ירמיהו-פרק-52

ביאורים

• שפתחו את הספר הסתיימו בסוף הע ניין הקודם באותו ביטוי. הדברים הבאים אינם שייכים לעיקרו של הספר, אלא הם סיום היסטורי המתאר באופן כמעט זהה למסופר בסוף ספר מלכים, את נפילת ממלכת יהודה. חלק מהדברים תוארו גם לעיל. בֶּן־עֶשְְְׂרִים וְְאַחַת שָׁנָה היה צִדְְְקִיָּהוּ בְְמָָלְְְכוֹ וְְאַחַת עֶשְְְׂרֵה שָׁנָה מָלַךְְְ בִּירוּשָׁלִָם, וְְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת־יִרְְְמְְיָהוּ מִלִּבְְְנָה. אמותיהם של מלכי יהודה מצוינות תמיד בשמותיהן,

• וַיַּעַשׂ הָרַע בְְּעֵינֵי ה' כְְּכֹל אֲשֶׁר־עָשָׂה יְְהוֹיָקִם. צדקיהו מצטייר בספר ירמיה כאדם מורכב שאף שהיה מעוניין להיטיב, בסופו של דבר הביא את המדינה, תחת לחצי שריו ויועציו, לידי חורבן. את מעשיו הרעים יש אפוא להבין בהקשר של פעולתו הציבורית, ולא כתיאור אופיו הפרטי –

• כִּי תחת שלטונו של צדקיהו עַל־אַף, להכעיס את ה' הָיְְתָה, נעשתה הרעה בִּירוּשָׁלִַם וִיהוּדָה, עַד־הִשְְְׁלִיכוֹ אוֹתָם מֵעַל פָּנָיו. ההידרדרות הכללית לא פסקה עד שהגיע הזמן להגלות את יהודה. המאורע הציבורי שגרם לכך — וַיִּמְְְרֹד צִדְְְקִיָּהוּ בְְּמֶלֶךְְְ בָּבֶל. אף על פי שצדקיהו נשבע אמונים לנבוכדנאצר , שהמליך אותו, בעצת יועציו חבַר צדקיהו למלכים אחרים ופתח במרד נגד מלך בבל.

• וַיְְְהִי בַשָּׁנָה הַתְְּשִׁעִית לְְמָָלְְְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, טבת בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְְבוּכַדְְְרֶאצַּר מֶלֶךְְְ־בָּבֶל, הוּא וְְכָָל־חֵילוֹ, עַל־יְְרוּשָׁלִַם וַיַּחֲנוּ עָלֶיהָ. לא הייתה זו מלחמה קלה, ולצדקיהו לא היה כוח משמעותי להיאבק נגד הבבלים. וַיִּבְְְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק, מעין חומה נמוכה או מבנה מוגבה מול חומת העיר סָבִיב.

• וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְְְׁתֵּי עֶשְְְׂרֵה שָׁנָה, השנה האחת-עשרה לַמֶּלֶךְְְ צִדְְְקִיָּהוּ. המצור ארך כשנה וחצי, ולא נראה שהיה נמרץ ביותר. מלך בבל לא הרס לבוא אל העיר, אלא החניק אותה אט-אט, מפני שבין כה וכה לא היה בכוחה להחזיק מעמד.

• בַּחֹדֶשׁ הָרְְבִיעִי, תמוז בְְּתִשְְְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר. ייתכן שלשרים ולעשירים עוד נשאר משהו בביתם, וְְאולם לֹא־הָיָה לֶחֶם לְְעַם הָאָרֶץ, לכלל תושבי העיר.

• וַתִּבָּקַע, נפרצו חומות הָעִיר, וְְכָָל־אַנְְְשֵׁי הַמִּלְְְחָמָה, אנשי הצבא שליוו את בית המלוכה יִבְְְרְְחוּ, ברחו וַיֵּצְְאוּ מֵהָעִיר ב לַיְְְלָה דֶּרֶךְְְ שַׁעַר בֵּין־הַחֹמֹתַיִם, החומה הכפולה אֲשֶׁר עַל יד גַּן הַמֶּלֶךְְְ בחסות החשכה, וְְכַשְְְׂדִּים עַל־הָעִיר סָבִיב. אף שהעיר הייתה מוקפת במצור, כנראה את הנקודה הזאת הכשדים לא הביאו בחשבון או שלא ראו לנכון להפנות אליה כוחות. כך עלה ביד הבורחים לחמוק, וַיֵּלְְכוּ דֶּרֶךְְְ הָעֲרָבָה. ייתכן שתכננו לבקש מחסה במדינה שכנה בעבר הירדן.

