ישעיהו-פרק-5

ביאורים

• אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי, על אהובי או לכבודו שִׁירַת דּוֹדִי, אהובי לְכַרְמוֹ. הדוד והידיד הם תארים לה'. הפנייה אל ה' כידידו ואהובו של האדם מבטאת קרבה. כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן, בפינה כלשהי בֶּן שָׁמֶן, במקום שקרקעו משובחת ושמנה. מסתבר שהכרם לא היה גדול. את כל העבודה הנצרכת עשה הידיד לכרמו:

• וַיְעַזְּקֵהוּ, הוא עדר וחפר כדי לפנות את האבנים הגדולות. וַיְסַקְּלֵהוּ, סילק את האבנים הללו. וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק, זמורת גפן משובחת. בדרך כלל לא זורעים זרעי ענבים, אלא נוטעים את ענפי הגפן. וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ לשמירה, על מנת שלא יבזזו אותו, וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ להכנת היין. לאחר שהושלמה עבודת הכרם ונעשו הכנותיו כראוי — וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, הוא קיווה שיצמחו פֵּרות טובים, ובמקומם — וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים, ענבים שאינם ראויים לאכילה.

• וְעַתָּה, יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם וְאִישׁ יְהוּדָה, שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי שהכזיב. יושבי ירושלים ויהודה, שאליהם פונה הידיד, ה', הם גם נמשליו של הכרם.

• מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי, וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ, הלוא נטעתיו במקום מובחר וטיפלתי בו כראוי, והיה עליו להניב פרות משובחים?! מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים, וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים?!

• וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי, אתם תהיו עדים למה שאעשה. מכיוון שהכרם אינו מגיב לטיפול טוב, אזניחנו : הָסֵר, אסיר את מְשׂוּכָּתוֹ, גדרו — וְהָיָה לְבָעֵר. ייכנסו לתוכו בעלי חיים שיזיקו לו ויאכלו את אשר בו. פָּרֹץ גְּדֵרוֹ — וְהָיָה לְמִרְמָס ברגליהם של אנשים או של בעלי חיים.

• וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה, אהפוך אותו לאזור של גידולי פרא. לֹא יִזָּמֵר, גפנים צריכות להיזמר בכל שנה, על מנת שיגדלו כראוי ויתנו פרות, וְלֹא יֵעָדֵר, אפסיק כל טיפול בו. ומשום כך — וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת. יצמחו בו עשבים שוטים. וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. הידיד, בעל הכרם, אינו מתואר בשלמות בדמות אדם. לכן בכוחו לדאוג גם לכך שהעננים לא ימטירו מטר על כרמו.

• כִּי כֶרֶם ה' צְבָאוֹת הוא בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְאִישׁ יְהוּדָה הוא נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו. וַיְקַו, ה' ציפה ממנו לְמִשְׁפָּט — וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, עיוות והטיה. זו אליטרציה, כלומר שוויון צלילים חלקי בין המלים. וכיוצא בזה: הוא קיווה לִצְדָקָה — וְהִנֵּה הוא שומע רק צְעָקָה. הנביא מוסיף להוכיח את יושבי יהודה על חמדנותם ועל תאוותנותם:

• הוֹי, מַגִּיעֵי בַיִת בְּבַיִת, שָׂדֶה בְשָׂדֶה יַקְרִיבוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם. אתם בונים שכונות מפוארות, ממלאים אותם בבתים, ומצטופפים לגור זה ליד זה. אתם מצמידים את שדותיכם זה לזה באזורים הנאים. וְהוּשַׁבְתֶּם לְבַדְּכֶם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. אתם מרגישים כאילו רק לכם ראוי לשבת בארץ, ואין מקום לאיש בין שדותיכם ובתיכם, ואף פועלים כך.

• בְּאָזְנָי שמעתי, כביכול, שאמר ה' צְבָאוֹת: אִם לֹא — לשון שבועה: בָּתִּים רַבִּים לְשַׁמָּה, לשממה יִהְיוּ, ובתים גְּדֹלִים וְטוֹבִים יהיו ריקים מֵאֵין יוֹשֵׁב. הנביא מתאר את החברה החמדנית, המבוססת על רדיפת רכוש ומעמד ועל חטפנות . אנשים מצטופפים מפני שכל אחד מנסה לתפוס לעצמו את המיקום הטוב ביותר. והוא מודיע להם כי סופם — שיממון וריק.

