ירמיהו-פרק-20

ביאורים

• וַיִּשְְְׁמַע פַּשְְְׁחוּר בֶּן־אִמֵּר הַכֹּהֵן, וְְהוּא־פָקִיד נָגִיד, מנהל ראשי בְְּבֵית ה'. פשחור לא היה הכהן הגדול אבל היה מגדולי הכהונה ואיש תקיף וחזק בבית המקדש. כאשר הוא שמע אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ נִבָּא אֶת־הַדְְּבָרִים, התוכחה והבשורות הרעות הָאֵלֶּה בחצר המקדש –

• וַיַּכֶּה פַשְְְׁחוּר אֵת יִרְְְמְְיָהוּ הַנָּבִיא. לאחר מכן – וַיִּתֵּן אֹתוֹ עַל־הַמַּהְְְפֶּכֶת, שכנראה הייתה כלוב קלון פומבי שנועלים בו אדם. אֲשֶׁר בְְּשַׁעַר בִּנְְְיָמִן הָעֶלְְְיוֹן אֲשֶׁר בְְּבֵית ה'.

• וַיְְְהִי מִמָָּחֳֳרָת וַיֹּצֵא פַשְְְׁחוּר אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ מִן־הַמַּהְְְפָּכֶת. וַיֹּאמֶר אֵלָיו יִרְְְמְְיָהוּ בלעג : לֹא פַשְְְׁחוּר קָרָא ה' שְְׁמֶךָ, כִּי אִם־מָגוֹר, פחד מִסָּבִיב. והוא מוסיף נבואה:

• כִּי כֹה אָמַר ה': הִנְְנִי נֹתֶנְְְךָ לְְמָגוֹר לְְךָ וּלְְְכָָל־אֹהֲבֶיךָ. אתה תהיה סמל לאימה. וְְנָפְְלוּ כל אוהביך בְְּחֶרֶב אֹיְְבֵיהֶם, וְְעֵינֶיךָ רֹאוֹת. אין זו נבואה שתתגשם בעתיד הרחוק; אלה תחזיות שיתממשו בקרוב. וְְאֶת־כָָּל־יְְהוּדָה אֶתֵּן בְְּיַד מֶלֶךְְְ־בָּבֶל וְְהִגְְְלָם בָּבֶלָה וְְהִכָּם בֶּחָרֶב.

• וְְנָתַתִּי אֶת־כָָּל־חֹסֶן, מאגרי הָעִיר הַזֹּאת וְְאֶת־כָָּל פרי יְְגִיעָהּ, וְְאֶת־כָָּל־יְְקָרָהּ, כבודה וְְאֵת כָָּל־אוֹצְְרוֹת מַלְְְכֵי יְְהוּדָה אֶתֵּן בְְּיַד אֹיְְבֵיהֶם, וּבְְְזָזוּם וּלְְְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה. כמו שקורה בדרך כלל במלחמות, פריטי השלל הפשוטים יותר שאינם ידועים ייבזזו על ידי החיילים וקציני הצבא, ואילו את האוצרות החשובים יוליכו אל השלטון המרכזי בבבל.

• וְְאַתָּה, פַשְְְׁחוּר, וְְכֹל יֹשְְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְְכוּ בַּשֶּׁבִי, וּבָבֶל תָּבוֹא וְְשָׁם תָּמוּת וְְשָׁם תִּקָּבֵר, אַתָּה וְְכָָל־אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר־נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר. נראה שפשחור לא היה רק פקיד בבית ה', אלא היה דמות חשובה במשפחת הכהונה, ואף ניבא לסובביו את העתיד. הוא הבטיח לעם חירות והעניש את ירמיהו על דברי הפורענות וההפחדה שלו. שוב מתלונן ירמיהו על גורלו כנביא. קשה התמודדותו עם המשימה המוטלת עליו, להוכיח ולייסר את העם ולנבא לו פורענויות קשות. הוא סובל הן מעצם אמירת הנבואה והן מתגובת השומעים.

• פִּתִּיתַנִי ה' להיות נביאך – וָאֶפָּת, והתפתיתי. חֲזַקְְְתַּנִי, כפית עלי את הנבואה – וַתּוּכָל. עקב כך הָיִיתִי לִשְְְׂחוֹק כָָּל־הַיּוֹם, כֻּלֹּה, כל הציבור לֹעֵג לִי, העומד מולם יחיד, שהרי הנבואה אינה מתאמתת מיד.

• כִּי־מִדֵּי אֲדַבֵּר, בכל פעם שאני מדבר, אֶזְְְעָק, אני צועק, ואינני משוחח שיחות חולין כדרכם של שאר בני אדם. על חָמָס וָשֹׁד אֶקְְְרָא. אני מתריע על עיוותי הבריות ועל אסונם הקרב. מכיוון שאני הוא 'האיש הרע', המלקט את החסרונות ומדגיש אותם, אני דחוי ומבוזה. כִּי־הָיָה דְְבַר־ה' לִי מקור לְְחֶרְְְפָּה וּלְְְקֶלֶס, לעג כָָּל־הַיּוֹם.

• וְְאם אָמַרְְְתִּי, חשבתי לעצמי: לֹא־אֶזְְְכְְּרֶנּוּ, לא אזכיר את ה', וְְלֹא־אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְְְׁמוֹ, מאחר שאינני יכול לחיות כך – וְְהָיָה דבר ה' בְְלִבִּי כְְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר, כנוס בְְּעַצְְְמֹתָי, וְְנִלְְְאֵיתִי כַּלְְְכֵל, עייפתי מלהכילו וְְלֹא אוּכָל להתאפק ולשמור את הנבואה בתוכי.

