איוב-פרק-30

ביאורים

• וְְעַתָּה שָׂחֲקוּ, צוחקים עָלַי אפילו צְְעִירִים מִמֶּנִּי לְְיָמִים, ולא סתם צעירים אלא אלו אֲשֶׁר־מָאַסְְְתִּי את אֲבוֹתָם לָשִׁית, לשים עִם־כַּלְְְבֵי צֹאנִי. גם את אבותיהם של הצעירים הללו לא הייתי שם בין הכלבים השומרים את צאני. הם היו בריות שפלות שכלל לא החשבתי, ועתה בניהם הצעירים לועגים לי. כדי לתאר את מצבו הירוד של איוב הוא מתאר לפרטים את נחיתותם ושפלותם של הלועגים לו:

• גַּם־כֹּחַ יְְדֵיהֶם לָמָּה לִּי, לא יוכל לעזור לי, עָלֵימוֹ, עליהם אָבַד כָּלַח, כוח, רעננות, לחלוחית. למרות שהם צעירים, תש כוחם.

• בְְּחֶסֶר וּבְְְכָפָן, רעָב ו גַּלְְְמוּד, בדידות, הַעֹרְְקִים, הבורחים מתוך קלונם אל צִיָּה, מדבר, המכונה גם אֶמֶשׁ, מקום חשכה, שׁוֹאָה, חורבן וּמְְְשֹׁאָה, שממה.

• הַקֹּטְְפִים מַלּוּחַ, שיח מדברי שממנו ניזונים נוודים החיים במדבר עֲלֵי־שִׂיחַ, וְְשֹׁרֶשׁ רְְתָמִים לַחְְְמָם. הם אוכלים את שורשי הרתמים, או: משתמשים בשורשי הרתמים לחמם את עצמם.

• מִן־גֵּו, מבפנים – מתוך העיר יְְגֹרָשׁוּ, ובני העיר יָרִיעוּ עָלֵימוֹ, יודיעו את קלונם כּמו על גַּנָּב.

• בַּעֲרוּץ נְְחָלִים ילכו לִשְְְׁכֹּן, ב חֹרֵי עָפָר וְְכֵפִים, סלעים.

• בֵּין־שִׂיחִים יִנְְְהָקוּ, הם נוערים כפראים, חמורי בר, תַּחַת חָרוּל, קוץ יְְסֻפָּחוּ, הם מתאספים לשבת.

• בְְּנֵי־נָבָל, רשע, וגם: משוקץ גַּם־בְְּנֵי בְְלִי־שֵׁם, חסרי שֵם, נִכְְּאוּ, נמוכים יותר מִן־הָאָרֶץ. איוב מתאר באופן ציורי את האספסוף הנקלה והבזוי הלועג לו. אלו הם אנשים חסרי רכוש, כוח, חברה, שם ומעמד. תיאור זה של משפיליו מנמיך עוד את שפלות מעמדו שלו:

• וְְעַתָּה נְְגִינָתָם הָיִיתִי, הם שרים עלי שירי לעג, וָאֱהִי לָהֶם לְְמִלָּה, אני משמש נושא לרינוניהם ולרכילותם.

• תִּעֲבוּנִי, רָחֲקוּ מֶנִּי, וּמִפָּנַי לֹא־חָשְְׂכוּ רֹק. הם אינם נמנעים מלירוק בפני.

• כִּי את יִתְְְרִי, החבל שבו הקפתי את עצמי כאזור מתניים המבטא חיזוק, קשרי והגנותי שהחזיקו אותי, פִתַּח אלוקים, או: האדם הלועג לי וַיְְְעַנֵּנִי, וְְאת ה רֶסֶן שבו רוסנה התנהגותם כל עוד עמדתי בכוחותי ובמעמדי, מִפָּנַי שִׁלֵּחוּ, הסירו, ועתה הם מרשים לעצמם לפגוע בי.

• עַל־יָמִין, לצדִי, במקום גדודי מכבדי, פִּרְְְחַח, צעירים פוחזים יָקוּמוּ, את רַגְְְלַי שִׁלֵּחוּ, הם דוחקים, וַיָּסֹלּוּ, הם מתווים ולוחצים עָלַי את אָָרְְְחוֹת אֵידָם, דרכי אסונם. את הנידוי והמצוקות שחוו הם מעבירים עתה אלי.

• נָתְְסוּ, נ תצו, שיבשו את נְְתִיבָתִי, דרכי. לְְהַוָּתִי, לאסוני יֹעִילוּ מעשה שהם עושים מועיל להגדיל את שברי, אך לֹא עֹזֵר, מועיל לָמוֹ, לעצמם, אלא נעשה מתוך רשעות לשמה.

• כְְּפֶרֶץ, נחשול רָחָב יֶאֱתָיוּ, הם באים לשטפני, תַּחַת שֹׁאָה, ענן קודר הִתְְְגַּלְְְגָּלוּ.

