ישעיהו-פרק-32

ביאורים

• הֵן לְמען שמירת ה צֶדֶק יִמְלָךְ מֶלֶךְ, וּלְשָׂרִים, ועל שרים ייאמר: לְמִשְׁפָּט יָשֹׂרוּ. שררתם נתונה להם כדי לכונן משפט.

• וְהָיָה ה אִישׁ, המלך השולט בצדק כְּמַחֲבֵא, כמו מחבוא מפני רוּחַ, וְסֵתֶר, וכמו מסתור מפני זָרֶם. במשול הצדק ירגיש כל אדם מוגן ובטוח. ובאופן אחר — כְּפַלְגֵי מַיִם, נחלים קטנים בְּצָיוֹן, במדבר שומם, כְּצֵל סֶלַע כָּבֵד בְּאֶרֶץ עֲיֵפָה, צמאה ויבשה. המלך והשרים הראויים מדומים למקורות הגנה אמינים ונחוצים. כאשר תינתן ההגנה, והרעננות תישמר, ייפתחו החושים לקלוט דברי אמת —

• וְלֹא תִשְׁעֶינָה עֵינֵי רֹאִים, העיניים לא יסטו מראייה נכוחה, וְאָזְנֵי שֹׁמְעִים תִּקְשַׁבְנָה לדבר ה'.

• ואפילו לְבַב נִמְהָרִים, קצרי רוח, חסרי מנוחה, שאין דעתם מיושבת ללמוד — לבם יָבִין לָדָעַת, וּלְשׁוֹן עִלְּגִים, כבדי לשון שאינם יודעים לדבר כראוי תְּמַהֵר לְדַבֵּר צָחוֹת.

• לֹא יִקָּרֵא עוֹד לְנָבָל, לרע עין – נָדִיב, וּלְכִילַי, על קמצן לֹא יֵאָמֵר שׁוֹעַ, איש גדול ונכבד הפועל בנדיבות.

• כִּי בסופו של דבר ה נָבָל — דברי נְבָלָה יְדַבֵּר, וְלִבּוֹ יַעֲשֶׂה, יצמיח, יגרום אָוֶן, עוול, לַעֲשׂוֹת חֹנֶף, להחניף וּלְדַבֵּר אֶל, על ה' תּוֹעָה, דברים מגונים, לְהָרִיק, לרוקן נֶפֶשׁ רָעֵב, וּמַשְׁקֶה מ צָמֵא יַחְסִיר. הנבל לוקח מרכושם של העניים ואינו מתחשב ביושר ובמוסר.

• וְכֵלַי, והקמצן — כֵּלָיו, אבריו, כוחות פעולתו רָעִים; הוּא זִמּוֹת, מזימות רֶשע יָעָץ, לְחַבֵּל, להזיק ל עֲנִיִּים בְּאִמְרֵי שֶׁקֶר וּלחבל בְדַבֵּר אֶבְיוֹן מִשְׁפָּט, כששוטח האביון את טענותיו הישרות.

• ולעומת זאת, נָדִיב אמתי — נְדִיבוֹת יָעָץ, יוזם ומדבר על חשיבותם של מעשי חסד ונדיבות, וְהוּא עַל נְדִיבוֹת גם יָקוּם. מקיים זאת גם בפועל. אין הוא מסתפק בכך ששמו מתפרסם בחוצות כנדיב. מתיאור המציאות הרצויה פונה הנביא אל המציאות העכשווית הרעועה, המזמינה קינה והספד:

• נָשִׁים שַׁאֲנַנּוֹת, שלוות, נטולות כל דאגה, קֹמְנָה שְׁמַעְנָה קוֹלִי, בָּנוֹת בֹּטְחוֹת, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי: כעת העולם רגוע, אבל יבוא זמן שבו הביטחון יתערער.

• יָמִים עַל שָׁנָה, שנה אחר שנה תִּרְגַּזְנָה, ירעדו ה בֹּטְחוֹת, כִּי כָּלָה, ואין עוד בָצִיר, אֹסֶף, אסיף התבואה והפֵּרות בְּלִי, לא יָבוֹא הביתה.

• חִרְדוּ, שַׁאֲנַנּוֹת! רְגָזָה, רִגזו, בֹּטְחוֹת! זמנים קשים באים. אדישותם של המנהיגים הרסה את החברה, ותוצאות הדבר ישפיעו על הכול. פְּשֹׁטָה בגדיכן, וְעֹרָה, וחשפו בשרכן, וחִגרו חֲגוֹרָה עַל חֲלָצָיִם, מותניים, לאות אבל או כביטוי ליציאה לגלות בחוסר כול.

• עַל שָׁדַיִם סֹפְדִים. נשים מכות על לבן, כפי שהיה נהוג בשעת קינה בימים עברו, עַל חורבן שְׂדֵי, שדות חֶמֶד,עַל גֶּפֶן פֹּרִיָּה שאיננה עוד,

• עַל אַדְמַת עַמִּי, אשר קוֹץ שָׁמִיר, שיח קוצני תַּעֲלֶה, תצמיח, כִּי, כמו גם עַל כָּל בָּתֵי מָשׂוֹשׂ, שמחה של קִרְיָה עַלִּיזָה.

• כִּי אַרְמוֹן נֻטָּשׁ, ננטש, הֲמוֹן עִיר עֻזָּב, נעזב. עֹפֶל, תל או מגדל מבוצר וָבַחַן, מעין מגדל צופים הָיָה בְעַד, הפך ל מְעָרוֹת עַד עוֹלָם, ל מְשׂוֹשׂ פְּרָאִים, ל מִרְעֵה עֲדָרִים. חיות פרא משוטטות בשמחה בחורבות המבנים שננטשו. אך לבסוף תהיה תקנה:

• עַד יֵעָרֶה, יישפך עָלֵינוּ רוּחַ שתתקן את כל הדרוש תיקון, מִמָּרוֹם. וְהָיָה אז מִדְבָּר לַכַּרְמֶל, מקום מרעה ונטיעות, וְהַכַּרְמֶל לַיַּעַר יֵחָשֵׁב, כי יצמיח עצים רבים ועבותים. המקומות העזובים והשוממים ייושבו ויוריקו.

• וְשָׁכַן אפילו בַּמִּדְבָּר מִשְׁפָּט, המשפט יימצא בכל מקום. וּצְדָקָה גם בַּכַּרְמֶל תֵּשֵׁב.

• וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה מתוך שָׁלוֹם ושלווה, וַעֲבֹדַת הַצְּדָקָה תהיה הַשְׁקֵט וָבֶטַח, ללא מאמץ ויגיעה רבה עַד עוֹלָם. כל הזקוקים לעזרה יקבלו אותה לבטח.

• וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת. העם ישב במקומו בשלווה.

• וּבָרַד בְּרֶדֶת, גם כאשר ירד הברד על עצי הַיָּעַר, וּבַשִּׁפְלָה תִּשְׁפַּל הָעִיר, ומי הגשמים יסחפו את האדמה, עד כדי כך שהקרקע תונמך —

• אַשְׁרֵיכֶם, יושבי בטח המנהלים את חייכם בשלווה, כי תהיו זֹרְעֵי עַל כָּל מָיִם, הממשיכים לזרוע על כל סוגי המים ולמרות כל הסיכונים, ו מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר לחרוש ולעבוד.