שופטים-פרק-21

ביאורים

• וְעוד קודם לכן, בהתאספות המשולהבת לקראת המלחמה אִישׁ יִשְׂרָאֵל נִשְׁבַּע בַּמִּצְפָּה לֵאמֹר: אִישׁ מִמֶּנּוּ לֹא יִתֵּן בִּתּוֹ לְבִנְיָמִן לְאִשָּׁה. לעולם לא נשיא את בנותינו לבני בנימין. הם ביקשו להחרים את שבט בנימין לדורות.

• וַיָּבֹא הָעָם משנגמרו הקרבות, ושבט בנימין חוסל כמעט, אל בֵּית אֵל וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הָעֶרֶב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים, וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ בְּכִי גָדוֹל. הפעם הייתה סיבת הבכייה בבית-אל הפוכה.

• וַיֹּאמְרוּ: לָמָה, ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, הָיְתָה זֹאת בְּיִשְׂרָאֵל – לְהִפָּקֵד, שיחסר הַיּוֹם מִיִּשְׂרָאֵל שֵׁבֶט אֶחָד?

• וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַיַּשְׁכִּימוּ הָעָם וַיִּבְנוּ שָׁם מִזְבֵּחַ, וַיַּעֲלוּ עֹלוֹת וּשְׁלָמִים.

• וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: מִי אֲשֶׁר לֹא עָלָה בַקָּהָל מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'? האם היו כאלה שלא עלו למלחמה? כִּי הַשְּׁבוּעָה הַגְּדוֹלָה הָיְתָה קודם לַאֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה, לֵאמֹר: מוֹת יוּמָת.ושוב –

• וַיִּנָּחֲמוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, התחרטו והצטערו על שנאתם אֶל בִּנְיָמִן אָחִיו, וַיֹּאמְרוּ: נִגְדַּע הַיּוֹם שֵׁבֶט אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל. בנימין נענש די והותר. השמדת השבט כמעט מוחלטת, ולא נשארה אלא אדמה חרוכה. הבה נטכס עצה להחזיר את המצב על כנו ולשקם את השבט.

• מַה נַּעֲשֶׂה לָהֶם לַנּוֹתָרִים לְהמציא להם נָשִׁים? וַהלוא אֲנַחְנוּ נִשְׁבַּעְנוּ בַה' לְבִלְתִּי תֵּת לָהֶם מִבְּנוֹתֵינוּ לְנָשִׁים.

• וַיֹּאמְרוּ: מִי מ אֶחָד מִשִּׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֹא עָלָה אֶל ה' הַמִּצְפָּה? וְהִנֵּה התברר ש לֹא בָא אִישׁ אֶל הַמַּחֲנֶה מִיָּבֵישׁ גִּלְעָד אֶל הַקָּהָל.

• וַיִּתְפָּקֵד הָעָם, ובמפקד התברר – וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד.

• וַיִּשְׁלְחוּ ל שָׁם הָעֵדָה שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף אִישׁ מִבְּנֵי הֶחָיִל, וַיְצַוּוּ אוֹתָם לֵאמֹר: לְכוּ וְהִכִּיתֶם אֶת יוֹשְׁבֵי יָבֵשׁ גִּלְעָד לְפִי חֶרֶב וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף, מפני שעברו על שבועת הקהל החמורה.

• וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ: כָּל זָכָר וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת מִשְׁכַּב זָכָר, שהיה לה מגע עם גבר, תַּחֲרִימוּ, תהרגו.

• וַיִּמְצְאוּ מִיּוֹשְׁבֵי יָבֵישׁ גִּלְעָד אַרְבַּע מֵאוֹת נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא יָדְעָה אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר, וַיָּבִיאוּ אוֹתָם – את השבויות הללו אֶל הַמַּחֲנֶה שב שִׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

• וַיִּשְׁלְחוּ כָּל הָעֵדָה וַיְדַבְּרוּ אֶל בְּנֵי בִנְיָמִן אֲשֶׁר התחבאו בְּסֶלַע רִמּוֹן, וַיִּקְרְאוּ לָהֶם שָׁלוֹם.

