ירמיהו-פרק-30

ביאורים

  • בזמנו של ירמיהו אנשי ממלכת ישראל, שהיו רובו של עם ישראל, כבר שהו בגלות מספר דורות ונעלמו. הנביא מדגיש את התקווה שלא רק גלות יהודה, אלא גם שבטי אפרים האובדים והנידחים יחזרו. הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְְְמְְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר. ייתכן שכותרת זו, המצויה רק בספר ירמיה, מעידה שהדברים נכתבו על ידי סופרו של הנביא, ברוך בן נריה.

  • כֹּה־אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְְְׂרָאֵל לֵאמֹר: כְְּתָָב־לְְךָ אֵת כָָּל־הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבַּרְְְתִּי אֵלֶיךָ — אותם שייאמרו להלן, אֶל, על סֵפֶר. לעומת הנבואות המתייחסות אל קהל מסוים ומופנות אליו, נבואה זו מתארת מאורעות כלליים שיתרחשו בעתיד, אולי בעתיד רחוק. על כן היא נכתבת לזיכרון ולאו דווקא נאמרת בפה.

  • כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים, יבואו, נְְאֻם־ה', וְְשַׁבְְְתִּי אֶת־שְְׁבוּת עַמִּי יִשְְְׂרָאֵל וִיהוּדָה, אָמַר ה', וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לַאֲבֹתָם וִירֵשׁוּהָ.

  • וְְאֵלֶּה הַדְְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל־יִשְְְׂרָאֵל וְְאֶל־יְְהוּדָה:

  • כִּי־כֹה אָמַר ה': קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְְְנוּ, קול פַּחַד וְְאֵין שָׁלוֹם, שלווה.

  • שַׁאֲלוּ, חפשו נָא וּרְְְאוּ אִם־יֹלֵד זָכָר, הלוא זכרים אינם יולדים, ואם כן מַדּוּעַ רָאִיתִי כָָל־גֶּבֶר ו יָדָיו עַל־חֲלָצָיו, מותניו כַּיּוֹלֵדָה, ומדוע נֶהֶפְְְכוּ כָָל־ה פָּנִים לְְיֵרָקוֹן, פני אנשים מיוסרות וחיוורות כשל חולים ומפוחדים ?!

  • הוֹי, כִּי גָדוֹל, עז הַיּוֹם הַהוּא, מֵאַיִן כָּמֹהוּ, וְְעֵת־צָרָה הִיא לְְיַעֲקֹב — וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ. ייתכן שדימוי הלידה מרמז על תהליך שמתוך כאביו ומצוקתו תופיע הישועה.

  • וְְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְְאֻם ה' צְְבָאוֹת, אֶשְְְׁבֹּר את עֻלּוֹ של הנוגש מֵעַל צַוָּארֶךָ, וּמוֹסְְרוֹתֶיךָ, רצועות הרתמה שלך אֲנַתֵּק, וְְלֹא־יַעַבְְְדוּ־בוֹ — ביעקב עוֹד זָרִים.

  • וְְעָבְְדוּ בני ישראל אֵת ה' אֱלֹהֵיהֶם וְְאֵת דָּוִד מַלְְְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם.

  • וְְאַתָּה אַל־תִּירָא, עַבְְְדִּי יַעֲקֹב, נְְאֻם־ה', וְְאַל־תֵּחַת, תפחד, תישבר, יִשְְְׂרָאֵל, כִּי הִנְְנִי מוֹשִׁיעֲךָ, אחלץ אותך מֵרָחוֹק וְְאֶת־זַרְְְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְְְיָם. וְְשָׁב יַעֲקֹב וְְשָׁקַט וְְשַׁאֲנַן, יהיה שלֵו וישב לבטח וְְאֵין מַחֲרִיד, מבהיל,

  • כִּי־אִתְְּךָ אֲנִי, נְְאֻם־ה', לְְהוֹשִׁיעֶךָ. כִּי, גם אם אֶעֱשֶׂה כָלָה, השמדה בְְּכָָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם, אַךְְְ אֹתְְךָ לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה. אמנם אין פירוש הדבר שתצאו בלא כלום — וְְיִסַּרְְְתִּיךָ לַמִּשְְְׁפָּט, תקבלו את עונשכם, וְְאולם נַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ. לא אכרית אתכם. קיומכם מובטח.

  • כִּי כֹה אָמַר ה': אָנוּשׁ לְְשִׁבְְְרֵךְְְ, אסונך חמור מאוד, נַחְְְלָה, חולה וכואבת מַכָּתֵךְְְ,

  • אֵין דָּן, אין מי שיגזור את דִּינֵךְְְ לְְמָזוֹר, לרפואה, שהרי רְְפֻאוֹת תְְּעָלָה, תרופות מבריאות אֵין נמצאות לָךְְְ.