• וַיִּרְְְדְְּפוּ חֵיל־כַּשְְְׂדִּים אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְְְ, וַיַּשִּׂיגוּ אֶת־צִדְְְקִיָּהוּ בְְּעַרְְְבֹת יְְרֵחוֹ, וְְכָָל־חֵילוֹ, חייליו, שכמובן היו מהירים יותר וי כלו לברוח ביתר קלות, נָפֹצוּ מֵעָלָיו, והפקירו את המלך, שלא היה איש מלחמה, ואף היה מוקף בבני משפחתו.

• וַיִּתְְְפְְּשׂוּ אֶת־הַמֶּלֶךְְְ, וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ צפונה אֶל־מֶלֶךְְְ בָּבֶל רִבְְְלָתָה ש בְְּאֶרֶץ חֲמָת, בצפון סוריה. נבוכדנאצר עצמו לא ישב ליד ירושלים, אלא ניהל את המערכה מרבלה , שהייתה קרובה יותר למרכז שלו בבבל. וַיְְְדַבֵּר המלך נבוכדנאצר אִתּוֹ מִשְְְׁפָּטִים. דיבורים קשים על כך שצדקיהו מרד בו, ואף האשמה נוקבת בהפרת שבועת האמונים שנשבע בשם ה' לממליכו. נבוכדנאצר את צדקיהו בצורה חמורה מהרגיל.

• וַיִּשְְְׁחַט, ציווה לשחוט מֶלֶךְְְ־בָּבֶל אֶת־בְְּנֵי צִדְְְקִיָּהוּ לְְעֵינָיו, וְְגַם אֶת־כָָּל־שָׂרֵי יְְהוּדָה, שנשארו עם צדקיהו או שנתפסו בפני עצמם, שָׁחַט בְְּרִבְְְלָתָה לפניו.

• וְְרק לאחר שראה את כל הזוועות שעושים בבני משפחתו ובמקורביו — אֶת־עֵינֵי צִדְְְקִיָּהוּ עִוֵּר, וַיַּאַסְְְרֵהוּ בַנְְחֻשְְְׁתַּיִם, בשלשלאות נחושת. אף ששום סכנה לא נשקפה מצדקיהו, הובילו את צדקיהו כפי שמובילים פושעים, על מנת להשפילו. וַיְְְבִאֵהוּ מֶלֶךְְְ־בָּבֶל בָּבֶלָה, וַיִּתְְּנֵהוּ ב בֵית־הַפְְּקֻדֹּת, מעין בית סוהר. שם ישב עַד־יוֹם מוֹתוֹ.

• ולאחר שירושלים כבר הייתה כבושה כחודש ימים, ומן הסתם עשו בה מעשי ביזה והרג כדרכו של צבא כובש, בַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, אב בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ, הִיא שְְׁנַת תְְּשַׁע־עֶשְְְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְְְ נְְבוּכַדְְְרֶאצַּר מֶלֶךְְְ־בָּבֶל, בָּא נְְבוּזַרְְְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, הממונה על ההוצאות להורג, לאו דווקא מי שאחראי ישירות על התליינים, אלא מי שמוטל עליו להשליט סדר לפי דרכו, ו עָמַד לִפְְְנֵי מֶלֶךְְְ־בָּבֶל וקיבל ממנו הוראות כיצד לפעול בִּירוּשָׁלִָם. נבוזראדן לא עשה דבר מדעת עצמו אלא נהג כאילו הוא עומד לפני המלך, אף שהמלך היה בפועל רחוק.

• וַיִּשְְְׂרֹף אֶת־בֵּית־ה', המקדש וְְאֶת־בֵּית הַמֶּלֶךְְְ וְְאֵת כָָּל־בָּתֵּי יְְרוּשָׁלִַם הקטנים וְְאֶת־כָָּל־בֵּית הַגָּדוֹל, בתיהם של האנשים הגדולים שָׂרַף בָּאֵשׁ. ייתכן שבתי הגדולים הודגשו משום שקל היה יותר לשרפם. מכיוון שנבנו לעתים בשילוב של אבן ועץ, כמו בית המקדש, הצתתם הביאה לכליונם הגמור.

• וְְאֶת־כָָּל־חֹמוֹת יְְרוּשָׁלִַם סָבִיב נָתְְצוּ כָָּל־חֵיל כַּשְְְׂדִּים אֲשֶׁר אֶת, נלוו לאותו רַב־טַבָּחִים. הריסת החומות נועדה למנוע את שיקום העיר באותה מתכונת. ואכן הן נשארו הרוסות עד זמנו של נחמיה בתחילת ימי הבית השני.

