ישעיהו-פרק-57

ביאורים

• הַצַּדִיק אָבָד מן העולם, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב לא את הצדיק החי, לא את סילוקו ואת מה שהוא יִיצג. אולי עורכים לצדיק הספד גדול, אך ממשיכים בשגרת החיים מתוך אדישות. ובעקבות זאת, עוד אַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים ומתים בְּאֵין מֵבִין. אנשים אינם מבינים את משמעות הקשר בין פטירת הצדיק לצרות הפוקדות את דורו – כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה הקיימת בעולם נֶאֱסַף הַצַּדִּיק אל עולם אחר, שהרי אין הוא יכול לשאתה. ועוד, פטירתו של הצדיק קודמת לאסון הממשמש לבוא, כדי שלא יצטער ממנו –

• יָבוֹא הצדיק לבית עולמו ב שָׁלוֹם ושלווה, יָנוּחוּ, הצדיק ואנשי החסד הנאספים, ייפטרו מן העולם במנוחה עַל מִשְׁכְּבוֹתָם, כל מי שהיה הֹלֵךְ נְכֹחוֹ בדרך הישרה המתאימה לו. לעומתם, מי שלא נהגו כך יסבלו מן הצרות, ולא יהיו להם לא מנוחה ולא שלום. הנביא מטיח דברים קשים באנשי דורו:

• וְאַתֶּם – הנשארים, קִרְבוּ הֵנָּה וקבלו את המגיע לכם, או: בואו ושמעו את דעתי עליכם. בְּנֵי עֹנְנָה, מכשפה. או: אשה שאינה יציבה, שאין לתת בה אמון, שכן היא הולכת ובאה כחילופי העונות. ומוסיף ביטוי מפורש קשה מזה – זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה, בני נואפת שזנתה.

• עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ, תתמלאו נחת בדיבוריכם היפים ?! עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה, תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן?! אתם מרבים לדבר בצורה יפה וברורה כל כך, אך אין בכם אמת – הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע, זֶרַע של שָׁקֶר. וכאן מגיעים כמה תיאורים שקשה לדעת לְמה בדיוק הם מתייחסים:

• הַנֵּחָמִים, המתחממים בהתלהבות יצרים סביב האליל בָּאֵלִים, ליד עצי האלה תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן, באופן פומבי ונפוץ מאוד, שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים, תַּחַת סְעִפֵי, שִׁני הַסְּלָעִים.

• בְּחַלְּקֵי נַחַל, עם האבנים החלקות שבנחל חֶלְקֵךְ, הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ. ייתכן שהיו מטילים גורלות באמצעות חלוקי הנחל לצורך מעשי הפולחן שנעשו בנחל, או שהיו עובדים לאבנים או אִתן ממש, ומשום כך חלוקי הנחל נחשבים לחלקם וגורלם של אותם אנשים. גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ, הֶעֱלִית מִנְחָה. כמו בתיאורים אחרים של אלילות במקרא, מסתבר שגם כאן אין זו עבודה זרה אידיאולוגית, אלא פולחנים שהיוו חלק מהתרבות הסובבת, שאותם קיבלו מתחילה כמעין אמונות תפלות עממיות, אך עם הזמן הם הפכו לעבודה זרה גמורה וממשית. הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם?! האם אני יכול לוותר על מעשים כאלה, למחול ולנהוג כלפיהם באדישות?!

• עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ, לא לשם טיול או תצפית, אלא גַּם שָׁם טרחת ו עָלִית כדי לִזְבֹּחַ זָבַח.

• וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ. מתוך חיבתך כלפי העבודה הזרה והיאחזותך בה הצבת את אלילייך מאחרי הדלת, כדי שבפתיחתה הם ייראו מיד, וכדי שעם הכניסה לבית ייתקלו בהם. כִּי מֵאִתִּי יצאת ו גִּלִּית את עצמך וַתַּעֲלִי, הסתלקת ממני. הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ, ושוב אינך צמודה אלי. המרחב שנוצר לא נשאר ריק, אלא נכנסו בו זרים – וַתִּכְרָת, ותכרתי לָךְ ברית מֵהֶם, עמהם. אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם של הזרים, יָד חָזִית, בכל מקום שנראה לך מתאים לכך. מן ההתייחסות לענייני פולחן זרים עובר הנביא לבקר את הפן הפוליטי של היחס אל התרבויות הזרות; אַת, המדינה, קושרת קשרי חוץ מדיניים ותרבותיים עם ארצות אחרות כדי לשאת חן.

• וַתָּשֻׁרִי, נתת תשורה לַמֶּלֶךְ הזר בַּשֶּׁמֶן הטוב, וַתַּרְבִּי לו רִקֻּחָיִךְ, בשמייך ומעשי מרקחת ך. וַתְּשַׁלְּחִי צִירַיִךְ, שליחייך עַד ל מֵרָחֹק, וַתַּשְׁפִּילִי, ירדת עַד שְׁאוֹל. בסיכומו של דבר, כל הניסיונות לקשור קשרים עם מדינות ועמים אחרים הורידו את כבודך ולא הביאו לך תועלת.

• בְּרֹב דַּרְכֵּךְ, בדרכים הרבות יָגַעַתְּ, ועם זאת לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ. אם לא הצלחת ליצור קשר מדיני או מהלך דיפלומטי במקום אחד, את מנסה במקום אחר. חַיַּת יָדֵךְ, מחייתך, או: כוח ידך מָצָאת. הייתה לך הצלחה מסוימת, ובכך מצאת סיפוק, עַל כֵּן לֹא חָלִית במחלה גדולה וניכרת לעין, אף על פי שעדיין קיימים בך כל המחלות והפגמים הסמויים.

• וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ, ממי חששת וַתִּירְאִי, ותפחדי כִּי תְכַזֵּבִי, שהצטרכת לשקר?! דרך העולם לשקר לאויב כדי לרַצות אותו כאשר הוא הולך ומתחזק ומטיל אימה. וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ, לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ. במקום לזכור אותי, את מנסה שוב ושוב לקשור קשרים עם זרים בתחבולות יצירתיות. פיתחת עולם שלם של עשייה, דיפלומטיה, יחסי תרבות ומסחר עם עמים שונים, ואילו אותי אינך זוכרת. הֲלֹא מכיוון ש אֲנִי מַחְשֶׁה, שותק וּמֵעֹלָם, מאז ומתמיד, וְלכן אוֹתִי לֹא תִירָאִי

• אֲנִי אַגִּיד, מראה ומלמד לך את צִדְקָתֵךְ, דרכי היושר המתאימים לך, וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ הראויים, אך לשווא – וְלֹא יוֹעִילוּךְ, כי אינך מקשיבה.

• בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ. אתם מתקבצים יחדיו לזעוק, עורכים אספות גדולות ומקימים ארגון גדול, ואלו עוזרים לך לפי שעה, וְאולם לבסוף אֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ, יִקַּח הָבֶל, הם נמחקים, ולא נותר מהם דבר. וְאילו הַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי. רק מעשיו של היחיד הנעשים מתוך ההתקשרות בה', יביאו תועלת ממשית לאורך זמן.

• וְאָמַר החוסה בי, נוחל הארץ, בזמן הגאולה: סֹלּוּ סֹלּוּ, סללו, פַּנּוּ דָרֶךְ, הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי, כדי שיוכל העם לשוב אל מקומו. מכאן מעורבים גם דברי נחמה בדברי התוכחה:

• כִּי כֹה אָמַר ה' שהוא רָם וְנִשָּׂא, שֹׁכֵן עַד, לנצח וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ: מָרוֹם וְקָדוֹשׁ, למעלה מעלה אֶשְׁכּוֹן, וְאולם אֶת, עם דַּכָּא, עני ומדוכא וּשְׁפַל רוּחַ, למטה מטה. אני שוכן עם אלו כדי לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים, שבורים.

• כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב עם מי שנענש וסובל, וְלֹא לָנֶצַח אֶקְצוֹף, אכעס עליו. כִּי רוּחַ בני האדם מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף, תיכנע ותיחלש, וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי, ולא אשחית את מעשה ידי.

• בַּעֲוֹן בִּצְעוֹ, בגלל רדיפת הבצע שלו קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ, הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף. הכעס הוא הסתר פניו של אלוקים. וַיֵּלֶךְ אז החוטא שׁוֹבָב, בפראות בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ, בלא משמעת.

• דְּרָכָיו הרעים רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ, ריפאתי את כאביו, וְאַנְחֵהוּ בדרך טובה, וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ על סבלו אף על פי שאין מגיע לו שכר על כך, וְלַאֲבֵלָיו. אנחם את כל המתאבלים באבלה של ציון.

• בּוֹרֵא נִיב, פרי, תנובת שְׂפָתָיִם, ה' הבורא את היכולת לדבר, הוא הגוזר למוכה ולאבלים דיבור של רפואה ושלום – שָׁלוֹם, שָׁלוֹם הן לָרָחוֹק, לאלו שנתרחקו ודוכאו, וְהן לַקָּרוֹב, אָמַר ה', וּרְפָאתִיו בדיבור פי ובהאצלת כוח הדיבור לזולתי.

• ולעומתם, הָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ, סוער, כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל. הרשע לא יוכל לנוח בסערתו המתמדת לעשות רע. וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. מי הים אינם חדלים מלגעוש ולפלוט החוצה את הרפש והטיט; כך רוחו הגועשת של הרשע מעכירה אותו ומפיקה ממנו מעשים שליליים.

• אֵין שָׁלוֹם, אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים. שלא כצדיקים, הרשעים רוגשים תמיד, ולעולם אין בהם שלום.