ישעיהו-פרק-59

ביאורים

• הֵן לֹא קָצְרָה יַד ה' מֵהוֹשִׁיעַ אתכם, וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ את תפילתכם.

• כִּי אִם, הסיבה היחידה להתעלמות מכם היא העובדה ש עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם, וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. התנהגותכם הקלוקלת היא שיצרה ריחוק ומחיצה שחסמו כביכול את ה' מלשמוע אתכם. והוא מפרט:

• כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ, התלכלכו בַדָּם ששפכתם, וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם התלכלכו בֶּעָוֹן. שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר, לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה, תדבר. מעשיכם ודיבוריכם רעים, ולכן אין ה' שועה אליכם.

• אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק. פניית איש לרעהו אינה ביושר, אלא במרמה ותחבולה. וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה. בין במשפט פורמלי בין בוויכוחים אחרים שני הצדדים מרמים זה את זה. מ צב זה מתואר באופן נוסף: בָּטוֹחַ, ביטחון עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר, ודיבור שָׁוְא. הדיבורים שקריים ונטולי בסיס. הנביא כאן אינו מוכיחם על מעשיהם משום העוון שבהם, אלא משום נביבותם וחוסר התועלת שבהם . הָרוֹ, הריון עָמָל וְהוֹלֵיד, והולדת אָוֶן. תכנוני עוולה, שפֵּרותיהם רֶשע. הנביא מדמה את העמל המוליד עוול בדימויים מעולם החי הנמוך :

• בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ. כמו צפעונים המבקעים את ביציהם ויוצאים לאוויר העולם, כך מחשבתם הרעה של הבריות מנקרת בתוכם, עד שהיא מולידה פגע רע. וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ, הנארגים מקרבו כדי לצוד בהם זבובים, יֶאֱרֹגוּ. הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם של הצפעונים יָמוּת מפני רעילותן, וְהביצה הַזּוּרֶה, הנמעכת תִּבָּקַע ויצא ממנה אֶפְעֶה.

• קוּרֵיהֶם של אותם אורגים לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד מועיל ומגן, וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם. טרחתם אינה משרתת הכנת מעטה לגופם, אלא נעשית לשם מלכודת. האוון הנולד מהעמל מדומה כאן למעשה מזיק שאין לו קיום. אלו הם אנשים ש מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן, משתמשים בכוח שלא במקומו, או: עושים פעולות שאין להן קיום, וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם.

• רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ, וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי. מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן, שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם. דרכיהם מבוססות על שוד, וממילא גם על ש בר.

• דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ, כי לא דרכו בה. וְאֵין מִשְׁפָּט, צדק ויושר בְּמַעְגְּלוֹתָם, במסילותיהם, בדרכי חייהם. נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ, עיקמו לָהֶם – לעצמם. כֹּל מי ש דֹּרֵךְ בָּהּ – בדרכם לֹא יָדַע שָׁלוֹם. ממבטו של המשקיף החיצוני התיאור עובר אל הדברים כפי שיכולים היו לבטאם שומעי הנביא: אם אכן אנו מתנהגים כך, איננו צודקים בטענתנו כנגד ה'.

• עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ, מאתנו להצליח את דרכנו ולהעניש את אויבינו. וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה. הישועה אינה מגיעה אלינו. כאשר נְקַוֶּה לָאוֹר – וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ, נצפה לִנְגֹהוֹת, לאורות – בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ.

• נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים הממששים קִיר למצוא בו פתח, וּכְאֵין, כחסר עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה למצוא מוצא. כָּשַׁלְנוּ גם בַצָּהֳרַיִם, כשהכול ברור, כַּנֶּשֶׁף, כמו בחשכת ליל, כעיוור שהאור שסביבו אינו מסייע לו. בָּאַשְׁמַנִּים, במחשכים, או: בקברים אנו שוכנים כַּמֵּתִים, שאינם רואים או שומעים דבר.

• נֶהֱמֶה בתפילתנו כַדֻּבִּים המשמיעים קולות מעין ריטון, כֻּלָּנוּ, וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה, בקולן האופייני. אולי מדובר כאן בגניחות ויללות כאב. אנו מוצאים את עצמנו מדברים ומצפצפים בלי יכולת להיחלץ ממצוקותינו. נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט באויבינו – וָאַיִן, לִישׁוּעָה – והיא רָחֲקָה מִמֶּנּוּ. העם חש כאילו הוא מצוי במבוך חסר מוצא. הוא מבין שאינו זכאי לפתרון מחמת מעשיו, ואולי אף אינו מסוגל להאזין ולקבל הדרכה כלשהי.

• כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ, וְחַטֹּאותֵינוּ, כל אחת ואחת מהן עָנְתָה בָּנוּ. אין זו תוכחה חיצונית אלא הכרה פנימית העולה מתוך החטאים והמחדלים עצמם. כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ, ולא נפטרנו מהם, וַעֲוֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם. ובניסוח חריף יותר:

• פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ, אנחנו פושעים ומכחשים בַּה'. אם אנו מזכירים את שמו – אנו עושים זאת בהקשר שלילי בלבד, בדברי שקר או בביטויי קללה. וְנָסוֹג, אנחנו מתרחקים מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ. דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה, ומרי, הֹרוֹ, מהרהרים וְהֹגוֹ, ומבטאים מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר.

• וְלכן הֻסַּג, נדחק אי שם ל אָחוֹר מִשְׁפָּט, וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד, כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת. אם האמת תהלך ברחובותינו, ודאי יכשילו אותה. וּנְכֹחָה, אִמרת היושר – לֹא תוּכַל לָבוֹא.המרמה והכחש הם המטבעות הנפוצים בין הבריות, וסביבן סובבים החיים.

• וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת, וְלכן מי שהוא סָר מֵרָע – מִשְׁתּוֹלֵל, נחשב משוגע. החברה רואה באדם שנמנע מעשיית רע בלתי שפוי, מפני שאין הוא מנצל את ההזדמנויות שנקלעו לידיו. וַיַּרְא ה', וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט. אין סדר, אין צדק.

• וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ הגון, וַיִּשְׁתּוֹמֵם, הוא משתאה כִּי אֵין מַפְגִּיעַ, על כך שאין בכל החברה אחד המפציר או הנלחם למען הצדק. כיוון שהמצב כה קשה עד שלא נראה שבני האדם מסוגלים להיחלץ ממנו בכוחות עצמם, ה' מתערב בעצמתו להשליט סדר בעולם – וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ. ה' לבדו הוא יושיע את העם, וְצִדְקָתוֹ, צדקו וגבורתו של ה' הִיא סְמָכָתְהוּ, עזרה לו. עליה נשענת ישועתו ולא על מעשי האדם. לשם כך ה' מתלבש כאיש מלחמה,

• וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן, הצדק והמשפט נעשים לו כשריון, וְכוֹבַע יְשׁוּעָה, קסדת לוחמים בְּרֹאשׁוֹ, וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם, מדי מלחמה כ תִּלְבֹּשֶׁת, וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה. הוא מתעטף ברוגז ובתבי עת נקמה. כיוון שצדקו ויושרו נעדרו, הוא מבקש להשיבם –

• כראוי להשיב עַל גְּמֻלוֹת, שילומים הניתנים בעד פעולה , כְּעַל, כראוי לשלם על מעשים יְשַׁלֵּם. חֵמָה לְצָרָיו, גְּמוּל לְאֹיְבָיו. לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם. הוא ידון את הארצות הרחוקות. לא מדובר בדין מקומי, אלא בשינוי כלל עולמי בזמן הגאולה.

• וְיִרְאוּ, יפחדו מִמַּעֲרָב עד לקצה העולם אֶת שֵׁם ה', וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ יעריצו אֶת כְּבוֹדוֹ, כִּי יָבוֹא כַנָּהָר, בשטף עצום צָר, האויב ההורס את כל העמים, ו רוּחַ ה' תתגבר גם עליו והיא נֹסְסָה, אוכלת ומכלה בוֹ.

• וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל ישראל, שהוא ה', ותהיה תשועה לְשָׁבֵי פֶשַׁע, לאלה שחזרו בתשובה מחטאיהם בְּיַעֲקֹב. נְאֻם ה'.

• וַאֲנִי, ה', זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם – עם שבי הפשע הנאמנים לי, אָמַר ה': רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ, יעקב, וּדְבָרַי, דברי תורתי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ, לֹא יָמוּשׁוּ, יזוזו, יסתלקו מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ, אָמַר ה', ודבר זה לא יתקיים במשך דור או דורות אחדים, אלא יישאר כך מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. כל זמן שישראל דבקים ברוח ה' ומדברים את דבריו, הם קשורים לה' ומובטחים בגאולתו. הברית מבטיחה שרוחו ודבריו לא ייכרתו מישראל.