  • כָָּל־מְְאַהֲבַיִךְְְ, העמים שאהבו אותך בעבר, שְְׁכֵחוּךְְְ, אוֹתָךְְְ לֹא יִדְְְרֹשׁוּ כדרכם של יחסים פוליטיים, שהכול בהם נעשה מתוך אינטרסים, כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְְְ, מוּסַר, עונש אַכְְְזָרִי, עַל רֹב עֲוֹנֵךְְְ, על כי עָצְְמוּ חַטֹּאתָיִךְְְ.

  • מַה־תִּזְְְעַקי עַל־שִׁבְְְרֵךְְְ ועל כך ש אָנוּשׁ מַכְְְאֹבֵךְְְ?! הלוא עַל רֹב עֲוֹנֵךְְְ, על כי עָצְְמוּ חַטֹּאתַיִךְְְ, עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְְְ.

  • לָכֵן, אמנם ראויים לך הייסורים בגלל חטאייך, אבל כָָּל־אֹכְְלַיִךְְְ יֵאָכֵלוּ, וְְכָָל־צָרַיִךְְְ כֻּלָּם בַּשְְּׁבִי יֵלֵכוּ. וְְהָיוּ שֹׁאסַיִךְְְ, שודדיך לִמְְְשִׁסָּה לשוד שישדדו אותם. וְְכָָל־בֹּזְְזַיִךְְְ אֶתֵּן לָבַז. כל אלה שפגעו בך עתידים לתת את הדין משום שלא הייתה להם הזכות לשדוד ולבזוז אותך.

  • כִּי, אף שהכול גזרו דינך לאבדון, אני אַעֲלֶה אֲרֻכָה, רפואה לָךְְְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְְְ אֶרְְְפָּאֵךְְְ, נְְאֻם־ה', כִּי נִדָּחָה, מגורשת קָרְְאוּ לָךְְְ, צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ. כך אמרו כולם והרשו לעצמם להשפילך עד עפר, אך לא ידעו כי אני אדרוש את נקמתך ואשיבך למעמדך.

  • כֹּה אָמַר ה': הִנְְנִי־שָׁב, אשיב את שְְׁבוּת אָָהֳֳלֵי יַעֲקוֹב. ומשמע גם: אני עצמי אשוב כאשר אחזיר אתכם למקומכם, ועל מִשְְְׁכְְּנֹתָיו של יעקב אֲרַחֵם, וְְנִבְְְנְְתָה עִיר עַל־תִּלָּהּ, במקום מוגבה או: על תלי חרבות, כפי שהיה נהוג בימי קדם. וְְאַרְְְמוֹן עַל־מִשְְְׁפָּטוֹ, כמנהגו, כראוי לו יֵשֵׁב.

  • וְְיָצָא מֵהֶם — מערי יעקב ואוהליו קולות תּוֹדָה וְְקוֹל מְְשַׂחֲקִים, קולות שעשוע. וְְהִרְְְבִּתִים וְְלֹא יִמְְְעָטוּ, וְְהִכְְְבַּדְְְתִּים, אגדיל אותם וְְלֹא יִצְְְעָרוּ, הם לא יהיו דלים וקטנים.

  • וְְהָיוּ בָנָיו כְְּמ קֶדֶם, וַעֲדָתוֹ לְְפָנַי תִּכּוֹן, תתקיים, וּפָקַדְְְתִּי, אשיב גמול עַל כָָּל־לֹחֲצָיו.

  • וְְהָיָה אַדִּירוֹ, מלכו יצמח מִמֶּנּוּ, וּמֹשְְׁלוֹ מִקִּרְְְבּוֹ יֵצֵא. לא ימשלו בו זרים. וְְהִקְְְרַבְְְתִּיו — את מנהיג ישראל, או: את ישראל בכלל, וְְנִגַּשׁ אֵלָי, כִּי מִי הוּא־זֶה אשר עָרַב אֶת־לִבּוֹ, יעז לָגֶשֶׁת אֵלַי, בלא שאקרב אני אותו, נְְאֻם־ה'?!

  • וִהְְְיִיתֶם לִי לְְעָם, וְְאָנֹכִי אֶהְְְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. זו תכלית התיקון למצבם של ישראל.

  • הִנֵּה סַעֲרַת ה' ב חֵמָה, כעס יָצְְאָה, סַעַר מִתְְְגּוֹרֵר, מתחולל, חונה, עַל רֹאשׁ רְְשָׁעִים יָחוּל.

  • לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף, כעסו של ה' עַד־עֲשֹׂתוֹ וְְעַד־הֲקִימוֹ מְְזִמּוֹת, מחשבות לִבּוֹ. בְְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְְְבּוֹנְְנוּ בָהּ. בסופו של דבר תוכלו לראות ולהבין את חשבונותי .