• וַיָּשָׁב שריד בִּנְיָמִן בָּעֵת הַהִיא, וַיִּתְּנוּ לָהֶם את הַנָּשִׁים, הבנות שאינן נשואות אֲשֶׁר חִיּוּ, השאירו בחיים מִנְּשֵׁי יָבֵשׁ גִּלְעָד. וְאולם לֹא מָצְאוּ לָהֶם כֵּן, כפי הראוי. כאמור לעיל, לסלע רימון ברחו כשש מאות איש, וכאן ניתנו להם כארבע מאות נשים.

• וְהָעָם נִחָם, התחרט על מה שנעשה לְבִנְיָמִן, כִּי עָשָׂה ה' פֶּרֶץ, אסון בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, בהעמידו בסכנה את קיומו של אחד השבטים. ייתכן שעכשיו חשו השבטים שתגובתם הייתה חריפה מדי.

• וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי הָעֵדָה: מַה נַּעֲשֶׂה לַנּוֹתָרִים, וכיצד נדאג להם לְנָשִׁים, כִּי נִשְׁמְדָה מִבִּנְיָמִן אִשָּׁה.

• וַיֹּאמְרוּ: עלינו לקיים יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה, המשך לְבִנְיָמִן, וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל.

• וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ, כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן.

• וַיֹּאמְרוּ זקני העדה : הִנֵּה חַג ה' בְּשִׁלוֹ, בשילה שבארץ אפרים מִיָּמִים יָמִימָה, אֲשֶׁר נמצאת מִצְּפוֹנָה לְבֵית אֵל מִזְרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ, מזרחית לִמְסִלָּה, לדרך הָעֹלָה מִבֵּית אֵל שְׁכֶמָה וּמִנֶּגֶב, מדרום לִלְבוֹנָה.

• וַיְצַוּוּ אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן לֵאמֹר: לְכוּ וַאֲרַבְתֶּם בַּכְּרָמִים.

• וּרְאִיתֶם וְהִנֵּה אִם יֵצְאוּ בְנוֹת שִׁילוֹ לָחוּל בַּמְּחֹלוֹת, שכן הבנות נהגו לרקוד בכרמים בחג – וִיצָאתֶם מִן הַכְּרָמִים, וַחֲטַפְתֶּם לָכֶם אִישׁ את אִשְׁתּוֹ מִבְּנוֹת שִׁילוֹ. וַהֲלַכְתֶּם ל אֶרֶץ בִּנְיָמִן.

• וְהָיָה כִּי יָבֹאוּ אֲבוֹתָם אוֹ אֲחֵיהֶם לָרִיב אֵלֵינוּ, להתלונן עליכם, וְאָמַרְנוּ אֲלֵיהֶם: חָנּוּנוּ אוֹתָם, סלחו להם, כִּי לֹא לָקַחְנוּ אִישׁ אִשְׁתּוֹ די נשים בעבורם בַּמִּלְחָמָה עם יבש גלעד. ובאשר לשבועה – כִּי לֹא אַתֶּם נְתַתֶּם לָהֶם, אילו נתתם את בנותיכם להם מיזמתכם – כָּעֵת תֶּאְשָׁמוּ. הם לקחו אותן בעצמם, ולכן אינכם אשמים בדבר.

• וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי בִנְיָמִן, וַיִּשְׂאוּ נָשִׁים לְמִסְפָּרָם מִן הַמְּחֹלְלוֹת אֲשֶׁר גָּזָלוּ. וַיֵּלְכוּ וַיָּשׁוּבוּ אֶל נַחֲלָתָם, וַיִּבְנוּ אֶת הֶעָרִים וַיֵּשְׁבוּ בָּהֶם.

• וַיִּתְהַלְּכוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּעֵת הַהִיא אִישׁ לְשִׁבְטוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ, וַיֵּצְאוּ מִשָּׁם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ. נראה שזו הייתה הפעולה האחרונה שעשו שבטי ישראל כעם אחד וכיחידה אחת למשך זמן רב. סיומו של הסיפור ושל הספר כולו חוזר שוב על אותן מילים מוכרות:

• בַּיָּמִים הָהֵם אֵין מֶלֶךְ בְּיִשְׂרָאֵל. אין מלוכה ואין מסגרת לאומית כלל, וממילא אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה.