ירמיהו-פרק-11

ביאורים

• הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר:

• שִׁמְְְעוּ וקבלו אֶת־דִּבְְְרֵי הַבְְּרִית הַזֹּאת, ולאחר מכן – וְְדִבַּרְְְתֶּם אותה אֶל־אִישׁ יְְהוּדָה וְְעַל־יֹשְְׁבֵי יְְרוּשָׁלִָם,

• וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם את דברי הברית האלה : כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל: אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְְְׁמַע אֶת־דִּבְְְרֵי הַבְְּרִית הַזֹּאת.

• אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְְּיוֹם הוֹצִיאִי־אוֹתָם מֵאֶרֶץ־מִצְְְרַיִם, מִכּוּר הַבַּרְְְזֶל, לֵאמֹר: שִׁמְְְעוּ בְְקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם – את מצוותי שעליהן כרתי את הברית, כְְּכֹל אֲשֶׁר־אֲצַוֶּה אֶתְְְכֶם, וִהְְְיִיתֶם לִי לְְעָם וְְאָנֹכִי אֶהְְְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים.

• לְְמַעַן הָקִים אֶת־הַשְְּׁבוּעָה אֲשֶׁר־נִשְְְׁבַּעְְְתִּי לַאֲבוֹתֵיכֶם, לָתֵת לָהֶם אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְְְבַשׁ כַּיּוֹם הַזֶּה. כיוון שירמיהו שמע מעין חזרה מחודשת של הברית שכרת ה' עם כלל ישראל – וָאַעַן וָאֹמַר: אָמֵן. אני מקבל את הברית על עצמי, ה'.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: קְְרָא אֶת־כָָּל־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה בְְּעָרֵי יְְהוּדָה וּבְְְחֻצוֹת יְְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר: שִׁמְְְעוּ אֶת־דִּבְְְרֵי הַבְְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם.

• כִּי הָעֵד הַעִדֹתִי, התריתי בַּאֲבוֹתֵיכֶם בְְּיוֹם הַעֲלוֹתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְְְרַיִם עַד־הַיּוֹם הַזֶּה הַשְְְׁכֵּם וְְהָעֵד לֵאמֹר: שִׁמְְְעוּ בְְּקוֹלִי. יסוד הברית אינו עומד על נקודה זו או אחרת אלא על ההסכמה העקרונית לקבל את דבר ה' ולציית לו.

• וְְלֹא שָׁמְְעוּ וְְלֹא־הִטּוּ אֶת־אָָזְְְנָם, וַיֵּלְְכוּ אִישׁ בִּשְְְׁרִירוּת לִבָּם הָרָע, וָאָבִיא עֲלֵיהֶם אֶת־כָָּל־דִּבְְְרֵי העונשים של הַבְְּרִית־הַזֹּאת על כל הדברים אֲשֶׁר־צִוִּיתִי אותם לַעֲשׂוֹת וְְלֹא עָשׂוּ.

• וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי: נִמְְְצָא־קֶשֶׁר, מרד מאורגן בְְּאִישׁ יְְהוּדָה וּבְְְיֹשְְׁבֵי יְְרוּשָׁלִָם.

• שָׁבוּ עַל־עֲוֹנֹת אֲבוֹתָם הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר מֵאֲנוּ לִשְְְׁמוֹעַ אֶת־דְְּבָרַי, וְְהֵמָּה הָלְְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְְעָָבְְְדָם, הֵפֵרוּ בֵית־יִשְְְׂרָאֵל וּבֵית יְְהוּדָה אֶת־בְְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת־אֲבוֹתָם.

• לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא־יוּכְְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה, וְְזָעֲקוּ אֵלַי – וְְלֹא אֶשְְְׁמַע אֲלֵיהֶם.

• וְְהָלְְכוּ אנשי עָרֵי יְְהוּדָה וְְיֹשְְׁבֵי יְְרוּשָׁלִַם וְְזָעֲקוּ אֶל־הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְְקַטְְּרִים לָהֶם וְְכמובן, הוֹשֵׁעַ לֹא־יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְְּעֵת רָעָתָם.

• כִּי כ מִסְְְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ, יְְהוּדָה, וּכ מִסְְְפַּר חֻצוֹת, רחובות יְְרוּשָׁלִַם שַׂמְְְתֶּם מִזְְְבְְּחוֹת לַבֹּשֶׁת, ביטוי מגנה לעבודה זרה, אולי במיוחד לפולחן המולך, מִזְְְבְְּחוֹת לְְקַטֵּר לַבָּעַל.

• וְְאַתָּה, הנביא, אַל־תִּתְְְפַּלֵּל בְְּעַד־הָעָם הַזֶּה וְְאַל־תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה. אל תרם קולך בנעימה וּב תְְְפִלָּה, כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, נענה בְְּעֵת קָָרְְְאָם אֵלַי בְְּעַד, בגלל רָעָתָם. זוהי אמנם נבואה לעתיד, אבל היא עשויה להתממש בזמן שאינו רחוק.

