שופטים-פרק-5

ביאורים

• וַתָּשַׁר דְּבוֹרָה וּבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:השירה פותחת באזכור הצרה ובהודאה על הטובות :

• בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בתקופה קשה של מהומות ולוחמה, בְּהִתְנַדֵּב עָם, כשהעם התגייס מרצונו – בָּרֲכוּ ה'. ומיד הקריאה:

• שִׁמְעוּ, מְלָכִים; הַאֲזִינוּ, רֹזְנִים, שׂרים : אָנֹכִי לַה', אָנֹכִי אָשִׁירָה, אֲזַמֵּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.ראשית השירה נקשרת באירוע מן העבר הרחוק – מעמד הר סיני, שהיה שיאן של תולדות ישראל.

• ה', בְּצֵאתְךָ מִשֵּׂעִיר, בְּצַעְדְּךָ מִשְּׂדֵה אֱדוֹם. כשה' התגלה בסיני, הוא הופיע מכל הכיוונים, משעיר ומאדום. אז אֶרֶץ רָעָשָׁה, רעדה, גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ מאימה, גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. העולם כולו התערפל, רטט והתיירא.

• הָרִים מוצקים נָזְלוּ, נראו כאילו נמסו מִפְּנֵי התגלות ה'. זֶה הגילוי שב סִינַי – מִפְּנֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. מכאן חוזרת המשוררת אל העבר הקרוב ואל ההווה:

• בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, שכפי הנראה הושיע את ישראל באופן חלקי למדי, בִּימֵי יָעֵל. לא ברור מדוע נזכרת כאן יעל. יכול להיות שאף היא הייתה ידועה כאישיות חשובה בשעתה. בימיהם חָדְלוּ אֳרָחוֹת, שיירות, וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת, עוברי דרכים יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת, עקומים, שכן פחדו ללכת בדרך הישרה מחמת האויבים.

• חָדְלוּ פְרָזוֹן, יישובים שאינם מבוצרים בְּיִשְׂרָאֵל, חָדֵלּוּ. הכול ממוגן וחסוי. הרגשת הביטחון והנינוחות, המתבטאת בערי הפרזות, פסקה. כך נמשך המצב עַד שַׁקַּמְתִּי, שֶׁקמתי אני, דְּבוֹרָה, שַׁקַּמְתִּי והייתי כ אֵם בְּיִשְׂרָאֵל.

• יִבְחַר, העם העדיף באותם ימים אֱלֹהִים חֲדָשִׁים, עבודה זרה. אָז לָחֶם, פרצה מלחמה ב שְׁעָרִים של הערים, אך מָגֵן אִם יֵרָאֶה וָרֹמַח, אין למצוא כלי נשק להגנה אפילו בְּאַרְבָּעִים אֶלֶף בְּיִשְׂרָאֵל. מספר זה כנראה איננו שרירותי. היחידה הצבאית הגדולה ביותר – מעין אוגדה או גייס קטן – מנתה ארבעים אלף חיילים.

• לִבִּי פונה כעת לְחוֹקְקֵי, מחוקקי יִשְׂרָאֵל, כנראה למנהיגים הקובעים את החוק המקומי, הַמִּתְנַדְּבִים בָּעָם, ראשי ישראל העוסקים בטובת הציבור, בָּרֲכוּ את ה'.

• רֹכְבֵי אֲתֹנוