ישעיהו-פרק-17

ביאורים

• מַשָּׂא, דיבור, חזון על דַּמָּשֶׂק.הִנֵּה דַמֶּשֶׂק מוּסָר, מוּרד וחדל מֵלהיות עִיר, וְהָיְתָה מְעִי מַפָּלָה, תהפוך לעיי חורבות.

• עֲזֻבוֹת עָרֵי עֲרֹעֵר שבעבר הירדן, לַעֲדָרִים תִּהְיֶינָה, וְרָבְצוּ העדרים הללו וְאֵין מַחֲרִיד, מפריע, שכן הערים יתרוקנו מאדם.

• ישראל הצפונית תתמוטט, וְנִשְׁבַּת מִבְצָר מֵאֶפְרַיִם, לא יעמדו בה עוד מבצרים. וּמַמְלָכָה תושבת מִדַּמֶּשֶׂק, וּמעמדם של שְׁאָר בני אֲרָם ירד לשפל המדרגה, כִּכְבוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כעת, בזמנים הרעים יִהְיוּ. נְאֻם ה' צְבָאוֹת.

• וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, כאשר תתקיים נבואת הזעם הזו, יִדַּל, יִדלדל כְּבוֹד יַעֲקֹב, וּמִשְׁמַן בְּשָׂרוֹ יֵרָזֶה. ישראל מתוארים כדמות אנושית אחת, שתרזה מאוד ותאבד את כוחה, משאביה והשפעתה. כך תיראה דמותו המדולדלת של אפרים:

• וְהָיָה כֶּאֱסֹף קָצִיר קָמָה, כשם שאדם אוסף את הקמה בקציר , וּב זְרֹעוֹ מחזיק את ה שִׁבֳּלִים ש יִקְצוֹר, כמות מועטת ביותר, וְהָיָה כִּמְלַקֵּט שִׁבֳּלִים בְּעֵמֶק רְפָאִים, ייתכן שהוא מקום שאינו פורה, שמלבד שיבולים מועטות לא גדלה בו תבואה.

• וְנִשְׁאַר בּוֹ — ביעקב עוֹלֵלֹת כְּנֹקֶף, כמכֶּה זַיִת, כמו עוללות בודדות שנשארות לאחר חבטת עץ הזית שהשירה את פֵּרותיו, שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה גַּרְגְּרִים בְּרֹאשׁ אָמִיר. בראש הצמרת נשארים גרגרים בודדים, שהנקיפה לא הפילה אותם ארצה, או אַרְבָּעָה חֲמִשָּׁה בִּסְעִפֶיהָ, בענפיה של פֹּרִיָּה. אם יישארו על הענף ארבעה או חמישה גרגרים, הוא ייחשב לזית פורה. מלבד המובן המילולי של התיאור הוא משמש גם כדימוי לעוני ולשפל כללי. נְאֻם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.

• בַּיּוֹם הַהוּא, כאשר יקרו האסונות הללו, יִשְׁעֶה, יפנה הָאָדָם עַל עֹשֵׂהוּ, אל בוראו, וְעֵינָיו אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל תִּרְאֶינָה.

• וְלֹא יִשְׁעֶה אֶל הַמִּזְבְּחוֹת מַעֲשֵׂה יָדָיו, בין שאלו כֻּוונו לשם ה', כעגלי הזהב בבית אל ובדן, וַאֲשֶׁר עָשׂוּ אֶצְבְּעֹתָיו לֹא יִרְאֶה, וְגם את הָאֲשֵׁרִים וְהָחַמָּנִים, עצים המשמשים לפולחן וצלמי שמש, חמה.

• בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיוּ עָרֵי מָעֻזּוֹ, מבצריו, שבהן בטח, כַּעֲזוּבַת הַחֹרֶשׁ וְהָאָמִיר, כחורשה עזובה וכצמרת נטושה אֲשֶׁר עָזְבוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כשם שבכיבוש הארץ על ידי ישראל, ברחו יושביה הקודמים, והותירו אחריהם הרס, כך תישאר ארצם של אפרים — וְהָיְתָה שְׁמָמָה.

• כִּי שָׁכַחַתְּ את אֱלֹהֵי יִשְׁעֵךְ, מצילך, ופנית לישועת מעשה ידי אנוש, וְצוּר מָעֻזֵּךְ לֹא זָכָרְתְּ. עַל כֵּן ייעזבו ערי מעוזך, ולא תצליחי בכל השתדלותך — תִּטְּעִי נִטְעֵי נַעֲמָנִים, שתילים טובים ונעימים, ותוצאתם — זְמֹרַת זָר תִּזְרָעֶנּוּ. תצמח מהם זמורה פראית שאין בה תועלת.

• בְּיוֹם נִטְעֵךְ תְּשַׂגְשֵׂגִי, כנטיעה הממהרת מדי להצמיח פרותיה, שתנובתה גרועה. ובאופן דומה — בַבֹּקֶר זַרְעֵךְ תַּפְרִיחִי, תיכף לאחר הזריעה יֵצאו פרחים. צמיחה מהירה זו דלה ואינה מניבה פרות ראויים. נֵד קָצִיר, הקציר ינדוד וילך בְּיוֹם נַחֲלָה, צרה, וכל שיישאר הוא כְאֵב אָנוּשׁ.

• הוֹי, הֲמוֹן, המיית. או: קהל גדול של עַמִּים רַבִּים, המתקבצים לכבוש את הארץ מכל הכיוונים, כַּהֲמוֹת יַמִּים יֶהֱמָיוּן, מרעיש כהמיית הים. וּשְׁאוֹן, ורעש לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם כַּבִּירִים, כקול זרם מים גדול הגועש ורוגש ומתקרב בקול גדול, יִשָּׁאוּן, ירעשו.

• לְאֻמִּים כִּשְׁאוֹן מַיִם רַבִּים יִשָּׁאוּן, וְאולם ה' גָעַר בּוֹ — בצבא המאיים הזה, וְנָס צבא האויב מִמֶּרְחָק. וְרֻדַּף כְּמֹץ הנסחף ב הָרִים למרחקים גדולים לִפְנֵי רוּחַ, וּכְגַלְגַּל, צמח קוצני, שנעקר מן האדמה ומתגלגל במדבר לִפְנֵי סוּפָה. דימוי זה שאוב מהוויית השממה.

• לְעֵת עֶרֶב — וְהִנֵּה בַלָּהָה, הכול מפחדים מהאויב המתקרב, אך בְּטֶרֶם בֹּקֶר — אֵינֶנּוּ.זֶה חֵלֶק, גורלם של שׁוֹסֵינוּ וְגוֹרָל לְבֹזְזֵינוּ.