עם ארון האלהים ואחיו הלך לפני הארון
  5. ודוד וכל־בית ישראל משחקים לפני יהוה בכל עצי ברושים ובכנרות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים
  6. ויבאו עד־גרן נכון וישלח עזא אל־ארון האלהים ויאחז בו כי שמטו הבקר
  7. ויחר־אף יהוה בעזה ויכהו שם האלהים על־השל וימת שם עם ארון האלהים
  8. ויחר לדוד על אשר פרץ יהוה פרץ בעזה ויקרא למקום ההוא פרץ עזה עד היום הזה
  9. וירא דוד את־יהוה ביום ההוא ויאמר איך יבוא אלי ארון יהוה
  10. ולא־אבה דוד להסיר אליו את־ארון יהוה על־עיר דוד ויטהו דוד בית עבד־אדום הגתי
  11. וישב ארון יהוה בית עבד אדם הגתי שלשה חדשים ויברך יהוה את־עבד אדם ואת־כל־ביתו
  12. ויגד למלך דוד לאמר ברך יהוה את־בית עבד אדם ואת־כל־אשר־לו בעבור ארון האלהים וילך דוד ויעל את־ארון האלהים מבית עבד אדם עיר דוד בשמחה
  13. ויהי כי צעדו נשאי ארון־יהוה ששה צעדים ויזבח שור ומריא
  14. ודוד מכרכר בכל־עז לפני יהוה ודוד חגור אפוד בד
  15. ודוד וכל־בית ישראל מעלים את־ארון יהוה בתרועה ובקול שופר
  16. והיה ארון יהוה בא עיר דוד ומיכל בת־שאול נשקפה בעד החלון ותרא את־המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה ותבז לו בלבה
  17. ויבאו את־ארון יהוה ויצגו אתו במקומו בתוך האהל אשר נטה־לו דוד ויעל דוד עלות לפני יהוה ושלמים
  18. ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את־העם בשם יהוה צבאות
  19. ויחלק לכל־העם לכל־המון ישראל למאיש ועד־אשה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת וילך כל־העם איש לביתו
  20. וישב דוד לברך את־ביתו ותצא מיכל בת־שאול לקראת דוד ותאמר מה־נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים
  21. ויאמר דוד אל־מיכל לפני יהוה אשר בחר־בי מאביך ומכל־ביתו לצות אתי נגיד על־עם יהוה על־ישראל ושחקתי לפני יהוה
  22. ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם־האמהות אשר אמרת עמם אכבדה
  23. ולמיכל בת־שאול לא־היה לה ילד עד יום מותה

פסוקים מנוקד

  1. וַיֹּסֶף עוֹד דָּוִד אֶת־כָּל־בָּחוּר בְּיִשְׂרָאֵל שְׁלֹשִׁים אָלֶף׃
  2. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ דָּוִד וְכָל־הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ מִבַּעֲלֵי יְהוּדָה לְהַעֲלוֹת מִשָּׁם אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־נִקְרָא שֵׁם שֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים עָלָיו׃
  3. וַיַּרְכִּבוּ אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל־עֲגָלָה חֲדָשָׁה וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה וְעֻזָּא וְאַחְיוֹ בְּנֵי אֲבִינָדָב נֹהֲגִים אֶת־הָעֲגָלָה חֲדָשָׁה׃
  4. וַיִּשָּׂאֻהוּ מִבֵּית אֲבִינָדָב אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְאַחְיוֹ הֹלֵךְ לִפְנֵי הָאָרוֹן׃
  5. וְדָוִד וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מְשַׂחֲקִים לִפְנֵי יְהוָה בְּכֹל עֲצֵי בְרוֹשִׁים וּבְכִנֹּרוֹת וּבִנְבָלִים וּבְתֻפִּים וּבִמְנַעַנְעִים וּבְצֶלְצֶלִים׃
  6. וַיָּבֹאוּ עַד־גֹּרֶן נָכוֹן וַיִּשְׁלַח עֻזָּא אֶל־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֹּאחֶז בּוֹ כִּי שָׁמְטוּ הַבָּקָר׃
  7. וַיִּחַר־אַף יְהוָה בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל־הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים׃
  8. וַיִּחַר לְדָוִד עַל אֲשֶׁר פָּרַץ יְהוָה פֶּרֶץ בְּעֻזָּה וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם הַהוּא פֶּרֶץ עֻזָּה עַד הַיּוֹם הַזֶּה׃
  9. וַיִּרָא דָוִד אֶת־יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר אֵיךְ יָבוֹא אֵלַי אֲרוֹן יְהוָה׃
  10. וְלֹא־אָבָה דָוִד לְהָסִיר אֵלָיו אֶת־אֲרוֹן יְהוָה עַל־עִיר דָּוִד וַיַּטֵּהוּ דָוִד בֵּית עֹבֵד־אֱדוֹם הַגִּתִּי׃
  11. וַיֵּשֶׁב אֲרוֹן יְהוָה בֵּית עֹבֵד אֱדֹם הַגִּתִּי שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֶת־עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת־כָּל־בֵּיתוֹ׃
  12. וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ דָּוִד לֵאמֹר בֵּרַךְ יְהוָה אֶת־בֵּית עֹבֵד אֱדֹם וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לוֹ בַּעֲבוּר אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת־אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה׃
  13. וַיְהִי כִּי צָעֲדוּ נֹשְׂאֵי אֲרוֹן־יְהוָה שִׁשָּׁה צְעָדִים וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא׃
  14. וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל־עֹז לִפְנֵי יְהוָה וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד׃
  15. וְדָוִד וְכָל־בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת־אֲרוֹן יְהוָה בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר׃
  16. וְהָיָה אֲרוֹן יְהוָה בָּא עִיר דָּוִד וּמִיכַל בַּת־שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן וַתֵּרֶא אֶת־הַמֶּלֶךְ דָּוִד מְפַזֵּז וּמְכַרְכֵּר לִפְנֵי יְהוָה וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ׃
  17. וַיָּבִאוּ אֶת־אֲרוֹן יְהוָה וַיַּצִּגוּ אֹתוֹ בִּמְקוֹמוֹ בְּתוֹךְ הָאֹהֶל אֲשֶׁר נָטָה־לוֹ דָּוִד וַיַּעַל דָּוִד עֹלוֹת לִפְנֵי יְהוָה וּשְׁלָמִים׃
  18. וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת־הָעָם בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת׃
  19. וַיְחַלֵּק לְכָל־הָעָם לְכָל־הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד־אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כָּל־הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ׃
  20. וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת־בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת־שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה־נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים׃
  21. וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל־מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר־בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל־בֵּיתוֹ לְצַוֺּת אֹתִי נָגִיד עַל־עַם יְהוָה עַל־יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה׃
  22. וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם־הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה׃
  23. וּלְמִיכַל בַּת־שָׁאוּל לֹא־הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ׃

מקומות

  • גבעה (גבעת בנימין, גבעת שאול)
  • קרית יערים