• הָָהְְְפַּךְְְ, נהפכו עָלַי בַּלָּהוֹת, סיוטים, ובלהה תִּרְְְדֹּף כָּרוּחַ את נְְדִבָתִי, נדיבותי, מידותי הטובות, וּכְְְמו שחולף עָב, ענן, עָבְְרָה יְְשֻׁעָתִי.

• וְְעַתָּה עָלַי תִּשְְְׁתַּפֵּךְְְ נַפְְְשִׁי בבכי, יֹאחֲזוּנִי יְְמֵי־עֹנִי, עינוי.

• לַיְְְלָה הכאב ב עֲצָמַי, עצמותי נִקַּר מֵעָלָי. הכאב החיצוני והפנימי חדר בי עמוק. וְְעֹרְְקַי לֹא יִשְְְׁכָּבוּן, אינם נחים מחמת הייסורים.

• בְְּרָָב־כֹּחַ יִתְְְחַפֵּשׂ הכאב ל לְְבוּשִׁי. הכאב ידבק בי וייצמד אלי בכוח, כאילו הוא לבושי, כְְּפִי, כמו מפתח הצוואר של כֻתָָּנְְְתִּי הכאב יַאַזְְְרֵנִי, יקיף אותי במין לפיתת חנק.

• הֹרַנִי להיות דומה, או: השליכני לַחֹמֶר, וָאֶתְְְמַשֵּׁל כֶּעָפָר, נעשיתי דומה לעפר וָאֵפֶר. עתה הוא פונה אל אלוקים:

• אֲשַׁוַּע, אני זועק אֵלֶיךָ, וְְלֹא תַעֲנֵנִי. אינך עונה לי. עָמַדְְְתִּי לפניך בתפילה וַתִּתְְְבֹּנֶן בִּי, ראית אותי ובכל זאת לא הגבת.

• תֵּהָפֵךְְְ לְְאַכְְְזָר לִי, בְְּעֹצֶם, בכוח יָדְְךָ תִשְְְׂטְְמֵנִי, אתה שונא אותי.

• תִּשָּׂאֵנִי אֶל־רוּחַ, והיא תַּרְְְכִּיבֵנִי, תעיף אותי, וּתְְְמֹגְְגֵנִי, ותמוגג, תמיס ממני תֻּשִׁיָּה, עצה ותבונה.

• כִּי־יָדַעְְְתִּי שאל מָוֶת תְְּשִׁיבֵנִי, ותקוותי היחידה היא להגיע ל בֵית מוֹעֵד לְְכָָל, מקום המפגש של כל חָי. כל החיים, ובהם אני, נגיע אל המוות.

• אַךְְְ לֹא־בְְעִי, בחורבה, כלומר בקבר יִשְְְׁלַח יָד אין מי שישלח לחלצני משם, אִם־בְְּפִידוֹ, וגם באסונם של הנפשות לא יעזור לָהֶן שׁוּעַ, עושר. איוב חותם את נאומו הארוך בסדרת שבועות והצהרות בדבר צדקותו בתחומים שונים, ובכל זאת בא עליו האסון הכבד:

• אִם־לֹא, אני נשבע ש בָכִיתִי בשעת גדולתי לִקְְְשֵׁה־יוֹם, עָגְְמָה נַפְְְשִׁי לָאֶבְְְיוֹן, כשראיתי עני.

• כִּי טוֹב קִוִּיתִי, שכן התייחסתי בחמלה לזולת – וַיָּבֹא רָע, וַאֲיַחֲלָה, קיוויתי לְְאוֹר – וַיָּבֹא אֹפֶל. עתה כשאני נתון במצוקה, איש אינו חס עלי.

• מֵעַי רֻתְְּחוּ, בוערים בכאב וְְלֹא־דָמּוּ, ואינם נרגעים. קִדְְּמֻנִי, ונכונים לי עוד יְְמֵי־עֹנִי, ייסורים.

• קֹדֵר הִלַּכְְְתִּי בְְּלֹא להרגיש באור חַמָּה. לא רק בהיותי לבדי אני זועק – קַמְְְתִּי אפילו בהיותי בקרב קָּהָל – ו אֲשַׁוֵּעַ. אינני יכול אלא לזעוק.

• אָח הָיִיתִי לְְתַנִּים, וכ רֵעַ, חבר – לִבְְְנוֹת יַעֲנָה, המשמיעות קולות דומים.

• עוֹרִי שָׁחַר, השחיר מֵעָלָי, וְְעַצְְְמִי, שלד עצמותי חָרָה, התייבש מִנִּי־חֹרֶב, מלהט החום של מחלתי.

• וַיְְְהִי לְְאֵבֶל כִּנֹּרִי, וְְעֻגָבִי לְְקוֹל בֹּכִים. כלי הנגינה שלי, ששימשו לשמחה ולעינוג החיים, משמיעים קולות מספד ונהי.