ירמיהו-פרק-26

ביאורים

• בְְּרֵאשִׁית מַמְְְלְְכוּת, מלכות יְְהוֹיָקִים בֶּן־יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְְְ יְְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת ה' לֵאמֹר:

• כֹּה אָמַר ה': עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית־ה', העזָרה, שבה עומד קהל רב. מקום המקדש היה המרכז היחידי שבו התאסף קהל שהיה בו כדי לייצג את מעמדותיו וגווניו של בית ישראל כולו, וְְדִבַּרְְְתָּ עַל, אל כָָּל אנשי עָרֵי יְְהוּדָה הַבָּאִים לְְהִשְְְׁתַּחֲוֹת ב בֵּית־ה' אֵת כָָּל־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְְדַבֵּר אֲלֵיהֶם. אַל־תִּגְְְרַע דָּבָר מכל מה שתצֻווה לומר, למרות שהנוכחים הם קהל מעורב, ודבריך לא בהכרח ינעמו לאוזניהם.

• אוּלַי הם יִשְְְׁמְְעוּ וְְיָשֻׁבוּ, אִישׁ מִדַּרְְְכּוֹ הָרָעָה, וְְנִחַמְְְתִּי אֶל, ואחזור בי מן הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְְּנֵי רֹעַ מַעַלְְלֵיהֶם.

• וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': אִם־לֹא תִשְְְׁמְְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְְְנֵיכֶם,

• לִשְְְׁמֹעַ עַל, אל דִּבְְְרֵי עֲבָדַי הַנְְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם, וְְהַשְְְׁכֵּם וְְשָׁלֹחַ, ועדיין לֹא שְְׁמַעְְְתֶּם לדבריהם –

• וְְנָתַתִּי אֶת־הַבַּיִת הַזֶּה לחורבן כְְּמשכן שִׁלֹה שנחרב, וְְאֶת־הָעִיר הַזֹּאת, ירושלים אֶתֵּן לִקְְְלָלָה לְְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ.

• וַיִּשְְְׁמְְעוּ הַכֹּהֲנִים, משרתי המקדש וְְהַנְְּבִאִים, 'אנשי הרוח' של התקופה, שהיו פופולריים משום שדבריהם התאימו לציפיות הקהל, וְְכָָל־הָעָם אֶת־יִרְְְמְְיָהוּ מְְדַבֵּר אֶת־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה בְְּבֵית ה'.

• וַיְְְהִי כְְּכַלּוֹת יִרְְְמְְיָהוּ לְְדַבֵּר אֵת כָָּל־אֲשֶׁר־צִוָּה ה' לְְדַבֵּר אֶל־כָָּל־הָעָם, ומן הסתם הוא זעק את נבואתו בקול גדול ועורר נגדו התקוממות כללית – וַיִּתְְְפְְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים, שהיו הממונים על הסדר בבית המקדש, וְְהַנְְּבִיאִים, המפיצים את חזונם לתקופה חדשה של חרות ועצמאות, וְְכָָל־הָעָם לֵאמֹר: מוֹת תָּמוּת. לא הייתה זו קללה בעלמא אלא קביעה שהתכוונו להוציאה אל הפועל.

• מַדּוּעַ נִבֵּיתָ, ניבאת בְְשֵׁם־ה' לֵאמֹר: כְְּשִׁלוֹ, כמו שילה יִהְְְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה, וְְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב?! וַיִּקָּהֵל כָָּל־הָעָם אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ בְְּבֵית ה'.

• וַיִּשְְְׁמְְעוּ שָׂרֵי יְְהוּדָה, נציגי השלטון העליון אֵת הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה. הם שמעו על המהומה במקדש, על דברי הנביא והתלהמותם של הרוצים להוציאו להורג. וַיַּעֲלוּ מִבֵּית־הַמֶּלֶךְְְ אל בֵּית ה', וַיֵּשְְׁבוּ בְְּפֶתַח שַׁעַר־ה' הֶחָדָשׁ. בית הדין של העיר היה יושב בדרך כלל בשער. נראה שהשער החדש במקדש היה לפחות בחלקו מקום חולין שלא קודש בקדושת העזרה. לשם התכנסו השרים כדי לשפוט.

• וַיֹּאמְְרוּ הַכֹּהֲנִים וְְהַנְְּבִאִים אֶל־הַשָּׂרִים וְְאֶל־כָָּל־הָעָם, שנכח שם בעיקר מתוך סקרנות, חלקו נטה בעד וחלקו נגד, לֵאמֹר: מִשְְְׁפַּט־מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה, כִּי נִבָּא חורבן אֶל־הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְְׁמַעְְְתֶּם בְְּאָָזְְְנֵיכֶם.

• וַיֹּאמֶר יִרְְְמְְיָהוּ אֶל־כָָּל־הַשָּׂרִים וְְאֶל־כָָּל־הָעָם לֵאמֹר: ה' שְְׁלָחַנִי לְְהִנָּבֵא אֶל־הַבַּיִת הַזֶּה וְְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָָּל־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר שְְׁמַעְְְתֶּם. קודם כול, אינני אלא שליח ה'.

• וְְעַתָּה, לגופו של עניין, הֵיטִיבוּ דַרְְְכֵיכֶם וּמַעַלְְלֵיכֶם וְְשִׁמְְְעוּ בְְּקוֹל ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְְיִנָּחֵם ה' אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם. דינכם טרם נחרץ. הלוואי שתשנו את דרכיכם, ולא תבוא עליכם הרעה.

