ישעיהו-פרק-49

ביאורים

• שִׁמְעוּ אִיִּים, מדינות הים אֵלַי, וְהַקְשִׁיבוּ לְאֻמִּים מֵרָחוֹק. נבואתי נוגעת גם למקומות רחוקים. ה' מִבֶּטֶן קְרָאָנִי, הזמין אותי לתפקיד, עוד לפני שנולדתי. מִמְּעֵי אִמִּי הִזְכִּיר את שְׁמִי.

• וַיָּשֶׂם את פִּי כְּחֶרֶב חַדָּה, לדבר דיבורים חדים, ועם זאת בְּצֵל יָדוֹ הֶחְבִּיאָנִי, כחרב הנתונה בתוך נדנה . וַיְשִׂימֵנִי לְחֵץ בָּרוּר, מלוטש וחד, אבל בְּאַשְׁפָּתוֹ, באשפת החצים הִסְתִּירָנִי עד שיגיע זמני להיגלות. באופן חי וציורי מתוארים הכלים שהנביא קיבל לשם מילוי תפקידו.

• וַיֹּאמֶר לִי: עַבְדִּי אָתָּה, יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

• וַאֲנִי אָמַרְתִּי בעבר : לְרִיק יָגַעְתִּי, לְתֹהוּ וְהֶבֶל כֹּחִי כִלֵּיתִי. למרות כל כישורי פעולותי לא הועילו כלום. אָכֵן, עכשיו אני יודע ש מִשְׁפָּטִי, מנהגי, או: חלקי המגיע לי אֶת, עם ה', וּפְעֻלָּתִי אֶת אֱלֹהָי, שהרי הוא פועל באמצעותי ומתפאר בי –

• וְעַתָּה אָמַר ה', יֹצְרִי מִבֶּטֶן, להיות לְעֶבֶד לוֹ, לְשׁוֹבֵב, כדי להשיב את יַעֲקֹב אֵלָיו, וְיִשְׂרָאֵל לוֹ, אליו יֵאָסֵף, יתכנס. וְאֶכָּבֵד בְּעֵינֵי ה', ה' יכבד אותי משום שהחזרתי את ישראל אליו, וֵאלֹהַי הָיָה עֻזִּי, מקור כוחי.

• וַיֹּאמֶר ה' : נָקֵל, קל מדי בעיני מִהְיוֹתְךָ, שתהיה לִי עֶבֶד, שתפקידו לְהָקִים אֶת שִׁבְטֵי יַעֲקֹב, ואת נְצוּרֵי יִשְׂרָאֵל, אלה שלבם סגור – לְהָשִׁיב בלבד. מכובד יותר מכך – וּנְתַתִּיךָ לְאוֹר גּוֹיִם, לִהְיוֹת יְשׁוּעָתִי עַד קְצֵה הָאָרֶץ. לא תגאל רק את ישראל, אלא תאיר לכל הגויים ותפיץ את הישועה בעולם כולו. כאן נראה כי הדיבור מופנה אל הגואל.

• כֹּה אָמַר ה', גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל, קְדוֹשׁוֹ, לִבְזֹה נֶפֶשׁ, למי שמבזים את נפשו, לִמְתָעֵב גּוֹי, למי שהגוי מתעב אותו, לְזה שהיה עד כה עֶבֶד ל מֹשְׁלִים: עד כה היית בזוי, מתועב ועבד; ומעתה מְלָכִים יִרְאוּ אותך וָקָמוּ, שָׂרִים – וְיִשְׁתַּחֲווּ, לְמַעַן ה' אֲשֶׁר נֶאֱמָן בהבטחתו, קְדֹשׁ יִשְׂרָאֵל וַיִּבְחָרֶךָּ. אין הפסוק מבהיר אם מדובר באדם מסוים – אולי הגואל שדובר בו קודם, או שזהו העם כולו.

