יונה-פרק-1

ביאורים

• וַיְְהִי דְְּבַר־ה' אֶל־יוֹנָה בֶן־אֲמִתַּי לֵאמֹר:

• קוּם לֵךְְְ אֶל־נִינְְְוֵה הָעִיר הַגְְּדוֹלָה, הבירה של הממלכה האשורית, וּקְְְרָא עָלֶיהָ קריאה כלשהי או הודעה, גם אם אינך יודע את לשונם של האשורים. כשאנשים רוצים לשמוע את דברי הנביאים, הם מבינים אותם גם אם פרטי השפה ודקדוקה אינם ידועים להם, כִּי־עָלְְְתָה רָעָתָם לְְפָנָי, ועל כן עתידה לבוא עליהם פורענות. עליך להזהירם ולקרוא להם לשוב ממעשיהם הרעים.

• וַיָּקָָם יוֹנָה לִבְְְרֹחַ תַּרְְְשִׁישָׁה מִלִּפְְְנֵי ה', עזב את ארץ הקודש, ארץ ישראל. יונה ביקש לברוח למקום נכרי באזור תורכיה של היום או אולי לתרסוס שבספרד. באותם הימים חצייה של הים התיכון לכל אורכו הייתה נסיעה ארוכה ביותר, וקצהו המערבי היה קצה העולם הידוע. וַיֵּרֶד יָפוֹ, שהייתה עיר נמל של ישראל, וַיִּמְְְצָא אֳֳנִיָּה בָּאָה, שיעד הנסיעה שלה הוא תַרְְְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְְׂכָרָהּ, שכר הפלגתו בה, וַיֵּרֶד בָּהּ. הוא נכנס לאנייה, שתנאי השהות בה לא היו נוחים כמו בספינות נופש, אבל הנסיעה בה אפשרה לָבוֹא עִמָּהֶם – עם קברניטה ונוסעיה תַּרְְְשִׁישָׁה, לתרשיש על מנת לברוח מִלִּפְְְנֵי ה'. יונה קיווה שמחוץ לארץ ישראל לא תחול עליו הנבואה, ואלוקים יניח לו. הכתוב משאיר את סיבות סירובו של יונה ללכת בשליחות ה' עלומות. בדברי חכמים מובאים הסברים שונים.

• וַה' הֵטִיל רוּחַ־גְְּדוֹלָה אֶל־הַיָּם, בזמן שהאנייה עשתה את דרכה, וַיְְְהִי סַעַר־גָּדוֹל, סערה גדולה בַּיָּם, וְְהָאֳֳנִיָּה, שמן הסתם הייתה עשויה מעץ, חִשְְּׁבָה, עמדה לְְהִשָּׁבֵר.

• וַיִּירְְְאוּ הַמַּלָּחִים, שהעריכו שבדרך הטבע אין אפשרות שיינצלו, וַיִּזְְְעֲקוּ אִישׁ אֶל־אֱלֹהָיו. וַיָּטִלוּ אֶת־הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳֳנִיָּה אֶל־הַיָּם לְְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם, כדי שהאנייה לא תטבע. וְְתוך כדי ההמולה יוֹנָה יָרַד אֶל־יַרְְְכְְּתֵי הַסְְּפִינָה, וַיִּשְְְׁכַּב וַיֵּרָדַם. הים סער, אנשים התרגשו, צעקו, בכו וקיללו, ויונה עלה על יצועו בשקט, כמי שאינו טרוד בשאלה אם יחיה או ימות. שלא כשאר יושבי האנייה, שביקשו להגיע לתרשיש לצורכי מסחר או מתוך התכוונות חיובית אחרת, יונה היה על האנייה רק מפני שברח מן המצב שבו היה. במצב זה נראה שהיה אדיש למה שיעלה בגורלו.

• וַיִּקְְְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, מנהיג האנייה, ראשם של החובלים, המלחים העוסקים בחבלים ומפרשׂים. וַיֹּאמֶר לוֹ: מַה־לְְּךָ נִרְְְדָּם?! מדוע אתה שוכב סתם כך כשכל אחד מאתנו קורא לאלוהיו?! הרי איננו יודעים מי מהאלוהים יעזור – קוּם גם אתה ו קְְרָא אֶל־אֱלֹהֶיךָ! אוּלַי יִתְְְעַשֵּׁת, ישנה את דעתו הָאֱלֹהִים שלך לָנוּ, ויפנה אלינו, וְְלֹא נֹאבֵד. נראה שפנייתו של רב החובל לא השפיעה על יונה כלל. גם אחרי שהעירוֹ משנתו, לא מיהר יונה להתפלל.

