ירמיהו-פרק-12

ביאורים

• צַדִּיק אַתָּה, ה', כִּי אָרִיב אֵלֶיךָ, מלריב עמך. אני יודע שאתה צדיק וצודק, אַךְְְ בכל זאת מִשְְְׁפָּטִים אֲדַבֵּר אוֹתָךְְְ, ואני מבקש שתשמע את טענותי : מַדּוּעַ דֶּרֶךְְְ רְְשָׁעִים צָלֵחָה, מצליחה, עולה יפה ? ולמה שָׁלוּ, ישבו בשלוה כָָּל־בֹּגְְדֵי בָגֶד, בגידה, אף שלכאורה איש לא היה צריך לשמור להם אמונים ?

• נְְטַעְְְתָּם בארץ גַּם־שֹׁרָשׁוּ, הכו שורש, יֵלְְכוּ, הולכים וגדלים וְגַּם־עָשׂוּ פֶרִי, למרות ש קָרוֹב אַתָּה בְְּפִיהֶם, הם מדברים עליך, ואולי הם כהנים או נחשבים מקורביך, ובאמת אתה רָחוֹק מִכִּלְְְיוֹתֵיהֶם, מעומק מחשבותיהם.

• וְְאַתָּה, ה', הלוא יְְדַעְְְתָּנִי, תִּרְְְאֵנִי וּבָחַנְְְתָּ לִבִּי אִתָּךְְְ. אתה יודע שתוכי כברי, ולבי שלם אתך. אינני מתלונן על צדקת הנהגתך, ובכל זאת אני מבקש שהדברים יקרו באופן אחר – הַתִּקֵם, נתק את הרשעים והאויבים ממעמדם האיתן ושלח אותם כְְּצֹאן הנשלח לְְטִבְְְחָה, וְְהַקְְְדִּשֵׁם, יעד אותם לְְיוֹם הֲרֵגָה.

• עַד־מָתַי תֶּאֱבַל, תישום הָאָרֶץ, וְְעֵשֶׂב כָָּל־הַשָּׂדֶה יִיבָשׁ?! מֵרָעַת יֹשְְׁבֵי־בָהּ לא רק הצומח כלה אלא סָפְְתָה, כלו גם בְְהֵמוֹת וָעוֹף, כִּי אָמְְרוּ הכול בייאושם : לֹא יִרְְְאֶה אֶת־אַחֲרִיתֵנוּ, אין לנו עתיד. כעת פונה ה' אל הנביא עצמו :

• כִּי אֶת, עם רַגְְְלִים, הולכי רגל רַצְְְתָּה, רצת וַיַּלְְְאוּךָ, הם עייפו אותך, וְְאֵיךְְְ תְְּתַחֲרֶה, תתיימר להתחרות אֶת־הַסּוּסִים?! וּבְְְאֶרֶץ שָׁלוֹם אַתָּה בוֹטֵחַ, נשען, ואף על פי כן קצרה רוחך, וְְאֵיךְְְ תַּעֲשֶׂה בִּגְְְאוֹן הַיַּרְְְדֵּן, שבו שוכנות חיות רעות ?! איך תתמודד עם סכנות קשות מאלו של יושבי ענתות, כאשר תעמוד מול שרי יהודה?!

• כִּי, כאשר גַם־אַחֶיךָ וּבֵית־אָבִיךָ גַּם־הֵמָּה בָּגְְדוּ בָךְְְ, גַּם־הֵמָּה קָרְְאוּ אַחֲרֶיךָ קריאות גנאי בפה מָלֵא – אַל־תַּאֲמֵן בָּם כִּי, גם כשהם יְְדַבְְּרוּ אֵלֶיךָ טוֹבוֹת. אל לך להתפעל מדברי האנשים שמסביבך. על אף המאמצים הארץ הופכת להפקר. אויבים ושודדים עטים עליה והורסים הכול. את האכזבה והאבל המובעים כאן ניתן להבין הן במישור האישי, של הנביא, הן במישור הלאומי. קשה לדעת אם הדברים הנאמרים בגוף ראשון הם דברי הנביא על עצמו או דברים שהוא אומר בשם ה'. נראה כי ההיבט האישי מתערבב בכללי.

• עָזַבְְְתִּי אֶת־בֵּיתִי, נָטַשְְְׁתִּי אֶת־נַחֲלָתִי, ובעקבות זאת נָתַתִּי אֶת־יְְדִדוּת נַפְְְשִׁי, אומתי האהובה בְְּכַף אֹיְְבֶיהָ.