• וּמִדַּלּוֹת הָעָם, העניים וְְאֶת־יֶתֶר הָעָם, שאינם דלים , הַנִּשְְְׁאָרִים בָּעִיר וְְאֶת־הַנֹּפְְלִים אֲשֶׁר נָפְְלוּ, שיצאו ונכנעו אֶל־מֶלֶךְְְ בָּבֶל, שכן המלחמה הייתה ארוכה וקשה וללא תקווה מרובה, וְְאֵת יֶתֶר הָאָמוֹן, ההמון הֶגְְְלָה נְְבוּזַרְְְאֲדָן רַב־טַבָּחִים. כדרכם של הבבלים — ושלא כאשורים — נבוזראדן לא לקח עמו את כל תושבי יהודה. הוא בחר לקחת בשבי את האנשים החשובים ורק חלק מדלת העם.

• וּמִדַּלּוֹת הָאָרֶץ הִשְְְׁאִיר נְְבוּזַרְְְאֲדָן רַב־טַבָּחִים לְְכֹרְְמִים וּלְְְיֹגְְבִים, עובדי שדות.

• וְְאֶת עַמּוּדֵי הַנְְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר לְְבֵית־ה', שהציבם שלמה המלך לקישוט וקרא להם יכין ובֹעז, וְְאֶת־הַמְְּכֹנוֹת, הבסיסים שעליהם ישבו הכיורים, וְְאֶת־יָם הַנְְּחֹשֶׁת, מְכָל מים גדול אֲשֶׁר בְְּבֵית־ה' — שִׁבְְּרוּ כַשְְְׂדִּים וַיִּשְְְׂאוּ אֶת־כָָּל־נְְחֻשְְְׁתָּם בָּבֶלָה. הם לא היו מעוניינים בכלים אלו, משום שלא מצאו בהם שימוש, ולא החשיבו אותם. בוודאי גם נשיאתם לבבל כמות שהם הייתה משימה קשה. לכן שברו אותם לחלקים נישאים, והבבלים לקחו עמם לבבל את חומר הגלם הרב והיקר.

• וְְאֶת־הַסִּרוֹת, הסירים וְְאֶת־הַיָּעִים וְְאֶת־הַמְְזַמְְּרוֹת, כלי זמר וְְאֶת־הַמִּזְְְרָקֹת, כלי איסוף הדם וזריקתו וְְאֶת־הַכַּפּוֹת וְְאֵת כָָּל־כְְּלֵי הַנְְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר־יְְשָׁרְְתוּ בָהֶם במקדש לָקָחוּ.

• וְְאֶת־הַסִּפִּים, שאף הם כלי קיבול נוזלים — כדים או ספלים וְְאֶת־הַמַּחְְְתּוֹת לחתיית הגחלים וְְאֶת־הַמִּזְְְרָקוֹת וְְאֶת־הַסִּירוֹת וְְאֶת־הַמְְּנֹרוֹת וְְאֶת־הַכַּפּוֹת וְְאֶת־הַמְְנַקִּיּוֹת, העמודים הניצבים בצדי השולחן, אֲשֶׁר מ זָהָב — זָהָב, וַאֲשֶׁר־מ כֶּסֶף — כָּסֶף, לָקַח רַב־טַבָּחִים. כלי הזהב והכסף נבזזו ונלקחו לבבל כמו שהם כדי לשמש בארמון הבבלי.

• הָעַמּוּדִים היו שְְׁנַיִם, ו הַיָּם אֶחָד, ופסלי הַבָּקָר הנושא את הים היו שְְׁנֵים־עָשָׂר, עשויים נְְחֹשֶׁת אֲשֶׁר־תַּחַת הַמְְּכֹנוֹת, במקום המכונות שבבסיס הכיורים, בסיסו של הים עוצב בדמויות בקר , אֲשֶׁר עָשָׂה הַמֶּלֶךְְְ שְְׁלֹמֹה לְְבֵית ה'. לֹא־הָיָה מִשְְְׁקָל לִנְְְחֻשְְְׁתָּם של כָָּל־הַכֵּלִים הָאֵלֶּה. כמות נחושת הכלים העצומה לא נשקלה או נמדדה.

• וְְהָעַמּוּדִים הללו היו עצומים — שְְׁמֹנֶה עֶשְְְׂרֵה אַמָּה, כתשעה מ' קוֹמַת הָעַמֻּד הָאֶחָד, וְְחוּט שְְׁתֵּים־עֶשְְְׂרֵה אַמָּה יְְסֻבֶּנּוּ, היקפו של כל עמוד היה שנים-עשר אמה, וְְעָָבְְְיוֹ אַרְְְבַּע רוחבי אֶצְְְבָּעוֹת, נָבוּב, חלול, כעין צינור ענק מקושט מבחוץ.