  • בָּעֵת הַהִיא, נְְאֻם־ה', אֶהְְְיֶה לֵאלֹהִים לְְכֹל מִשְְְׁפְְּחוֹת יִשְְְׂרָאֵל, אקים את בריתי עם כל שבטי ישראל, וְְהֵמָּה יִהְְְיוּ־לִי לְְעָם.

פסוקים

  1. הדבר אשר היה אל־ירמיהו מאת יהוה לאמר
  2. כה־אמר יהוה אלהי ישראל לאמר כתב־לך את כל־הדברים אשר־דברתי אליך אל־ספר
  3. כי הנה ימים באים נאם־יהוה ושבתי את־שבות עמי ישראל ויהודה אמר יהוה והשבתים אל־הארץ אשר־נתתי לאבותם וירשוה
  4. ואלה הדברים אשר דבר יהוה אל־ישראל ואל־יהודה
  5. כי־כה אמר יהוה קול חרדה שמענו פחד ואין שלום
  6. שאלו־נא וראו אם־ילד זכר מדוע ראיתי כל־גבר ידיו על־חלציו כיולדה ונהפכו כל־פנים לירקון
  7. הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו ועת־צרה היא ליעקב וממנה יושע
  8. והיה ביום ההוא נאם יהוה צבאות אשבר עלו מעל צוארך ומוסרותיך אנתק ולא־יעבדו־בו עוד זרים
  9. ועבדו את יהוה אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם
  10. ואתה אל־תירא עבדי יעקב נאם־יהוה ואל־תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת־זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד
  11. כי־אתך אני נאם־יהוה להושיעך כי אעשה כלה בכל־הגוים אשר הפצותיך שם אך אתך לא־אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך
  12. כי כה אמר יהוה אנוש לשברך נחלה מכתך
  13. אין־דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך
  14. כל־מאהביך שכחוך אותך לא ידרשו כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי על רב עונך עצמו חטאתיך
  15. מה־תזעק על־שברך אנוש מכאבך על רב עונך עצמו חטאתיך עשיתי אלה לך
  16. לכן כל־אכליך יאכלו וכל־צריך כלם בשבי ילכו והיו שאסיך למשסה וכל־בזזיך אתן לבז
  17. כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם־יהוה כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה
  18. כה אמר יהוה הנני־שב שבות אהלי יעקוב ומשכנתיו ארחם ונבנתה עיר על־תלה וארמון על־משפטו ישב
  19. ויצא מהם תודה וקול משחקים והרבתים ולא ימעטו והכבדתים ולא יצערו
  20. והיו בניו כקדם ועדתו לפני תכון ופקדתי על כל־לחציו
  21. והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא והקרבתיו ונגש אלי כי מי הוא־זה ערב את־לבו לגשת אלי נאם־יהוה
  22. והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים
  23. הנה סערת יהוה חמה יצאה סער מתגורר על ראש רשעים יחול
  24. לא ישוב חרון אף־יהוה עד־עשתו ועד־הקימו מזמות לבו באחרית הימים תתבוננו בה

