איוב-פרק-26

ביאורים

• וַיַּעַן אִיּוֹב וַיֹּאמַר׃

• מֶה־עָזַרְְְתָּ לְְלֹא, והרי אין בטיעוניך כֹחַ?! ובמה הוֹשַׁעְְְתָּ, והרי זרועך היא זְְרוֹעַ לֹא־עֹז?!

• מַה־יָּעַצְְְתָּ לְְלֹא, בלי חָָכְְְמָה?! וְנדמה לך ש תֻשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְְְתָּ.

• אֶת־מִי, למי הִגַּדְְְתָּ מִלִּין, מלים אלו?! למי אתה מחדש בדבריך הבנליים ?! וְְנִשְְְׁמַת־מִי יָצְְאָה מִמֶּךָּ?! איזו רוח שרתה עליך שאמרת דברי חכמה כה נשגבים?! איוב דוחה את דברי בלדד בלעג ובשאט נפש. ומכאן פונה איוב לתאר את גדולת ה', את כוחו ואפילו את האימה מפניו.

• הָרְְפָאִים, המתים יְְחוֹלָלוּ, תאחז בהם חלחלה ורע ד מִתַּחַת מַיִם וְְשֹׁכְְנֵיהֶם, בשאול.

• עָרוֹם, חשופה ה שְְׁאוֹל נֶגְְְדּוֹ – לעיני ה', וְְאֵין כְְּסוּת לַאֲבַדּוֹן. השאול והאבדון גלויים לפני ה'.

• נֹטֶה צָפוֹן עַל־תֹּהוּ, ריק, תֹּלֶה את ה אֶרֶץ, העולם עַל־בְְּלִימָה, בלי מה, אין. הבריאה היא מופלאה וחורגת מכל היגיון.

• צֹרֵר, אוגר מַיִם בְְּעָבָיו, בענניו, וְְלֹא־נִבְְְקַע עָנָן תַּחְְְתָּם. למרות כובדם של המים, אין העננים מתבקעים, אלא מזילים טיפות בלבד.

• מְְאַחֵז, אוחז פְְּנֵי־כִסֵּה, את כיסאו, שהוא דימוי לשמים, פַּרְְְשֵׁז, פורש עָלָיו – על הכיסא, שהוא הרקיע, את עֲנָנוֹ.

• חֹק, גבול חָג, ציין כקו מקיף עַל־פְְּנֵי־מָיִם. הוא מגביל את הים, כדי שמימיו לא יכסו את היבשה, או: השמים מקיפים במעגל גדול את המים הרבים, עַד־תַּכְְְלִית, הקצה שבו נפגש אוֹר עִם־חֹשֶׁךְְְ, עד קצה המציאות. אין לעולם ולמרכיביו כל חוסן מולו:

• עַמּוּדֵי שָׁמַיִם יְְרוֹפָפוּ, מתרופפים , וְְיִתְְְמְְהוּ, יתערערו מִגַּעֲרָתוֹ.

• בְְּכֹחוֹ רָגַע, הוא משקיט את הַיָּם. וּבִתְְְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב, מעין לוויתן או מפלצת ים, המסמל כוחות של מרי.

• בְְּרוּחוֹ שָׁמַיִם שִׁפְְְרָה. רוחו משפרת ומתקנת את השמים; חֹלְְלָה, הופכת לחלל, הורגת יָדוֹ נָחָשׁ בָּרִחַ, שהוא רהב שנזכר בפסוק הקודם. אלוקים בורא עולמות סתומים ובלתי מובנים, והוא גם מכה ומכלה את הכוחות הכאוטיים.

• הֶן־אֵלֶּה – האמורים כאן אינם אלא קְְצוֹת דְְּרָכָו, ולא תיאור של כל גדולתו. וּמַה־שֵּׁמֶץ דָּבָר, דבר מועט נִשְְְׁמַע־בּוֹ, שנוכל לשמוע על אלוקים, וְְאולם רַעַם גְְּבוּרֹתָו בכל עצמתו מִי יִתְְְבּוֹנָן?! איש אינו מסוגל להבין את עוצם כוחו של ה'. איוב מקבל את דברי בלדד על גדולת ה' וכוחו, ואף מפליג הלאה מזה ומתאר גם את כוחותיו שאינם הרמוניים. ואולם מגדולת ה' הסיק בלדד בסוף דבריו שאדם לא יצא זכאי בהידיינותו עם אלוקים, ואילו איוב מחריש בעניין זה. מן ההקשר מובן ששתיקתו זו משמעה סירוב לקבל את מסקנתו של בלדד. אין בהכרה בכוחו של ה' כדי להשתיק את טענותיו.