• וְְכֹתֶרֶת עָלָיו — על כל עמוד, אף היא מ נְְחֹשֶׁת, וְְקוֹמַת, גובה הַכֹּתֶרֶת הָאַחַת חָמֵשׁ אַמּוֹת. תבנית הכותרות הללו והעיטורים שעליהן מתוארים בפירוט בספר מלכים. וּשְְְׂבָכָה וְְרִמּוֹנִים עַל־הַכּוֹתֶרֶת סָבִיב — הַכֹּל נְְחֹשֶׁת. וְְכָאֵלֶּה גם לָעַמּוּד הַשֵּׁנִי. שתי הכותרות היו זהות. וְְכן ה רִמּוֹנִים, רימוני המתכת של שני העמודים.

• וַיִּהְְְיוּ הָרִמֹּנִים תִּשְְְׁעִים וְְשִׁשָּׁה רוּחָה, בכיוון אחד, אולי בטור לולייני סביב העמוד, כָָּל־הָרִמּוֹנִים מֵאָה עַל־הַשְְּׂבָכָה סָבִיב. היו עוד רימונים אחדים שלא היו בתוך השורה.

• וַיִּקַּח רַב־טַבָּחִים גם אֶת־שְְׂרָיָה כֹּהֵן הָרֹאשׁ, הכהן הגדול וְְאֶת־צְְפַנְְְיָה כֹּהֵן הַמִּשְְְׁנֶה, סגנו וְְאֶת־שְְׁלֹשֶׁת שֹׁמְְרֵי הַסַּף, פקידים גבוהים בבית המקדש שבידם מופקדים מפתחות הלשכות והאוצרות.

• וּמִן־הָעִיר עצמה, מחוץ לבית המלך או המקדש, לָקַח סָרִיס, שר גבוה אֶחָד אֲשֶׁר־הָיָה פָקִיד עַל־אַנְְְשֵׁי הַמִּלְְְחָמָה, מפקד הצבא הרשמי, או: הממונה בפועל על אנשי המלחמה וְְשִׁבְְְעָה אֲנָשִׁים מֵרֹאֵי פְְנֵי־הַמֶּלֶךְְְ, המקורבים למלך אֲשֶׁר נִמְְְצְְאוּ בָעִיר ולא ברחו, או שברחו וחזרו בינתיים, וְְאֵת סֹפֵר שַׂר הַצָּבָא הַמַּצְְְבִּא אֶת־עַם הָאָרֶץ, המגייס ומונה את יוצאי הצבא, וְְכן שִׁשִּׁים אִישׁ בעלי מעמד, אולי מחברי הסנהדרין הגדולה, מֵעַם הָאָרֶץ הַנִּמְְְצְְאִים בְְּתוֹךְְְ הָעִיר. נראה שהוא הצטווה לשבות את כל הנמצא בעיר משכבת ההנהגה.

• וַיִּקַּח אוֹתָם נְְבוּזַרְְְאֲדָן רַב־טַבָּחִים, וַיֹּלֶךְְְ אוֹתָם אֶל־מֶלֶךְְְ בָּבֶל רִבְְְלָתָה.

• וַיַּכֶּה אוֹתָם מֶלֶךְְְ בָּבֶל וַיְְְמִתֵם בְְּרִבְְְלָה בְְּאֶרֶץ חֲמָת. אלה היו למעשה חברי הממשלה ויועציו של המלך צדקיהו, ואת כולם הרג נבוכדנאצר כשותפים באחריות למרידה. בכך וַיִּגֶל, גלה יְְהוּדָה מֵעַל אַדְְְמָתוֹ. סיכום הגולים:

• זֶה הָעָם אֲשֶׁר הֶגְְְלָה נְְבוּכַדְְְרֶאצַּר: בִּשְְְׁנַת־שֶׁבַע, היא גלות יהויכין, הראשונה – יְְהוּדִים שְְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְְעֶשְְְׂרִים וּשְְְׁלֹשָׁה;

• בִּשְְְׁנַת שְְׁמוֹנֶה עֶשְְְׂרֵה לִנְְְבוּכַדְְְרֶאצַּר, בכיבוש השני, לאחר שנלקחו עם יהויכין ראשי העם, ורבים נהרגו בינתיים במלחמה ומתו במצור, נלקחו מִירוּשָׁלִַם נֶפֶשׁ שְְׁמֹנֶה מֵאוֹת שְְׁלֹשִׁים וּשְְְׁנָיִם — מספר מועט יחסית ומבני מעמד נמוך יותר.