• וַיֹּאמְְרוּ המלחים אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ: הסערה הזאת איננה תופעה נורמלית. היא בוודאי תוצאה של חטא של מישהו מאתנו. לְְכוּ וְְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְְנֵדְְְעָה בְְּשֶׁלְְּמִי, בגלל מי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ. וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל־יוֹנָה.

• וַיֹּאמְְרוּ אֵלָיו: הגורל נפל עליך. כיוון שכך הַגִּידָה־נָּא אתה לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְְמִי־הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ. זהותו של יונה לא ניכרה עליו, ולא היו עליו סימנים מזהים. מן הסתם יצא לדרך, ובידו הייתה צרורה רק צידתו. לכן הם שאלו: מַה־מְְּלַאכְְְתְְּךָ, משלח ידך, וּמֵאַיִן תָּבוֹא, מהו מקום מוצאך? מָה אַרְְְצֶךָ, וְְאֵי־מִזֶּה עַם אָתָּה?

• וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: עִבְְְרִי אָנֹכִי. אולי לא הזדהה כישראלי משום שהאנשים הללו, שמוצאם מעמים שונים, לא הכירו הגדרה זו, אלא את התואר העתיק עברי, שהקיף את מי שחי בעברו המערבי של נהר פרת. וְְאֶת־ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא, שהוא האלוקים אֲשֶׁר־עָשָׂה לא רק את השמים, שעליהם תפארתו וכבודו, אלא גם אֶת־הַיָּם וְְאֶת־הַיַּבָּשָׁה, ולכן הוא שולט בכל המתחולל בהם.

• וַיִּירְְְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְְְאָה גְְדוֹלָה, וַיֹּאמְְְרוּ אֵלָיו: אתה אומר שאתה ירא את ה', אם כך מַה־זֹּאת עָשִׂיתָ בבריחתך ?! כִּי־יָדְְְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי־מִלִּפְְְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ, כִּי הִגִּיד לָהֶם עוד קודם לכן שזו כוונתו. עתה, בשעת הסכנה, ולאחר שהבינו מהו כוחו של ה', הם התייחסו לדבריו אחרת.

• וַיֹּאמְְְרוּ אֵלָיו: מַה־נַּעֲשֶׂה לָּךְְְ, וְְיִשְְְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ? כִּי הַיָּם הוֹלֵךְְְ וְְסֹעֵר, הסערה הולכת ומתחזקת.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם באותו קור רוח : שָׂאוּנִי, קחו אותי וַהֲטִילֻנִי אֶל־הַיָּם, וְְכך יִשְְְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם, כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם. הואיל ואני הוא האשם בסערה, ראוי שתשליכו אותי מן האנייה, וכך לפחות תצאו אתם מכלל סכנה.

• וַיַּחְְְתְְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְְהָשִׁיב אֶל־הַיַּבָּשָׁה, וְְלֹא יָכֹלוּ, אף על פי שמן הסתם לא שטו בעומק הים אלא במרחק לא רב מהחוף, ואולי אפילו ראו את היבשה מרחוק, אבל לא היה בכוחם להשיב את האנייה לחוף מבטחים כִּי הַיָּם הוֹלֵךְְְ וְְסֹעֵר עֲלֵיהֶם.

• וַיִּקְְְרְְאוּ אֶל־ה' וַיֹּאמְְרוּ: אָנָּה, אנא, ה', אַל־נָא נֹאבְְְדָה בגופנו או ברוחנו בּגלל נֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְְאַל־תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא, נקי, אל תטיל עלינו אשמה בהריגת אדם, כִּי־אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְְְתָּ עָשִׂיתָ.

• וַיִּשְְְׂאוּ אֶת־יוֹנָה וַיְְְטִלֻהוּ אֶל־הַיָּם, וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְְְפּוֹ. הסערה שככה, והם יכלו להמשיך לדרכם.

• וַיִּירְְְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְְְאָה גְְדוֹלָה אֶת־ה'. כל זמן שראו את ה', כדרכם של עובדי אלילים, כאלוקי השמים הממונה מרחוק על השמש והירח ושאר גרמי השמים, לא באו עדיין לידי יחס ממשי. אחרי שיונה הסביר להם שה' מושל בכל העולם, ואחרי שנוכחו לדעת במו עיניהם כיצד הוא פועל מול אדם פרטי, התעוררה בלבם יראה גדולה. וַיִּזְְְבְְּחוּ־זֶבַח לַה' על האנייה, וַיִּדְְּרוּ נְְדָרִים, שאותם ישלמו ויקריבו כשיגיעו למקום יישוב, ויהיו בידם צאן ובקר.