• כִּי עֲשֶׂרֶת צִמְדֵּי כֶרֶם, צמד כרם הוא גודל קרקע מסוים הנמדד לפי הספק החרישה של צמד שוורים. יַעֲשׂוּ בַּת אֶחָת, מידת נפח של נוזלים. שטח שגודלו עשרה צמדים יעשה כמות מזערית, באופן יחסי, של יין. וְשטח הראוי ל זֶרַע, זריעת חֹמֶר חיטים, כמות נפח המכונה גם כּוֹר. יַעֲשֶׂה אֵיפָה אחת בלבד. האיפה היא מידת נפח של יבש המקבילה למידת הבת בנוזלים, ששיעורה עשירית מהחומר-הכור. שיעור היבול יהיה עשירית ממה שנזרע. הביקורת נמשכת באופן בוטה יותר:

• הוֹי, מַשְׁכִּימֵי קום בַבֹּקֶר, לא לשם עשייה חיובית או לימוד תורה, אלא שֵׁכָר, יין או כל משקה משכר יִרְדֹּפוּ. הם מתעוררים משנתם על מנת להתחיל לשתות מוקדם ולרדוף אחרי השכר. גם מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, המאחרים בלילה — יַיִן יַדְלִיקֵם. מעייניהם נתונים ליין בלבד, בשכבם ובקומם.

• וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל, תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם, הם עורכים משתאות יין בליווי כלי נגינה, וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ, וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ, משום שדבר אינו נוגע להם מלבד החגיגות, הנתפסות בעיניהם כמקור חיותם .

• לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת, בסופו של דבר, העם התאוותן והחומד יִגלה מפני שאינו עוסק בידיעת ה' או בדעת מועילה כלשהי. וּכְבוֹדוֹ, מכובדיו , עשיריו — יהיו מְתֵי, אנשי רָעָב, וַהֲמוֹנוֹ יהיה צִחֵה, יתייבש ב צָמָא.

• לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ. הגיהינום וכל כוחות האופל והאובדן אינם נשארים עוד במקומם ובגבולותיהם, אלא הם גדלים ומרחיבים את עצמם, וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק. בעולם הנוהג כמנהגו מספר אנשים יורדים לשאול, ואילו כאן הקבר והאבדון הולכים וגדלים ללא גבול ובולעים את העולם. זהו דימוי חריף וחריג. וְיָרַד לשאול הֲדָרָהּ של הארץ או של העיר, וַהֲמוֹנָהּ, המולתה וציבור האנשים שבה, וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ, כל מי שהיו עליזים בה.

• וַיִּשַּׁח אָדָם, וַיִּשְׁפַּל אִישׁ, האנשים יתכופפו ויושפלו, וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה בראותם את האבדון מסביב.

• וַיִּגְבַּהּ ה' צְבָאוֹת בַּמִּשְׁפָּט, הקדוש ברוך הוא יתעלה על כולם כשישפוט. וְהָאֵל הַקָּדוֹשׁ נִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה, בצדקו ובעצמתו.

• וְרָעוּ כְבָשִׂים כְּדָבְרָם, כמו בתוך שדות המרעה שלהם. כאשר השאול תתרומם ותחריב את המדינה, הבתים וההמולה ייעלמו, והעיר השוקקת והעליזה תהפוך מקום מרעה. וְחָרְבוֹת מֵחִים, בחורבות של אותם שהיו שמנים ומלאים — גָּרִים יֹאכֵלוּ. יתגוררו בהם זרים שיאכלו את מה שמצוי בהם.

• הוֹי, מֹשְׁכֵי הֶעָוֹן בְּחַבְלֵי הַשָּׁוְא, האנשים הללו אינם שוגגים. הם חמדנים, חסרי מצפון וחסרי אחריות. כדי להוסיף לעצמם עוונות הם ממציאים חבלים וקשרים מדומים, שבאמצעותם הם מושכים אל יהם את העוון. וְכַעֲבוֹת הָעֲגָלָה חַטָּאָה. הם מושכים אליהם את החטא בחבלים עבים, או שהחטא מתעבה ומושך את בעליו כחבלים חזקים המושכים עגלה.