• בִּשְְְׁנַת שָׁלֹשׁ וְְעֶשְְְׂרִים לִנְְְבוּכַדְְְרֶאצַּר, ובו הֶגְְְלָה נְְבוּזַרְְְאֲדָן רַב־טַבָּחִים יְְהוּדִים נֶפֶשׁ שְְׁבַע מֵאוֹת אַרְְְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. סך כָָּל־נֶפֶשׁ שגלתה מיהודה: אַרְְְבַּעַת אֲלָפִים וְְשֵׁשׁ מֵאוֹת. מספר זה מעיד שוב שלא הייתה זו גלות המונית, אלא בחירה מחושבת של גולים מתוך האוכלוסייה. הבבלים הגלו את בעלי המלאכה — במיוחד אלה שעסקו במלאכות שנחשבו לאסטרטגיות — נפחים, חרשי נחושת וכיוצא באלה, ואת שכבת העילית, מתוך הנחה שהנשארים לא ירצו ולא יוכלו לעורר מרד כלשהו. סופה של ממלכת יהודה היה חורבנם המלא של ירושלים, המקדש, ארץ יהודה ומבנה ההנהגה. כדי שלא לחתום בסיום כה קשה, מסופר כאן מה עלה בגורלו של יהויכין:

• וַיְְְהִי בִשְְְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְְגָלוּת יְְהוֹיָכִן מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה. יהויכין הוגלה בשנת שבע למלך נבוכדנאצר , מדובר אפוא על למעלה מארבעים שנה לאחר עלייתו של המלך הגדול והחשוב ביותר שקם בבבל והפך אותה לאימפריה, ובינתיים כבר מת. בִּשְְְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, בחודש השנים-עשר, אדר, בְְּעֶשְְְׂרִים וַחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ, נָשָׂא, חנן אֱוִיל מְְרֹדַךְְְ מֶלֶךְְְ בָּבֶל, שמלך אחרי אביו נבוכדנאצר , בִּשְְְׁנַת מַלְְְכֻתוֹ, בשנה שבה הומלך, אֶת־רֹאשׁ יְְהוֹיָכִין מֶלֶךְְְ־יְְהוּדָה, וַיֹּצֵא אֹתוֹ מִבֵּית הַכְְּלוּא, מבית הכלא, או ממחנה המעצר לשבויי המלחמה. יהויכין פורנס והוחזק שם במשך עשרות השנים האלו. יתרה מזו, היו לו שם ילדים, בין שנולדו קודם בואו לבבל או בתקופה שבה היה כלוא, ואף לצורכיהם דאג מלך בבל.

• וַיְְְדַבֵּר אִתּוֹ אויל מרֹדך טֹבוֹת, וַיִּתֵּן אֶת־כִּסְְְאוֹ מִמַּעַל לְְכִסֵּא הַמְְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְְּבָבֶל. בוודאי ישבו בבית הסוהר שלו גם מלכי מדינות נוספות שנכבשו בידי נבוכדנאצר , ולא בתנאים טובים. הכתוב אינו מסביר ממ ה נבע מעמדו המועדף.

• וְְשִׁנָּה אֵת בִּגְְְדֵי כִלְְְאוֹ. הוענקו לו בגדים חדשים של אדם חפשי, וְְאָכַל לֶחֶם לְְפָנָיו — לפני מלך בבל תָּמִיד, כָָּל־יְְמֵי חַיָּו.

• וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְְּנָה־לּוֹ מֵאֵת מֶלֶךְְְ־בָּבֶל דְְּבַר־יוֹם בְְּיוֹמוֹ, עַד־יוֹם מוֹתוֹ כֹּל יְְמֵי חַיָּיו. יהויכין היה למעשה האחרון בשושלת מלכי יהודה מכיוון שאת בניו של המלך צדקיהו פקד נבוכדנאצר להרוג. סיומו של הספר מלמד שבית דוד לא נעלם. ואכן כל ראשי הגולה בדורות המאוחרים יותר התייחסו לבית דוד והיו מצאצאי יהויכין. כאמור, עניין זה אינו שייך לדברי ירמיהו, שנגמרו כבר בעניין הקודם, אבל הוא מספר על המדיניות הכללית, על קורותיה של ארץ יהודה ועל גורל מלכיה, ומתאר כיצד כבר בזמן בנו של נבוכדנאצר הופיע פתח של תקווה ליהודה, וחוט של חסד נמתח על מלכה.