ירמיהו-פרק-8

ביאורים

• בָּעֵת הַהִיא – כאשר הארץ תיחרב, נְְאֻם־ה', יוֹצִיאוּ אֶת־עַצְְְמוֹת מַלְְְכֵי־יְְהוּדָה וְְאֶת־עַצְְְמוֹת־שָׂרָיו וְְאֶת־עַצְְְמוֹת הַכֹּהֲנִים וְְאֵת עַצְְְמוֹת הַנְְּבִיאִים וְְאֵת עַצְְְמוֹת יוֹשְְְׁבֵי־יְְרוּשָׁלָם מִקִּבְְְרֵיהֶם. בהרס הרב לא יתחשבו בקברים ישנים. העצמות יושלכו מן הקברים. ובתיאור אירוני חריף:

• וּשְְְׁטָחוּם כביכול לַשֶּׁמֶשׁ וְְלַיָּרֵחַ וּלְְְכֹל צְְבָא הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר אֲהֵבוּם וַאֲשֶׁר עֲבָדוּם וַאֲשֶׁר הָלְְְכוּ אַחֲרֵיהֶם וַאֲשֶׁר דְְּרָשׁוּם וַאֲשֶׁר הִשְְְׁתַּחֲווּ לָהֶם. כאן מודגשים ריבוי הפנים והלהיטות של הקשר בין בני יהודה לעבודה זרה. לֹא יֵאָסְְְפוּ וְְלֹא יִקָּבֵרוּ, לְְדֹמֶן, לזבל עַל־פְְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְְְיוּ.

• וְְנִבְְְחַר אז מָוֶת מֵחַיִּים. החיים יהיו קשים ואומללים מאוד עד שאנשים יעדיפו את המוות – שאין עמו קבורה – על פניהם , לְְכֹל הַשְְּׁאֵרִית הַנִּשְְְׁאָרִים מִן־הַמִּשְְְׁפָּחָה הָרָעָה הַזֹּאת, לא רק לשרידים שבארץ אלא בְְּכָָל־הַמְְּקֹמוֹת, הַנִּשְְְׁאָרִים אֲשֶׁר הִדַּחְְְתִּים שָׁם. נְְאֻם ה' צְְבָאוֹת.

• וְְאָמַרְְְתָּ אֲלֵיהֶם: כֹּה אָמַר ה': הֲיִפְְּלוּ אנשים וְְלֹא יָקוּמוּ עוד לעולם, אִם־יָשׁוּב, האם השובב, הסר מהדרך – וְְלֹא יָשׁוּב?! מדוע לאחר שנכשלתם בעברות אתם נשארים שוכבים; מדוע אף שקוראים אליכם, אין אתם שבים?!

• מַדּוּעַ שׁוֹבְְבָה, סטה מדרך הישר הָעָם הַזֶּה, יְְרוּשָׁלִַם, מְְשֻׁבָה, סטייה, השתוללות נִצַּחַת, עולמית ?! הֶחֱזִיקוּ, הם מחזיקים בַּתַּרְְְמִת, עבודתם הזרה , מֵאֲנוּ לָשׁוּב. נראה שאין הם חושבים לחזור בהם.

• הִקְְְשַׁבְְְתִּי לדבריהם וָאֶשְְְׁמָע – לוֹא־כֵן, שקר יְְדַבֵּרוּ. אֵין אִישׁ נִחָם, מתחרט עַל־רָעָתוֹ לֵאמֹר: מֶה עָשִׂיתִי? כֻּלֹּה שָׁב, הולכים וחוזרים והולכים בִּמְְְרוּצָתָם ללא מעצור כְְּסוּס שׁוֹטֵף בַּמִּלְְְחָמָה. אף שהסוסים הרתומים למרכבות הקרב הם כלי מלחמה גדול ביותר, גמישות תנועתם מוגבלת. הסוסים השועטים קדימה אינם יכולים לנטות הצדה בקלות. להם מדומים האנשים חסרי המעצורים הרצים בדרכם, שאינם מעלים על דעתם לעצור או לשנות כיוון.