• מֶה לִידִידִי בְְּבֵיתִי?! מה מעשיך במקדש?! ב עֲשׂוֹתָהּ הַמְְזִמָּתָה, את באה לביתי כדי לבצע את המזימות הרעות של הָרַבִּים, וּבמצב זה בְְְשַׂר־קֹדֶשׁ, בשר הקרבנות יַעַבְְְרוּ מֵעָלָיִךְְְ, לא יביא לך כל תועלת. או: את באה למקדש כדי שתוכלי להמשיך ולהרשיע הרבה, מפני שאת סבורה שבאמצעות בשר הקודש יימחלו לך מעשייך. כִּי רָעָתֵכִי – אָז תַּעֲלֹזִי. מעשייך הרעים הם מקור שמחתך. לכן אינני חפץ בבואך אל ביתי ובקרבנותייך.

• זַיִת רַעֲנָן, יְְפֵה פְְרִי ו תֹאַר, קָרָא ה' את שְְׁמֵךְְְ. בשעת גדולתך ותפארתך שמך היה כזית שמן הטוב, אבל עכשיו לְְקוֹל הֲמוּלָּה גְְדֹלָה, שאון המלחמה, הִצִּית אֵשׁ עָלֶיהָ – על אותו העץ, וְְרָעוּ, יישברו דָּלִיּוֹתָיו, ענפיו.

• וַה' צְְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְְְ הוא עצמו דִּבֶּר עָלַיִךְְְ רָעָה בִּגְְְלַל רָעַת בֵּית־יִשְְְׂרָאֵל וּבֵית יְְהוּדָה אֲשֶׁר עָשׂוּ לָהֶם לְְהַכְְְעִסֵנִי, לְְקַטֵּר לַבָּעַל. הפרי המיוחל בגד והבאיש, ועל כן אין הצדקה לקיומו של העץ. הנבואה הקצרה הזו מתייחסת לסבלו של הנביא ולרדיפות שרודפים אותו אנשי מקומו. הוא מתנבא שלא תהיה להם תקומה. גם ישעיהו ויחזקאל מביעים את קשייהם כנביאים, אבל בדברי ירמיהו בולטים תיאורים אלו באופן מיוחד. מהמצוקה האישית מתרחבת טענת הנביא על הצלחתם של רשעים בכלל. אין הוא מקבל תשובה אלוקית ישירה לשאלתו, אבל התגובה שהוא זוכה לה ממחישה לו את גבולות הראייה האנושית.

• וַה' הוֹדִיעַנִי, הודיע לי וָאֵדָעָה, אָז הִרְְְאִיתַנִי, הראית לי את מַעַלְְלֵיהֶם של יושבי עירי ענתות , שיוזכרו בהמשך . רק בשלב מסוים הבנתי ממך מה זממו לעשות לי. לא רק אנשי ירושלים לא קיבלו את נבואתי, אלא גם בקרב מקומי – ואפילו בתוך משפחתי שלי – דברי אינם רצויים.

• וַאֲנִי הייתי כְְּכֶבֶשׂ אַלּוּף, מאולף, המציית לכל מה שמצווים עליו, עד שימצא את עצמו יוּבַל לִטְְְבוֹחַ. וְְכך אני לֹא־יָדַעְְְתִּי כִּי־עָלַי חָשְְׁבוּ מַחֲשָׁבוֹת לאמור : נַשְְְׁחִיתָה עֵץ בְְּלַחְְְמוֹ, עם פֵּרותיו. נשים קץ לנביא ולזרעו, או: לו ולניב שפתיו – לנבואותיו השחורות, וְְנִכְְְרְְתֶנּוּ מֵאֶרֶץ חַיִּים, מהעולם, וּשְְְׁמוֹ לֹא־יִזָּכֵר עוֹד.

• וַה' צְְבָאוֹת, שאתה שֹׁפֵט צֶדֶק, בֹּחֵן כְְּלָיוֹת וָלֵב – אֶרְְְאֶה נִקְְְמָתְְךָ מֵהֶם, כִּי רק אֵלֶיךָ, לפניך גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי. אין מי ששומע לי מלבדך. דברים אלה אינם אלא מזימות, ולכן אי אפשר לטעון כנגד חורשי רעתו בפני בית משפט בארץ, אבל ה' יודע את עצמת השנאה והמשטמה סביב ירמיהו.

• לָכֵן כֹּה־אָמַר ה' עַל־אַנְְְשֵׁי עֲנָתוֹת: הַמְְבַקְְְשִׁים אֶת־נַפְְְשְְׁךָ ומאיימים עליך לֵאמֹר: לֹא תִנָּבֵא, הפסק להינבא בְְּשֵׁם ה', וְְאז לֹא תָמוּת בְְּיָדֵנוּ. שהרי אתה מוציא לעירנו שם רע, פוגע בפרנסתה, בביטחונה וכיוצא באלה.

• לָכֵן כֹּה אָמַר ה' צְְבָאוֹת: הִנְְנִי פֹקֵד עֲלֵיהֶם – על אנשי ענתות את עונשם: הַבַּחוּרִים יָמוּתוּ בַחֶרֶב, בְְּנֵיהֶם וּבְְְנוֹתֵיהֶם יָמֻתוּ בָּרָעָב,

• וּשְְְׁאֵרִית לֹא תִהְְְיֶה לָהֶם, כִּי־אָבִיא רָעָה אֶל־אַנְְְשֵׁי עֲנָתוֹת, את שְְׁנַת פְְּקֻדָּתָם, השנה שבה יקבלו את גמולם.