איוב-פרק-4

ביאורים

• וַיַּעַן אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וַיֹּאמַר׃

• הֲנִסָּה דָבָר האם מיד כאשר מגיע דבר ניסיון – אסון או מהומה – אֵלֶיךָ, תִלְְְאֶה, אתה מתעייף ונשבר?! וַעְְְצֹר, ולבלום בְְּמִלִּין, מלים מִי יוּכָל?! אי – אפשר לשתוק נוכח דבריך.

• הִנֵּה קודם לכן, כשהיה מעמדך גבוה, יִסַּרְְְתָּ, הטפת מוסר והנחית רַבִּים כיצד להתנהג. וְְיָדַיִם רָפוֹת תְְּחַזֵּק. כאשר באו אליך אנשים מסכנ ים, חיזקת את רוחם.

• כּוֹשֵׁל יְְקִימוּן מִלֶּיךָ, מילותיך. וּבִרְְְכַּיִם כֹּרְְעוֹת, שאין בהן די כוח לעמוד, תְְּאַמֵּץ, חיזקת.

• כִּי עַתָּה כש תָּבוֹא הצרה אֵלֶיךָ – וַתֵּלֶא, תש כוחך?! תִּגַּע עָדֶיךָ, כשהיא מגיעה עד אליך – וַתִּבָּהֵל. אתה נבהל?!

• הֲלֹא יִרְְְאָתְְךָ, יראת ה' שלך הייתה ראויה להיות כִּסְְְלָתֶךָ, ביטחונך, יציבותך, תִּקְְְוָתְְךָ וְְתֹם דְְּרָכֶיךָ. אתה יכול להישען על דרכיך השלמות מן העבר.

• זְְכָָר, היזכר וחשוב נָא, מִי הוּא, האם קרה שאדם נָקִי אָבָד?! וְְאֵיפֹה אירע שאנשים יְְשָׁרִים נִכְְְחָדוּ?! הרי אתה יודע שלא כך קורה.

• כַּאֲשֶׁר רָאִיתִי חֹרְְשֵׁי, מתכנני אָוֶן, עוון, וְְזֹרְְעֵי עָמָל, חטא או פגם – הם ש יִקְְְצְְרֻהוּ, יישאו בתוצאות מזימותיהם ומעשיהם.

• מִנִּשְְְׁמַת אֱלוֹהַּ רק נושף עליהם אלוקים בכעסו, וכבר הם יֹאבֵדוּ, וּמֵרוּחַ אַפּוֹ הם יִכְְְלוּ, מושמדים.

• שַׁאֲגַת אַרְְְיֵה וְְקוֹל שָׁחַל, אריה, וְְשִׁנֵּי כְְפִירִים, גורי אריות נִתָּעוּ, נשברים.

• לַיִשׁ – כינוי נוסף לאריה, אולי לשלב מסוים בהתפתחותו או לזן מסוים, אֹבֵד, נשמד או מאבד עשתונות מִבְְּלִי טָרֶף, וּבְְְנֵי לָבִיא הצעירים, שלשם הגנה צריכים להיות ביחד בקטנותם, יִתְְְפָּרָדוּ, מתפזרים מבהלה ואובדים. כאשר אלוקים זועם, גם מי שרואה את עצמו חזק כאריה נשבר ונכחד. על אליפז שרתה רוח עליונה. כאן הוא מתאר חזון נבואי הנוגע לסודות ההתרחשויות בעולם, שנגלה לו. כמו אצל שאר נביאי אומות העולם חווייתו הנבואית של אליפז הופיעה בחזון הלילה:

• וְְאֵלַי דָּבָר יְְגֻנָּב. לא שמעתי אותו במישרין, אלא בגנבה כביכול. וַתִּקַּח, קלטה אָָזְְְנִי שֵׁמֶץ מֶנְְְהוּ, מעט ממנו.

• בִּשְְְׂעִפִּים, מחשבות שנבעו מֵחֶזְְְיוֹנוֹת לָיְְְלָה, כמו מתוך חלום, בִּנְְְפֹל, בשעה שנופלת תַּרְְְדֵּמָה עַל־אֲנָשִׁים. אז שמעתי את הדברים.

• פַּחַד קְְרָאַנִי, תקף אותי מול ההתגלות וּרְְְעָדָה, וְְאת רֹב עַצְְְמֹתַי, עצמותי הרבות הִפְְְחִיד והרעיד.

• וְְרוּחַ עליון עַל־פָּנַי יַחֲלֹף, והיא תְְּסַמֵּר שַׂעֲרַת בְְּשָׂרִי. שערות גופי סמרו.

• יַעֲמֹד, נמצא, וְְאולם לֹא־אַכִּיר מַרְְְאֵהוּ. לא זיהיתי אותו. תְְּמוּנָה לְְנֶגֶד עֵינָי, ולא ידעתי מהי. דְְּמָמָה ובכל זאת קוֹל בתוכה אֶשְְְׁמָע. והקול אומר:

• הַאם בוויכוח בין האדם ואלוקיו אֱנוֹשׁ, אדם יותר מֵאֱלוֹהַּ יִצְְְדָּק?! אִם־מֵעֹשֵׂהוּ יִטְְְהַר־גָּבֶר?! האם הוא יכול להיות טהור יותר מבוראו?!

• הֵן, הרי אלוקים אפילו בַּעֲבָדָיו, שרפים וצבא מרום לֹא יַאֲמִין, וּבְְְמַלְְְאָכָיו יָשִׂים תָָּהֳֳלָה, מייחס להם הוללות, רואה בהם פגם, ואינו סומך עליהם.

• אַף יותר מכך ייראו לפניו חולשותיהם של בני האדם שֹׁכְְנֵי, הגרים ב בָתֵּי־חֹמֶר, בתים העשויים מחומר, שהם משל לגוף, אֲשֶׁר־בֶּעָפָר יְְסוֹדָם, שבתשתיתם עפר, ואשר יְְדַכְְּאוּם, הם מדוכאים וכָלים אפילו לִפְְְנֵי, על ידי עָשׁ.

• מִבֹּקֶר לָעֶרֶב, עד ערב יֻכַּתּוּ, בני אדם נשברים. מה שסודק את עולמם בבוקר מגיע לידי שבר בלילה. מִבְְּלִי מֵשִׂים לָנֶצַח יֹאבֵדוּ. הם אובדים בלי ששמו לב אליהם.

• הֲלֹא כשאלוקים מניח את ידו לרעה על בני האדם, נִסַּע, נוסע ומתפזר יִתְְְרָם בָּם, שרידיהם. הם נהרסים ומחוסלים כליל, וסופם ש יָמוּתוּ וְְלֹא בְְחָָכְְְמָה. במשפט בין אלוקים והאדם, לא יצאו בני האדם, הברואים הקטנים והשפלים, לעולם וידם על העליונה.