איוב-פרק-14

ביאורים

• אָדָם יְְלוּד אִשָּׁה הוא קְְצַר יָמִים וּשְְְׂבַע־רֹגֶז. זמן חייו של אדם מוגבל, אך צערו וצרותיו מרובים יותר מדי.

• כְְּצִיץ, כמו פֶּרח יָצָא, פָּרח וַיִּמָּל, וקמל, וַיִּבְְְרַח האדם כַּצֵּל, שאינו ממשי וגודלו וצורתו משתנים תדיר, וְְלֹא יַעֲמוֹד, יישאר יציב.

• אַף־עַל־זֶה – האדם הרעוע פָּקַחְְְתָּ עֵינֶךָ, וְְאֹתִי, בן למין האנושי השפל, תָבִיא בְְמִשְְְׁפָּט עִמָּךְְְ?!

• מִי־יִתֵּן, מי יכול להוציא טָהוֹר מִטָּמֵא – לֹא אֶחָד, אלוקים?! הוא היחיד שיוכל להצדיק את האדם בבואו לדון אותו, גם אם נטמא ורשע. אולם מה לו להעניש יצור מוגבל זה?!

• אִם, כיוון ש חֲרוּצִים, גזורים ומוגדרים יָמָיו, וגם מִסְְְפַּר־חֳֳדָשָׁיו קבוע אִתָּךְְְ, חֻקָּו עָשִׂיתָ, קצבת את זמנו ואפשרויותיו, וְְלֹא יַעֲבֹר,

• שְְׁעֵה מֵעָלָיו, הנח לו וְְהוא יֶחְְְדָּל, ינוח מכאביו עַד־יִרְְְצֶה, יְרַצה, ימלא כְְּשָׂכִיר את עבודת יוֹמוֹ. אַפשר לו לסיים את חייו בשקט.

• כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְְְוָה, אִם־יִכָּרֵת וְְעוֹד יַחֲלִיף, יכול להתחדש, וְְיֹנַקְְְתּוֹ לֹא תֶחְְְדָּל, שורשיו לא ייעלמו, ולכן הוא ישוב ויצמח.

• אִם־יַזְְְקִין בָּאָרֶץ שָָׁרְְְשׁוֹ, וגם אם נראה ש בֶעָפָר יָמוּת גִּזְְְעוֹ –

• מֵרֵיחַ מַיִם, אם רק יושקה במעט מים, כבר יַפְְְרִחַ, יפרַח, וְְעָשָׂה קָצִיר, ענפים כְְּמוֹ־נָטַע, כנטיעה צעירה.

• וְְאילו גֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ, וַיִּגְְְוַע אָדָם וְְאַיּוֹ, ואיפה הו א?

• אָזְְלוּ־מַיִם מִנִּי־יָם, וכשם ש נָהָר יֶחֱרַב וְְיָבֵשׁ – תהליכים שאינם הפיכים,

• וְְאִישׁ שָׁכַב, מת וְְלֹא־יָקוּם. עַד־בִּלְְְתִּי, שיבלו ולא יתקיימו עוד שָׁמַיִם, לעולם ועד לֹא יָקִיצוּ המתים וְְלֹא־יֵעֹרוּ מִשְְּׁנָתָם.

• מִי יִתֵּן ש בִּשְְְׁאוֹל תַּצְְְפִּנֵנִי. הייתי שמח אילו הכנסת אותי לשאול, ושם שמרת אותי; תַּסְְְתִּירֵנִי, שהיית מסתיר אותי שם עַד־שׁוּב שיעבור אַפֶּךָ, כעסך. אילו שמרת עלי שם, תָּשִׁית לִי חֹק היית קובע לייסורי בשאול מידה או משפט וְְתִזְְְכְְּרֵנִי, ובסופם היית זוכר להוציא אותי משם.

• אִם־יָמוּת גֶּבֶר, האם ישוב ו יִחְְְיֶה?! כָָּל־יְְמֵי צְְבָאִי, הימים הקצובים לחיי אֲיַחֵל עַד־בּוֹא חֲלִיפָתִי, הזמן שבו אצא מן העולם. וכאן מבקש איוב:

• תִּקְְְרָא, קְרא – וְְאָנֹכִי אֶעֱנֶךָּ, לתגובת מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ תִכְְְסֹף, כְּסוף.

• כִּי־עַתָּה אנא את צְְעָדַי תִּסְְְפּוֹר, השגח שלא אפול, ו לֹא־תִשְְְׁמֹר עַל, אל תזכור לנצח את חַטָּאתִי. לחלופין: אם יש בי חטא הענישני עליו מיד ואל תמתין.

• חָתֻם בִּצְְְרוֹר פִּשְְְׁעִי, חטאי שמור וקשור אצלך, וַתִּטְְְפֹּל, הדבקת עַל־עֲוֹנִי עוון נוסף.

• וְְאוּלָם כמו שלא לעולם חוסנם של איתני הטבע: הַר־נוֹפֵל יִבּוֹל, הופך לעפר וחדל מלהיות הר; וְְצוּר, סלע יֶעְְְתַּק, זז מִמְְּקֹמוֹ, ולא נותר על עמדו;

• אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם, ו תִּשְְְׁטֹף, ישטפו את סְְפִיחֶיהָ עֲפַר־אָרֶץ, ספיחי האדמה – כך – וְְתִקְְְוַת אֱנוֹשׁ הֶאֱבָדְְְתָּ.

• תִּתְְְקְְפֵהוּ, תתגבר על האדם לָנֶצַח, וַיַּהֲלֹךְְְ, ילך מן העולם וימות. מְְשַׁנֶּה פָנָיו בעקבות הזדקנותו וַתְְּשַׁלְְּחֵהוּ מן העולם.

• יִכְְְבְְּדוּ, יעלו לגדולה בָנָיו, וְְהוא לֹא יֵדָע. וְְיִצְְְעֲרוּ ויצטערו, וְְלֹא־יָבִין לָמוֹ, להם, ללבם.

• אַךְְְ־בְְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְְְאָב, וְְנַפְְְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל, תתאבל.