• גַּם־חֲסִידָה בַשָּׁמַיִם יָדְְעָה מוֹעֲדֶיהָ. אפילו החסידות חשות את זמניהן. נדידתן מתרחשת בתאריכים מדויקים למדי. הן מגיעות לארץ בערך בעונת האביב וחוזרות בסתיו. וְְתֹר וְְסִיס וְְעָגוּר הציפורים הנודדות שָׁמְְרוּ אֶת־עֵת בֹּאָנָה, מקפידות על זמן בואן , וְְשלא כבעלי החיים השומרים על סדריהם וחוקם, עַמִּי לֹא יָדְְעוּ לשמור אֵת מִשְְְׁפַּט ה'.

• אֵיכָה תֹאמְְרוּ: חֲכָמִים אֲנַחְְְנוּ, יש בידינו מסורות וספרים , וְְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ?! אָכֵן, לאמתו של דבר הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה, כתב עֵט ה שֶׁקֶר של ה סֹפְְרִים, שהרי אינכם מאמתים את מה שהעט כתב.

• הֹבִשׁוּ, יתביישו חֲכָמִים, חַתּוּ, ייבהלו, יישברו וַיִּלָּכֵדוּ, ייתפסו בכזביהם. הִנֵּה בִדְְְבַר־ה' מָאָסוּ וְעל כן, חָָכְְְמַת־מֶה לָהֶם?! איזו חכמה יש בידם?! מה התועלת בחכמים ובסופרים, אם איש מהם אינו מסייע להחזיר את העם אל ה'?!

• לָכֵן אֶתֵּן אֶת־נְְשֵׁיהֶם לַאֲחֵרִים ואת שְְׂדוֹתֵיהֶם לְְיוֹרְְשִׁים, שהרי הם עצמם עומדים למות. כִּי מִקָּטֹן וְְעַד־גָּדוֹל כֻּלֹּה בֹּצֵעַ בָּצַע. בצע כסף בראש מעייניהם. מִנָּבִיא וְְעַד־כֹּהֵן כֻּלֹּה, כל הצמרת הדתית עֹשֶׂה שָּׁקֶר.

• וַיְְְרַפּוּ, אותם אנשי רוח מרפאים אֶת־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי עַל־נְְקַלָּה. תחזיותיהם הפוליטיות אופטימיות ונינוחות, לֵאמֹר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם. הכול יסתדר, ובסופו של דבר אֵין שָׁלוֹם.

• הֹבִשׁוּ, הרועים הרוחניים התנהגו באופן מביש כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ, לא רק בדיבוריהם על השלום אלא אף בתועבות שעשו. גַּם־בּוֹשׁ לֹא־יֵבֹשׁוּ וְְהִכָּלֵם לֹא יָדָעוּ. אדם המתבייש במעשיו יוכל לשנות דרכו, אך להם זר רגש הבושה. לָכֵן יִפְְּלוּ בַנֹּפְְלִים, ינחלו מפלה, בְְּעֵת פְְּקֻדָּתָם, בבוא זמנם יִכָּשְְׁלוּ, אָמַר ה'. כיוון שלא הכירו בחומרת מעשיהם ולא תיקנו את עצמם, אין למצבם פתרון אלא במפלתם הגמורה.

• אָסֹף אֲסִיפֵם, אביא את סופם, אסירם, נְְאֻם־ה'. לא יישאר דבר – אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן, וְְאֵין תְְּאֵנִים בַּתְְּאֵנָה, וְְהֶעָלֶה נָבֵל. שני העצים הללו נותרים במערומיהם לאחר לקיטת הפרות ונשירת העלים. וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְְְרוּם, את מה שנתתי להם יעבירו מהם האויבים.

• עַל־מָה אֲנַחְְְנוּ ישְְְׁבִים לבדנו ללא הגנה?! הלוא האויב עומד לבוא. הֵאָסְְְפוּ וְְנָבוֹא אֶל־עָרֵי הַמִּבְְְצָר. ערי המבצר נועדו למחסה מפני אויבים, לא רק לתושביהן הקבועים אלא לכל האזור. הנביא מוסיף על דבריהם מנקודת מבטו שלו: וְְנִדְְּמָה־שָּׁם. נושמד, או: נשתתק בערי המבצר. כלומר, גם אם ייאספו אל המבצרים, הם לא יינצלו. כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ, דומם אותנו, וַיַּשְְְׁקֵנוּ מֵי־רֹאשׁ, נוזל מר ורעיל, כִּי חָטָאנוּ לַה'.

