איוב-פרק-29

ביאורים

• וַיֹּסֶף אִיּוֹב שְְׂאֵת מְְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר׃

• מִי־יִתְְּנֵנִי, יאפשר לי לחיות שוב, כְְמו שחייתי ב יַרְְְחֵי, חודשי קֶדֶם?! הלוואי היו חוזרים אלי הימים שעברו. הלוואי שיכולתי שוב לחיות כּמו ב ימֵי אֱלוֹהַּ יִשְְְׁמְְרֵנִי, באותם זמנים שבהם ה' שמר אותי.

• בְְּהִלּוֹ, כשהאיר נֵרוֹ של ה' עֲלֵי רֹאשִׁי, כשה' הגן עלי, לְְאוֹרוֹ אֵלֶךְְְ, יכולתי ללכת גם ב חֹשֶׁךְְְ.

• כַּאֲשֶׁר, כפי ש הָיִיתִי בִּימֵי חָָרְְְפִּי, בצעירותי, בימי צמיחתי שבהם הייתי בְְּסוֹד, במועצה הקרובה, כלומר בקרבה גדולה או השגחה מיוחדת של אֱלוֹהַּ עֲלֵי, על אָָהֳֳלִי,

• בְְּעוֹד שַׁדַּי, ה' עִמָּדִי, אתי, ובזמן ש סְְבִיבוֹתַי היו נְְעָרָי, משרתי ועוזרי, כאשר הייתי מוגן וחזק.

• בִּרְְְחֹץ, כאשר רחצו הֲלִיכַי, רגלי בְְּחֵמָה, בחמאה שכן טבלתי בשפע כלכלי באותם ימים, וְְגם ה צוּר, הסלע ה יָצוּק עִמָּדִי, שאולי הוא מגלם כאן את מבצרי הבטוח, היה מוקף כביכול פַּלְְְגֵי־שָׁמֶן. לא הייתי רק מוגן ועשיר. אף מעמדי החברתי היה רם:

• בְְּצֵאתִי, כשהייתי יוצא ל שַׁעַר עֲלֵי־קָרֶת, עיר, בָּרְְחוֹב, ברחבה, שגם בה היו יושבים גדולי העיר, אָכִין, הייתי מבסס את מוֹשָׁבִי.

• רָאוּנִי נְְעָרִים וְְנֶחְְְבָּאוּ ביראת כבוד מפני גדולתי, ואפילו ישִׁישִׁים, זקנים קָמוּ עָמָדוּ לכבודי.

• שָׂרִים עָצְְרוּ בְְמִלִּים, שתקו בנוכחותי, וְְכַף יד יָשִׂימוּ לְְפִיהֶם לאות שתיקה.

• קוֹל־נְְגִידִים, שרים בכירים נֶחְְְבָּאוּ, נדם והסתלק וּלְְְשׁוֹנָם לְְחִכָּם דָּבֵקָה, נאלמה.

• כִּי כל אֹזֶן ש שָׁמְְעָה עלי – וַתְְּאַשְְּׁרֵנִי, אישרה את התנהגותי ודברי, וְְכל עַיִן ש רָאֲתָה אותי – וַתְְּעִידֵנִי, יכלה להעיד רק על מעשי הטובים:

• כִּי־אֲמַלֵּט, הצלתי עָנִי מְְשַׁוֵּעַ, זועק, וְְיָתוֹם וְְלֹא, שאין מי ש עֹזֵר לוֹ.

• בִּרְְְכַּת אֹבֵד עָלַי תָּבֹא, וְְלֵב אַלְְְמָנָה, שאין להן תומך אחר, אַרְְְנִן, אשמח במעשי.

• צֶדֶק לָבַשְְְׁתִּי, נהגתי בצדק וַיִּלְְְבָּשֵׁנִי, והצדק הלם את מידותי. כּמו ב מְְְעִיל וְְכמו ב צָנִיף, עטיתי עלי את מִשְְְׁפָּטִי.

• עֵינַיִם הָיִיתִי לַעִוֵּר, וְְרַגְְְלַיִם לַפִּסֵּחַ אָנִי. אני ממלא את חסרונם של כל בעלי המום והזקוקים לעזרה.

• אָב אָנֹכִי לָאֶבְְְיוֹנִים, לעניים, וְְרִב, וריב ש לֹא־יָדַעְְְתִּי את פרטיו משום שאין הוא נוגע לחיי, אֶחְְְקְְרֵהוּ. אינני יכול לסבול מריבה, ועל כן אני מתערב גם בסכסוכים שאינם קשורים אלי ומנסה ליישר את ההדורים. אינני מסתפק בחקירת המקרים הללו, אלא אף מתערב בהענשת הפושע:

• וָאֲשַׁבְְּרָה מְְתַלְְּעוֹת, מלתעות של עַוָּל, עושה העוול, וּמִשִּׁנָּיו העושקות והפוגעות בזולת אַשְְְׁלִיךְְְ, אני מציל טָרֶף.

• וָאֹמַר: עִם־קִנִּי, במקומי הבטוח אֶגְְְוָע. אינני זקוק לחסדי אחרים, ובביתי אוכל לשכון בשלווה כל ימי, וכגרגריו הרבים של ה חוֹל אַרְְְבֶּה יָמִים.

• שָָׁרְְְשִׁי פָתוּחַ אֱלֵי־מָיִם לינוק מהם חיות. קיומי בטוח כעץ השתול על מים, וְְטַל יָלִין, ישכון בלילה בִּקְְְצִירִי, בענפי.

• כְְּבוֹדִי חָדָשׁ, מתחדש ומתחזק שוב ושוב עִמָּדִי, וְְקַשְְְׁתִּי, כוחי בְְּיָדִי תַחֲלִיף ותתחדש תמיד .

• לִי־שָׁמְְעוּ אנשים וְְיִחֵלּוּ, השתוקקו לשמוע עוד, וְְיִדְְּמוּ, ישתקו לְְמוֹ, לנוכח עֲצָתִי.

• אַחֲרֵי דְְבָרִי, שאני מדבר, לֹא יִשְְְׁנוּ, ישַׁנו ממה שאמרתי ולא יסורו מהוראותי, וְְעָלֵימוֹ, ועליהם תִּטֹּף מִלָּתִי. דברי מזינים את שומעי כטיפות מי מטר או מי טל המשקות את האדמה.

• וְְיִחֲלוּ כַמָּטָר לִי. הם מצפים לי כמו שמצפים לגשם, וּפִיהֶם פָּעֲרוּ לקלוט משהו מדברי כאילו הם צמאים המתאמצים לקלוט עוד כמה טיפות מן ה מַלְְְקוֹשׁ, הגשם האחרון.

• אֶשְְְׂחַק, כשאני מחייך אֲלֵהֶם – לֹא יַאֲמִינוּ מאוֹשר, וְלמרות פנייתי השוחקת אליהם את אוֹר פָּנַי לֹא יַפִּילוּן. הילת החשיבות שלי לא תיפגע בעיניהם.

• אֶבְְְחַר את דַּרְְְכָּם וְְאֵשֵׁב רֹאשׁ, בראשם, וְְאֶשְְְׁכּוֹן בקרבם כְְּמֶלֶךְְְ בַּגְְּדוּד, כַּאֲשֶׁר, וכמו מי שאת ה אֲבֵלִים יְְנַחֵם.