• כִּי שָׁמַעְְְתִּי דִּבַּת, לעז ה רַבִּים – מָגוֹר מִסָּבִיב. בשיחות הרכילות האנשים יוצרים פחד סביבי. כאן נרמז הכינוי שהעניק ירמיהו לפשחור קודם לכן. וכיוון שמעמד הנביא כבר מעורער, הם אומרים זה לזה: הַגִּידוּ וְְנַגִּידֶנּוּ. הבה ניתן בדבריו דופי שיפליל אותו באוזני גדולי המלוכה. הואיל וחלק מנבואותיו של ירמיהו נאמרו בזמן מלחמה, היו שראו בדבריו הפצת תעמולה למען האויב והאשימו אותו בהטלת מורך על הציבור. ואכן בכך מאשימים אותו ואף יבקשו להמיתו. הדיבה והמלשינות הללו נאמרות על ידי כֹּל אֱנוֹשׁ, אנשי שְְׁלֹמִי ו שֹׁמְְרֵי צַלְְְעִי, העומדים לצדי לכאורה. אלו זוממים ומצפים : אוּלַי הוא יְְפֻתֶּה, יתפתה לעשות דבר שאינו ראוי, וְְאז נוּכְְלָה לּוֹ, נוכל להתגבר עליו וְְנִקְְְחָה נִקְְְמָתֵנוּ מִמֶּנּוּ.

• וַה' אוֹתִי, אתי כְְּגִבּוֹר עָרִיץ, חזק וקשה, והוא שומר שלא אכשל, ושאיש לא יציק לי. עַל־כֵּן רֹדְְפַי יִכָּשְְׁלוּ וְְלֹא יֻכָלוּ, בֹּשׁוּ מְְאֹד כִּי־לֹא הִשְְְׂכִּילוּ, הצליחו. כְְּלִמַּת עוֹלָם תחול עליהם, לֹא תִשָּׁכֵחַ.

• וַה' צְְבָאוֹת בֹּחֵן צַדִּיק, רֹאֶה כְְלָיוֹת וָלֵב. גלוי לפניך שאינני מתקוטט עם שונאי. לכן אני מבקש ממך ש אֶרְְְאֶה נִקְְְמָתְְךָ מֵהֶם כִּי רק אֵלֶיךָ גִּלִּיתִי אֶת־רִיבִי. כאמור, שונאיו של ירמיהו לא היו רק אנשי ירושלים או זרים שפגש ברחובות, אלא גם בני הכפר שלו ואפילו בני משפחתו. השנאה שהקיפה אותו כמעט שברה אותו, ורק נבואת ה' היא שחיזקה את לבו להמשיך הלאה למרות מרירותו הרבה. לרגע מביע ירמיהו שבח ותהילה:

• שִׁירוּ לַה', הַלְְלוּ אֶת־ה', כִּי הִצִּיל אֶת־נֶפֶשׁ אֶבְְְיוֹן, את נפשי הענייה, שהרי אין לי במה להתיימר, מִיַּד מְְרֵעִים.אמנם ירמיהו ניצל ממזימות אויביו ולא ייאלץ לבלות את ימיו בבית הסוהר, אמנם מאפשרים לו להסתובב בחוץ – אבל אילו חיים הוא חי?! הוא נחשב חצי משוגע בעיני הבריות, ואין הנבואה גורמת לו כל אושר. אדרבא, היא כורח מייסר. על כן הוא חוזר לדבר דברים קשים מאוד:

• אָרוּר הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻלַּדְְְתִּי בּוֹ. זהו יום מקולל. יוֹם אֲשֶׁר־יְְלָדַתְְְנִי אִמִּי אַל־יְְהִי בָרוּךְְְ. ארורים חיי. והוא מפליג באירוניה ובמרירות:

• אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר בִּשַּׂר אֶת־אָבִי לֵאמֹר: יֻלַּד־לְְךָ בֵּן זָכָר. ובכך שַׂמֵּחַ שִׂמְְּחָהוּ אותו אדם שרץ לספר לאבי שנולדתי. אני מקלל אדם זה, משום שאילו ידע אבי מה יעלה בגורל בנו – לא היה שמח באותה שעה. מראשית הספר עולה שירמיהו התחיל להינבא בגיל צעיר מאוד. נראה שהנביא הצעיר שדיבר על הממלכות ועל העתיד נתפס כבר בנעוריו כמוזר בסביבתו. ובבגרותו חייו היו דחוקים, בודדים ועצובים. בוודאי לא הסב לו תפקידו כבוד ואושר.

• וְְהָיָה הָאִישׁ הַהוּא, שבפועל הודיע לאבי על מאורע קשה ומכאיב, כֶּעָרִים אֲשֶׁר־הָפַךְְְ ה' סדום ועמורה המסמלות חורבן גמור, וְְלֹא נִחָם, התחרט. וְְשָׁמַע אותו מבשר זְְעָקָה בַּבֹּקֶר מן הצרות, וּתְְְרוּעָה של מלחמה או הכרזה על מאורעות קשים בְְּעֵת צָָהֳֳרָיִם.

• אֲשֶׁר לֹא־מוֹתְְתַנִי הומתי מֵרָחֶם, וַתְְּהִי, ואז הייתה לִי אִמִּי קִבְְְרִי, וְְרַחְְְמָה היה לי הֲרַת עוֹלָם, הריון עולמי, נצחי, במקום שאצא ממנו לחיים.

• לָמָּה זֶּה מֵרֶחֶם יָצָאתִי לִרְְְאוֹת עָמָל, עבודה קשה ומתסכלת וְְיָגוֹן, וַיִּכְְְלוּ בְְּבֹשֶׁת יָמָי?! חיי מתכלים בעוד העולם כולו בז לי ומבייש אותי.