ישעיהו-פרק-56

ביאורים

• כֹּה אָמַר ה': שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה, כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא, וְצִדְקָתִי, הצדק שלי הכולל את משפטי, קרוב לְהִגָּלוֹת.

• אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ ש יַעֲשֶׂה זֹּאת, וּבֶן אָדָם ש יַחֲזִיק בָּהּ – בתורה ובמצווה. הקריאה כוללת את כל בני האדם, אם כי בעיקרה היא מופנית לישראל – שֹׁמֵר את יום ה שַׁבָּת מל חַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מל עֲשׂוֹת כָּל רָע, מכל דבר שהתורה אוסרתו . גם אנשים שאינם מישראל עשויים לשמוע את הקריאה, ויהיו כאלו שירצו להתקרב לה'.

• וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה' לֵאמֹר: יַבְדִּילַנִי ה' מֵעַל עַמּוֹאיני יכול להסתפח לעם ה' ולהתברך בברכתו. וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס, שאינו ראוי להוליד: חסר תועלת, ועל כן לא תצמח ברכה מהתקרבותי אל ה'".

• כִּי כֹה אָמַר ה' והבטיח לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי –

• וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד, מקום שייזכרו בו, כמו מצבת זיכרון, וָשֵׁם לתפארת, שיהיה טוֹב יותר מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת. בנים ובנות ממשיכים ומזכירים את הוריהם, אך זכרם הטוב של האנשים שייספחו אלי וידבקו בי יישמר אף יותר מצאצאים בשר ודם – שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.

• וכן בְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם ה', לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים – כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵל חַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. לאותם בני נכר לשעבר ה' מבטיח כי לא ייבדלו מעמו:

• וַהֲבִיאוֹתִים, אביא אותם אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי. אענה לתפילתם שם. עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם יעלו לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי. גם אם יבחרו להיות קשורים לה' באופן חלקי בלבד, ויישארו במע מד של 'בני נח', יש להם מקום אצלי, כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. וכך לעניין הקרבנות, אקבל את נדריהם ונדבותיהם של הנכרים שיועלו לבית מקדשי.

• נְאֻם ה' אֱלֹהִים, מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל. עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו – על ישראל לְנִקְבָּצָיו. אוסיף נקבצים על אלו שכבר נקבצו. זהו חלק מתיאור הגאולה: מפעם לפעם יתגלו נידחים נוספים מישראל, ואת כולם יקבץ ה'. לאחר דברי הנחמה מגיעה נבואת תוכחה שרקעה אינו ברור לגמרי. מעבר לקושי הכללי בזיהוי זמנה של הנבואה ובזיהוי האירועים שאליהם היא מתייחסת, נבואה זו מכילה רמיזות סתומות. יש להניח כי קהל השומעים הבין את דברי הנביא, אולם אנו, הקוראים בנבואה ממרחק של זמן ומקום, יכולים רק לשער על מה באה תוכחתו המסוימת של הנביא. העניין מסתיים בכך שאלוקים שוכן עם הדלים, חובק ורופא את אלו המאפשרים מקום לטוב, מכה את הנוהגים שלא כראוי עד שנפשם מתרפאת, ומן הרשעים, המקשים את לבם והממשיכים להרעיש ולהרשיע, הוא מסתיר את פניו. לעומת נדחי ישראל והנלווים אליהם, יהיו בעתיד גם מי שיסרבו לקבל מרות, והם יבואו על עונשם. הנביא מדמה את העם לעדר צאן ששמירתו נסתלקה.

• כֹּל חַיְתוֹ, חיות שָׂדָי, השדה אֵתָיוּ, בואו לֶאֱכֹל את פגריהם, כָּל חַיְתוֹ החיות אשר בַּיָּעַר. העדר איננו מוגן עוד מפני חיות הטרף,

• צֹפָיו, המנהיגים הפוליטיים הגדולים שאמורים לצפות את העתיד – עִוְרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ דבָר. יתרה מזו, כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים ש לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ. הצופים שהיו אמורים לשמש ככלבי שמירה, גם כאשר הם רואים סכנה קרבה, אין בכוחם להזהיר – הֹזִים שֹׁכְבִים, אֹהֲבֵי לָנוּם. מנהיגי העם מדומים לכלבים מנומנמים נחים וחולמים. גם אם אינם אילמים, הם עייפים ומעורפלים מכדי להתריע מפני התקרבותו של זר ולהרתיעו.

• וְהַכְּלָבִים הללו עַזֵּי נֶפֶשׁ, אבל עזותם אינה מתבטאת בלחימתם כנגד אויבים אלא בתאוותנותם – לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, ככלבים שאינם מבויתים החוטפים הכול לעצמם ולעולם אינם באים על סיפוקם. וְהֵמָּה – אותם כלבים אינם אלא משל ל רֹעִים, למנהיגים ש לֹא יָדְעוּ ל הָבִין דבר. כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ. מנהיגי העם אינם מבחינים בשינויים המתרחשים לנגד עיניהם, ושותקים בשעה שבה צריך לדבר ולהוכיח מפני שהם אנשים קטנים העסוקים בעסקיהם הפרטיים – אִישׁ איש פונה לְבִצְעוֹ, לממונו מִקָּצֵהוּ, ממרום מעמדו המרוחק, המנוכר לכלל. במצב הזה אומרים אותם רועים זה לזה:

• אֵתָיוּ, בואו אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה, נשׁתכר מ שֵׁכָר. הם שבעי רצון, לאחר שבמשך כל היום חמסו וחטפו כפי יכולתם, הם יושבים לשתות לשכרה ומאחלים ל עצמם: וְהָיָה כמו היום ה זֶה יוֹם מָחָר, אך מחר יהיה גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד, אף טוב יותר.