• וַאֲנִי הִנְְנִי בְְיֶדְְְכֶם. עֲשׂוּ־לִי כַּטּוֹב וְְכַיָּשָׁר בְְּעֵינֵיכֶם. אם רצונכם להרוג אותי, אינני יכול לקום נגדכם,

• אַךְְְ יָדֹעַ תֵּדְְעוּ כִּי אִם־מְְמִתִים אַתֶּם אֹתִי – כִּי עוון שפיכת דָם איש נָקִי אַתֶּם נֹתְְנִים עֲלֵיכֶם וְְאֶל־הָעִיר הַזֹּאת – ירושלים וְְאֶל־יֹשְְׁבֶיהָ, כִּי בֶאֱמֶת שְְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְְדַבֵּר בְְּאָָזְְְנֵיכֶם אֵת כָָּל־הַדְְּבָרִים הָאֵלֶּה.

• וַיֹּאמְְרוּ הַשָּׂרִים וְְכָָל־הָעָם, לאחר ששמעו את דברי ירמיהו האחרונים, אֶל־הַכֹּהֲנִים וְְאֶל־הַנְְּבִיאִים, שהם התובעים : אֵין־לָאִישׁ הַזֶּה מִשְְְׁפַּט־מָוֶת, כִּי בְְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ, ולא בדה את הדברים מלבו.

• וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְְְנֵי הָאָרֶץ, וַיֹּאמְְרוּ אֶל־כָָּל־קְְהַל הָעָם לֵאמֹר׃

• מִיכָה הַמּוֹרַשְְְׁתִּי הָיָה נִבָּא, התנבא בִּימֵי חִזְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה, וַיֹּאמֶר אֶל־כָָּל־עַם יְְהוּדָה לֵאמֹר: כֹּה־אָמַר ה' צְְבָאוֹת: צִיּוֹן כמו שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ, וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים, עיי חורבות תִּהְְְיֶה, וְְהַר הַבַּיִת יהפוך לְְבָמוֹת יָעַר, לתלי עפר וגלי אבנים כמו אלה שביער. נבואת מיכה זו מופיעה בספרו שבתרי עשר.

• הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְְְקִיָּהוּ מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה וְְכָָל־יְְהוּדָה?! דברי הנבואה הללו כבר נשמעו לפני כמה דורות, וגם אז אנשים בוודאי לא ששו לשמוע אותם, אבל לא פגעו בנביא, חלילה. הֲלֹא יָרֵא המלך חזקיהו אֶת־ה', וַיְְְחַל, התחנן אֶת־פְְּנֵי ה' בבית הזה. וַיִּנָּחֶם ה' אֶל־הָרָעָה אֲשֶׁר־דִּבֶּר עֲלֵיהֶם, וַאֲנַחְְְנוּ, אם לא נעשה כן, ועל אחת כמה וכמה אם נפגע בנביא, עֹשִׂים רָעָה גְְדוֹלָה עַל־נַפְְְשׁוֹתֵינוּ, לעצמנו. לאחר שאנשים מכובדים מזקני הארץ קמו וסיפרו על המלך חזקיהו, שלא התנגד לדברי הנביא כלל אלא להיפך, כיבד את דבריו ולקחם ללבו, באו אחרים ותיארו תקדים הפוך, קרוב הרבה יותר, שמסקנתו הפוכה:

• וְְגַם־אִישׁ הָיָה מִתְְְנַבֵּא בְְּשֵׁם ה', אוּרִיָּהוּ בֶּן־שְְׁמַעְְְיָהוּ מִקִּרְְְיַת הַיְְּעָרִים, וַיִּנָּבֵא עַל־הָעִיר הַזֹּאת וְְעַל־הָאָרֶץ הַזֹּאת כְְּכֹל דִּבְְְרֵי יִרְְְמְְיָהוּ,

• וַיִּשְְְׁמַע הַמֶּלֶךְְְ יְְהוֹיָקִים וְְכָָל־גִּבּוֹרָיו וְְכָָל־הַשָּׂרִים אֶת־דְְּבָרָיו, וַיְְְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְְְ ל הֲמִיתוֹ. וַיִּשְְְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא, וַיִּבְְְרַח וַיָּבֹא ל מִצְְְרָיִם, שאינה תחת סמכותו של המלך.

• וַיִּשְְְׁלַח אחריו הַמֶּלֶךְְְ יְְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים ל מִצְְְרָיִם, אֶת־אֶלְְְנָתָן בֶּן־עַכְְְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ, שרים מממשלת המלך אֶל־מִצְְְרָיִם.

• וַיּוֹצִיאוּ אֶת־אוּרִיָּהוּ מִמִּצְְְרַיִם, וַיְְְבִאֻהוּ חזרה לארץ יהודה אֶל־הַמֶּלֶךְְְ יְְהוֹיָקִים. וַיַּכֵּהוּ המלך בֶּחָרֶב. הוא ציווה להוציא להורג את האיש שאמר אותם הדברים שאמר ירמיהו. ויתרה מזו – וַיַּשְְְׁלֵךְְְ אֶת־נִבְְְלָתוֹ אֶל־קִבְְְרֵי בְְּנֵי הָעָם. כדי לבזותו ככל האפשר ציווה לזרוק את גווייתו בקברים ההמוניים שבהם נקברו אנשים משולי החברה שאין מי שידאג להם. לאחר שנתגלע ויכוח והתעוררה מהומה, נותר הדבר תלוי בהחלטת השרים. יהויקים לא התערב, והניח לעם לערוך לירמיהו מעין משפט ציבורי.

• אַךְְְ בסופו של דבר, על אף דבריהם של מי שרצו בהמתת ירמיהו יַד אֲחִיקָם בֶּן־שָׁפָן, אחד השרים החשובים, הָיְְתָה אֶת, עם יִרְְְמְְיָהוּ, לְְבִלְְְתִּי תֵּת־אֹתוֹ בְְיַד־הָעָם לַהֲמִיתוֹ.