• קַוֵּה לְְשָׁלוֹם, הכול מקווים לשלום – וְְאֵין טוֹב; מצפים לְְעֵת מַרְְְפֵּה, שיבוא זמן רפואה, או: הרפייה ומנוחה – וְְהִנֵּה בְְעָתָה, אימה .

• מִדָּן נִשְְְׁמַע נַחְְְרַת סוּסָיו. האויב בא מצפון, ועמו מספר עצום של סוסי מלחמה. לפיכך אפשר לשמוע את חרחוריהם בדהרתם מדן הרחוקה. מִקּוֹל מִצְְְהֲלוֹת אַבִּירָיו, סוסיו החזקים רָעֲשָׁה כָָּל־הָאָרֶץ. וַיָּבוֹאוּ האויבים וַיֹּאכְְְלוּ, ישמידו אֶרֶץ וּמְְְלוֹאָהּ, עִיר וְְישְְְׁבֵי בָהּ.

• כִּי הִנְְְנִי מְְשַׁלֵּחַ בָּכֶם נְְחָשִׁים צִפְְְעֹנִים, משפחת נחשים ארסיים אֲשֶׁר אֵין־לָהֶם, כנגדם לָחַשׁ, שימנע אותם מלבוא או ירפא את נשיכתם, וְְנִשְְּׁכוּ אֶתְְְכֶם. נְְאֻם־ה'. ואלו דברי הנביא עצמו, לאו דווקא כאדם פרטי:

• מַבְְְלִיגִיתִי, אני מתחזק בקושי עֲלֵי יָגוֹן, על הצער, עָלַי לִבִּי דַוָּי, כואב.

• הִנֵּה־קוֹל שַׁוְְְעַת בַּת־עַמִּי נשמע מֵאֶרֶץ מַרְְְחַקִּים. הקול מבטא גם את הרגשתם של הרחוקים מהמקום : הַה' אֵין בְְּצִיּוֹן, אִם־מַלְְְכָּהּ אֵין בָּהּ?! ה' נטש את ציון. והתשובה – מַדּוּעַ הִכְְְעִסוּנִי בִּפְְְסִלֵיהֶם, בְְּהַבְְְלֵי נֵכָר שהכניסו לציון ?! כיצד הם מצפים שאשכון בה?!

• עָבַר קצִיר התבואה, ולאחר כמה חודשים כָּלָה קָיִץ, הסתיימה קציצת התאנים ואסיפתן. הזמן חולף עובר, וַאֲנַחְְְנוּ לוֹא נוֹשָׁעְְְנוּ.

• עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי הָשְְְׁבַּרְְְתִּי, נשברתי גם אני, קָדַרְְְתִּי, נעשיתי קודר. שַׁמָּה, השתוממות וריקנות הֶחֱזִקָתְְְנִי, אחזה בי בחזקה.

• הַאם צֳֳרִי, צמח שהיה נחשב מאוד בתעשיית צמחי המרפא, אֵין בְְּגִלְְְעָד, בקרבת בקעת הירדן, מקום גידולו של הצרי ?! ה אִם־רֹפֵא אֵין שָׁם – כִּי מַדּוּעַ לֹא עָלְְְתָה אֲרֻכַת, צמחה רפואת בַּת־עַמִּי?! על אף אפשרויות הריפוי שלהם אין מי שירפאנו באסוננו הלאומי .

• מִי־יִתֵּן שיהיה רֹאשִׁי כולו מַיִם, וְְעֵינִי תהפוך ל מְְקוֹר דִּמְְְעָה, וְְאז אֶבְְְכֶּה יוֹמָם וָלַיְְְלָה אֵת חַלְְלֵי בַת־עַמִּי.