• הָיְְתָה־לִּי נַחֲלָתִי כְְּאַרְְְיֵה בַיָּעַר. ציון נעשתה פראית. נָתְְנָה עָלַי בְְּקוֹלָהּ – עַל־כֵּן שְְׂנֵאתִיהָ ועזבתיה ביד אויבים.

• הַאם לעַיִט צָבוּעַ, עוף בעל אצבעות דורסות, נהפכה נַחֲלָתִי לִי?! היא דורסנית ורעבתנית. על כן הַעַיִט הדורס עט מכל צד סָבִיב עָלֶיהָ וקורא : לְְכוּ אִסְְְפוּ את כָָּל־חַיַּת הַשָּׂדֶה, הֵתָיוּ, הביאו את כולם לְְאָָכְְְלָה, לאכול. דימוי נוסף:

• רֹעִים גזלנים רַבִּים שִׁחֲתוּ את כַרְְְמִי, בֹּסְְסוּ, דרסו אֶת־חֶלְְְקָתִי, נָתְְנוּ אֶת־חֶלְְְקַת חֶמְְְדָּתִי, חלקתי החביבה לְְמִדְְְבַּר שְְׁמָמָה.

• שָׂמָהּ – את חלקתי לִשְְְׁמָמָה. אָבְְלָה עָלַי שְְׁמֵמָה, השוממה. הארץ קובלת על צערה או על שוממותה בפני. נָשַׁמָּה, נחרבה כָָּל־הָאָרֶץ, כִּי אֵין אִישׁ שָׂם עַל־לֵב. הכול אדישים. אין הנביא מדבר על חייו הפרטיים בלבד, אלא גם על החיים של כלל ישראל: הכול נעשה הפקר, ואנחנו הפכנו טרף.

• עַל־כָָּל־שְְׁפָיִם, מקומות מוגבהים בַּמִּדְְְבָּר בָּאוּ שֹׁדְְדִים, כִּי ה חֶרֶב אשר לַה' אֹכְְלָה, אוכלת מִקְְְצֵה אֶרֶץ וְְעַד־קְְצֵה הָאָרֶץ. יש הרג מכל צד. אֵין שָׁלוֹם לְְכָָל־בָּשָׂר.

• זָרְְעוּ חִטִּים, ובמקומן קֹצִים קָצָרוּ. נֶחְְְלוּ, התאמצו להצליח עד כ די חולי, ו לֹא יוֹעִלוּ. וּבֹשׁוּ, התביישו לכם מִתְְּבוּאֹתֵיכֶם המאכזבות, מֵחֲרוֹן אַף־ה'. עד כה עסקה הנבואה בתיאור הפורענות מצדם של ישראל. כעת מופנים הדברים אל האויבים.

• כֹּה אָמַר ה' עַל־כָָּל־שְְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר־הִנְְְחַלְְְתִּי אֶת־עַמִּי, אֶת־יִשְְְׂרָאֵל. כאשר המדינה חלשה והמושל הגדול מהצפון בא עליה, גם העמים השכנים מסביב מנצלים את ההזדמנות כדי להשחית ולבזוז את הארץ ככל יכולתם. הִנְְנִי נֹתְְשָׁם, מסלק אותם מֵעַל אַדְְְמָתָם, וְְגם אֶת־בֵּית יְְהוּדָה אֶתּוֹשׁ מִתּוֹכָם בעקבות הפיזור הכללי.

• וְְהָיָה אַחֲרֵי נָָתְְְשִׁי אוֹתָם, אָשׁוּב וְְרִחַמְְְתִּים, וַהֲשִׁיבֹתִים אִישׁ לְְנַחֲלָתוֹ וְְאִישׁ לְְאַרְְְצוֹ.

• וְְהָיָה באותה עת, אִם לאחר מפלתם לָמֹד יִלְְְמְְדוּ העמים השכנים אֶת־דַּרְְְכֵי עַמִּי לְְהִשָּׁבֵעַ בִּשְְְׁמִי: חַי־ה', כלומר, לקבל את מרותי, כַּאֲשֶׁר לִמְְּדוּ אֶת־עַמִּי, כפי שהם עצמם השפיעו בשעתם על ישראל לְְהִשָּׁבֵעַ בַּבָּעַל – וְְנִבְְְנוּ, אותם העמים ישתקמו בְְּתוֹךְְְ, יחד עם עַמִּי,

• וְְאִם לֹא יִשְְְׁמָעוּ – וְְנָתַשְְְׁתִּי אֶת־הַגּוֹי הַהוּא נָתוֹשׁ וְְאַבֵּד, עד כדי אבדן גמור. נְְאֻם־ה'.