פסוקים מנוקד

  1. הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל־יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יְהוָה לֵאמֹר׃
  2. כֹּה־אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּתָב־לְךָ אֵת כָּל־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ אֶל־סֵפֶר׃
  3. כִּי הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם־יְהוָה וְשַׁבְתִּי אֶת־שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה אָמַר יְהוָה וַהֲשִׁבֹתִים אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר־נָתַתִּי לַאֲבוֹתָם וִירֵשׁוּהָ׃
  4. וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל־יִשְׂרָאֵל וְאֶל־יְהוּדָה׃
  5. כִּי־כֹה אָמַר יְהוָה קוֹל חֲרָדָה שָׁמָעְנוּ פַּחַד וְאֵין שָׁלוֹם׃
  6. שַׁאֲלוּ־נָא וּרְאוּ אִם־יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל־גֶּבֶר יָדָיו עַל־חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל־פָּנִים לְיֵרָקוֹן׃
  7. הוֹי כִּי גָדוֹל הַיּוֹם הַהוּא מֵאַיִן כָּמֹהוּ וְעֵת־צָרָה הִיא לְיַעֲקֹב וּמִמֶּנָּה יִוָּשֵׁעַ׃
  8. וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֶשְׁבֹּר עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ וּמוֹסְרוֹתֶיךָ אֲנַתֵּק וְלֹא־יַעַבְדוּ־בוֹ עוֹד זָרִים׃
  9. וְעָבְדוּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם׃
  10. וְאַתָּה אַל־תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב נְאֻם־יְהֹוָה וְאַל־תֵּחַת יִשְׂרָאֵל כִּי הִנְנִי מוֹשִׁיעֲךָ מֵרָחוֹק וְאֶת־זַרְעֲךָ מֵאֶרֶץ שִׁבְיָם וְשָׁב יַעֲקֹב וְשָׁקַט וְשַׁאֲנַן וְאֵין מַחֲרִיד׃
  11. כִּי־אִתְּךָ אֲנִי נְאֻם־יְהוָה לְהוֹשִׁיעֶךָ כִּי אֶעֱשֶׂה כָלָה בְּכָל־הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֲפִצוֹתִיךָ שָּׁם אַךְ אֹתְךָ לֹא־אֶעֱשֶׂה כָלָה וְיִסַּרְתִּיךָ לַמִּשְׁפָּט וְנַקֵּה לֹא אֲנַקֶּךָּ׃
  12. כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אָנוּשׁ לְשִׁבְרֵךְ נַחְלָה מַכָּתֵךְ׃
  13. אֵין־דָּן דִּינֵךְ לְמָזוֹר רְפֻאוֹת תְּעָלָה אֵין לָךְ׃
  14. כָּל־מְאַהֲבַיִךְ שְׁכֵחוּךְ אוֹתָךְ לֹא יִדְרֹשׁוּ כִּי מַכַּת אוֹיֵב הִכִּיתִיךְ מוּסַר אַכְזָרִי עַל רֹב עֲוֺנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתָיִךְ׃
  15. מַה־תִּזְעַק עַל־שִׁבְרֵךְ אָנוּשׁ מַכְאֹבֵךְ עַל רֹב עֲוֺנֵךְ עָצְמוּ חַטֹּאתַיִךְ עָשִׂיתִי אֵלֶּה לָךְ׃
  16. לָכֵן כָּל־אֹכְלַיִךְ יֵאָכֵלוּ וְכָל־צָרַיִךְ כֻּלָּם בַּשְּׁבִי יֵלֵכוּ וְהָיוּ שֹׁאסַיִךְ לִמְשִׁסָּה וְכָל־בֹּזְזַיִךְ אֶתֵּן לָבַז׃
  17. כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם־יְהוָה כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ׃
  18. כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי־שָׁב שְׁבוּת אָהֳלֵי יַעֲקוֹב וּמִשְׁכְּנֹתָיו אֲרַחֵם וְנִבְנְתָה עִיר עַל־תִּלָּהּ וְאַרְמוֹן עַל־מִשְׁפָּטוֹ יֵשֵׁב׃
  19. וְיָצָא מֵהֶם תּוֹדָה וְקוֹל מְשַׂחֲקִים וְהִרְבִּתִים וְלֹא יִמְעָטוּ וְהִכְבַּדְתִּים וְלֹא יִצְעָרוּ׃
  20. וְהָיוּ בָנָיו כְּקֶדֶם וַעֲדָתוֹ לְפָנַי תִּכּוֹן וּפָקַדְתִּי עַל כָּל־לֹחֲצָיו׃
  21. וְהָיָה אַדִּירוֹ מִמֶּנּוּ וּמֹשְׁלוֹ מִקִּרְבּוֹ יֵצֵא וְהִקְרַבְתִּיו וְנִגַּשׁ אֵלָי כִּי מִי הוּא־זֶה עָרַב אֶת־לִבּוֹ לָגֶשֶׁת אֵלַי נְאֻם־יְהוָה׃
  22. וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים׃
  23. הִנֵּה סַעֲרַת יְהוָה חֵמָה יָצְאָה סַעַר מִתְגּוֹרֵר עַל רֹאשׁ רְשָׁעִים יָחוּל׃
  24. לֹא יָשׁוּב חֲרוֹן אַף־יְהוָה עַד־עֲשֹׂתוֹ וְעַד־הֲקִימוֹ מְזִמּוֹת לִבּוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּתְבּוֹנְנוּ בָהּ׃
  25. בָּעֵת הַהִיא נְאֻם־יְהוָה אֶהְיֶה לֵאלֹהִים לְכֹל מִשְׁפְּחוֹת יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה יִהְיוּ־לִי לְעָם׃

מקומות

  • חברון

    חברון היא אחת הערים המרכזיות ביותר בארץ יהודה, שהיה לה מעמד של עיר ממלכה – עיר בירה, בתחילת מלכוּת דוד. העיר נקראת גם "קרית ארבע. חברון נזכרת בסיפורי האבות: אברהם ויצחק ישבו בה; אברהם בנה בה מזבח לה' ורכש אותה כדי לקבור בה את שרה אשתו. מאז ההתנחלות היתה חברון אחד המרכזים השלטוניים בתחום ההתיישבות הישראלית. דוד בחר בה כבירתו הראשונה, ובה נמשח למלך.