• כֹּה אָמַר ה': בְּעֵת רָצוֹן, כאשר יגיע הזמן הראוי, עֲנִיתִיךָ, איעתר לבקשתך, אשיב על שאלותיך, וּבְיוֹם יְשׁוּעָה עֲזַרְתִּיךָ, וְאֶצָּרְךָ, אשמור אותך וְאֶתֶּנְךָ לכונן בְרִית עָם, לְהָקִים אֶרֶץ, לְהַנְחִיל נְחָלוֹת שֹׁמֵמוֹת.

• לֵאמֹר לַאֲסוּרִים: צֵאוּ! לַאֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ: הִגָּלוּ! התגלו! אל לכם לפחד ולהיסתר. עַל דְּרָכִים האסירים היוצאים יִרְעוּ, ימצאו את צורכיהם, וּבְכָל שְׁפָיִים, ברכסים תהיה מַרְעִיתָם, מקומות רעייתם.

• לֹא יִרְעָבוּ וְלֹא יִצְמָאוּ, וְלֹא יַכֵּם שָׁרָב וָשָׁמֶשׁ, כִּי מְרַחֲמָם, המרחם עליהם הוא ש יְנַהֲגֵם, ינהיג אותם, וְלכן עַל מַבּוּעֵי, מקורות מַיִם יְנַהֲלֵם.

• וְשַׂמְתִּי, אהפוך את כָל הָרַי לדרֶךְ ישרה, וּמְסִלֹּתַי ששקעו, או המסילות שבעמקים, שהליכתן אינה נוחה, יְרֻמוּן,יתרוממו כדי לאפשר את המעבר בהן בנוחות.

• הִנֵּה אֵלֶּה – בני הגלויות מֵרָחוֹק יָבֹאוּ, וְהִנֵּה אֵלֶּה מִצָּפוֹן וּמִיָּם, ממערב, וְאֵלֶּה מֵאֶרֶץ סִינִים, היא כנראה ארץ הדרום. גולי ישראל ישובו מכל הכיוונים והארצות.

• רָנּוּ, זמרו שָׁמַיִם, וְגִילִי, שמחי אָרֶץ, וּפִצְחוּ הָרִים רִנָּה, כִּי נִחַם ה' את עַמּוֹ, ואת עֲנִיָּו שהוגלו בכור העוני, יְרַחֵם.נבואה העוסקת בנחמת עם ישראל בקיבוץ גלויותיו. כאשר ה' יילחם לישראל ויגאלם, ישתנה העולם כולו; האויבים יחדלו מאיבתם, והארץ ובניה השבים אליה יחיו מחדש. נעימתה של המשך נבואת הנחמה הזאת חריפה יותר – הנביא מבהיר לעם כי יציאתו לגלות תלויה במעשיו ואינה תוצאה של גזרה שרירותית.

• וַתֹּאמֶר צִיּוֹן, העיר ירושלים, הארץ והאומה : עֲזָבַנִי ה', וַאדֹנָי שְׁכֵחָנִי.ה' מגיב לטענה זו ואומר: הייתכן?!

• הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה, האם אשה יכולה לשכוח את עוּלָהּ, עוללה?! האם היא יכולה לשכוח מל רַחֵם על בֶּן בִּטְנָהּ?! אשה אינה שוכחת את תינוקה ואת רחמיה ואהבתה אליו, אבל גַּם אם אֵלֶּה תִשְׁכַּחְנָה – וְאָנֹכִי בוודאי לֹא אֶשְׁכָּחֵךְ. הקשר שבין ה' לעמו אמיץ יותר מהקשר של אם לבנה. אי אפשר לשכוח אותו.

• הֵן עַל כַּפַּיִם, כפות ידי חַקֹּתִיךְ, חקקתי אותך, כמי שקובע דבר כלשהו בידו כדי לראותו תמיד. חוֹמֹתַיִךְ ההרוסות נֶגְדִּי תָּמִיד. אינני מפסיק לחשוב עלייך ועל הגנתך.

• מִהֲרוּ, ימהרו בָּנָיִךְ לשוב אלייך, ואילו מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ וייעלמו. הריק יתמלא, והשיממון ייהפך למקום מפואר.

• שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי, כֻּלָּם, כל הבנים הנידחים נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ. חַי אָנִי, נְאֻם ה', כִּי כֻלָּם כָּעֲדִי, כתכשיט תִלְבָּשִׁי, וּתְקַשְּׁרִים כַּכַּלָּה המקושרת ברצועות קישוט. ציון, שחשה עזובה ונשכחת מאישהּ, עוד תשוב להתקשט בפניו ולהתפאר בריבוי בניה.

• כִּי עד עכשיו היו בך חָרְבֹתַיִךְ וְשֹׁמְמֹתַיִךְ וְאֶרֶץ הֲרִסֻתֵיךְ – כִּי עַתָּה תֵּצְרִי מִיּוֹשֵׁב. תגדל בך הצפיפות מרוב תושבים, אך יושבייך המרובים לא יהיו זרים עוינים, שהרי אלו יצאו ממך – וְרָחֲקוּ מְבַלְּעָיִךְ, משחיתייך .

• עוֹד יבוא היום ש יֹאמְרוּ בְאָזְנַיִךְ בְּנֵי שִׁכֻּלָיִךְ, בנייך האבודים : צַר לִי הַמָּקוֹם, צפוף לי מדי. גְּשָׁה לִּי, התרחק מעט הלאה וְאֵשֵׁבָה, כדי שאוכל גם אני לשבת. אֵם הבנים תהיה מופתעת לשמע הבקשות על מקומות ישיבה.

• וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ בהשתאות : מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה, וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה, עזובה, גֹּלָה וְסוּרָה, מרוחקת או זועפת, וְאת כל הצאצאים ה אֵלֶּה מִי גִדֵּל? הֵן אֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי, אֵלֶּה אֵיפֹה, מאין באו הֵם?

• כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים בתשובה לשאלת ציון על הבנים השבים שאינם מוכרים לה : הִנֵּה אֶשָּׂא אֶל גּוֹיִם, אנופף להם ב יָדִי, וְאֶל עַמִּים אָרִים נִסִּי, דגלי לסמן להם שהגיע הזמן, וְהֵבִיאוּ בָנַיִךְ בְּחֹצֶן, על כנף הבגד, וּבְנֹתַיִךְ עַל כָּתֵף תִּנָּשֶׂאנָה, כפי שנושאים ילדים קטנים להנאתם.

• וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ, המטפלים בבנייך, וְשָׂרוֹתֵיהֶם יהיו מֵינִיקֹתַיִךְ. אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ, וַעֲפַר רַגְלַיִךְ יְלַחֵכוּ. תזכי בכבוד ואהבה מכל העולם. וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי ה' אֲשֶׁר לֹא יֵבֹשׁוּ קֹוָי, המקווים לי. וכי יישאל:

• הֲיֻקַּח מִגִּבּוֹר מַלְקוֹחַ?! אם גיבור לקח שלל – האם אפשר להוציאו מידו?! וְאִם שְׁבִי צַדִּיק, מנצח ותקיף יִמָּלֵט?! האם אפשר להציל מידי המנצח את שביו?!

• כִּי כֹה אָמַר ה', בתשובה לתמיהה זו : גַּם שְׁבִי גִבּוֹר יֻקָּח, וּמַלְקוֹחַ עָרִיץ, תקיף יִמָּלֵט. וְהטעם הוא – כי אֶת יְרִיבֵךְ אָנֹכִי אָרִיב. אמנם קשה להילחם באויבים גדולים וחזקים, אך לא אתם תעשו זאת, אלא אני אלחם באויביכם. וְאֶת בָּנַיִךְ אָנֹכִי אוֹשִׁיעַ.

• וְהַאֲכַלְתִּי אֶת מוֹנַיִךְ, מציקייך אֶת בְּשָׂרָם, וְכֶעָסִיס את דָּמָם שלהם הם ישתו ו יִשְׁכָּרוּן כנקמה. וְיָדְעוּ כָל בָּשָׂר כִּי אֲנִי ה' מוֹשִׁיעֵךְ, וְגֹאֲלֵךְ אני אֲבִיר, אדון, המנושא על יַעֲקֹב.