• הָאֹמְרִים בלעג ציני : יְמַהֵר, יָחִישָׁה מַעֲשֵׂהוּ, לְמַעַן נִרְאֶה. אנחנו מחכים לראות מתי כבר יתקיים דבר הנבואה, וְתִקְרַב וְתָבוֹאָה עֲצַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל — וְנֵדָעָה. הם אדישים ואינם מאמינים;

• הוֹי, הָאֹמְרִים, הקוראים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב — רָע, שָׂמִים בדבריהם חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר — לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק — לְמָר. הם בונים מבנה חברתי-תרבותי, שהאידיאולוגיה שלו מיוסדת על היפוך ערכים, על שחיתות ורוע, ונעשים בו דברים שלא כדרכם ושלא כדרך הטבע. במקום ענבים — חברה המחזיקה בעקרונות — מתקבלים באושים — אנשים שאינם מבחינים בין טוב ורע, אור וחושך, מר ומתוק;

• הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם, וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם נְבֹנִים, משכילים מופלגים, 'בעלי תארים';

• הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן, גבורתם מתבטאת ביכולתם לשתות יין. וְאַנְשֵׁי חַיִל שבכוחם לִמְסֹךְ שֵׁכָר, למזוג קוקטיילים כראוי.

• מַצְדִּיקֵי רָשָׁע עֵקֶב שֹׁחַד שקיבלו, וְצִדְקַת צַדִּיקִים יָסִירוּ מִמֶּנּוּ. הישרים נפגעים מאטימותם של בעלי השררה.

• לָכֵן כֶּאֱכֹל קַשׁ לְשׁוֹן אֵשׁ, כמו שלשון אש אוכלת קש, וַחֲשַׁשׁ לֶהָבָה יִרְפֶּה, כשם שהלהבה מפוררת את החשש — המוץ והתבן, כך שָׁרְשָׁם כַּמָּק, כריקבון יִהְיֶה, וּפִרְחָם, מה שהיה צריך לפרוח ולגדול, כָּאָבָק יַעֲלֶה וייעלם. כִּי מָאֲסוּ אֵת תּוֹרַת ה' צְבָאוֹת, וְאֵת אִמְרַת קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל נִאֵצוּ.

• עַל כֵּן כל המדינה הזו תיענש — חָרָה אַף ה' בְּעַמּוֹ וַיֵּט יָדוֹ עָלָיו וַיַּכֵּהוּ, וַיִּרְגְּזוּ, יזדעזעו הֶהָרִים ממכתם. וַתְּהִי נִבְלָתָם מושלכת כַּסּוּחָה, כמו סחי, אשפה, בְּקֶרֶב חוּצוֹת, רחובות העיר. ו בְכָל זֹאת לֹא שָׁב אַפּוֹ של ה' וְעוֹד יָדוֹ נְטוּיָה להוסיף ולהענישם בעונש הבא ממרחקים:

• וְנָשָׂא נֵס, ירים דגל או סימן לַגּוֹיִם להתקבץ מֵרָחוֹק, וְשָׁרַק לוֹ — לאויב, לבוא מִקְצֵה הָאָרֶץ — וְהִנֵּה מְהֵרָה קַל יָבוֹא, בקלות ובזריזות,

• אֵין עָיֵף וְאֵין כּוֹשֵׁל בּוֹ, לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן, וְלֹא נִפְתַּח אֵזוֹר חֲלָצָיו, חגורתו, וְלֹא נִתַּק שְׂרוֹךְ נְעָלָיו. צבאו יהיה מאורגן ומקצועי.

• אֲשֶׁר חִצָּיו שְׁנוּנִים, מחודדים, וְכָל קַשְּׁתֹתָיו דְּרֻכוֹת ומוכנות. אפילו פַּרְסוֹת סוּסָיו כַּצַּר, כאויב נֶחְשָׁבוּ. את סוסי המלחמה הם מאמנים לבעוט ולדרוס. אילוף זה הפך את פרסותיהם לאויב בפני עצמו. וְגַלְגִּלָּיו, גלגלי מרכבות הקרב שלו יהיו מהירות וחזקות כַּסּוּפָה, לרמוס ולהזיק.

• שְׁאָגָה לוֹ כַּלָּבִיא, יִשְׁאַג כַּכְּפִירִים וְיִנְהֹם וְיֹאחֵז טֶרֶף; וְגם אם יַפְלִיט, משהו ייפלט מפיו, יהא זה מקרה ארעי בלבד, שכן בדרך כלל — וְאֵין מַצִּיל, שום דבר לא יצא מרשותו.

• וְיִנְהֹם עָלָיו בַּיּוֹם הַהוּא כְּנַהֲמַת יָם. האויב ישטוף הכ ול כגלי הים. וְנִבַּט לָאָרֶץ, אם יביט מישהו לארץ — וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, צַר, מצוקה ואויבים, וָאוֹר חָשַׁךְ בַּעֲרִיפֶיהָ, בשמי אותה ארץ. זה יהיה גורלה של החברה שרצתה להיות מתוחכמת, מעולה ומפוארת. כל גדולתה תאבד ואויבים יאכלו בה מפני שדבר בה אינו אמתי.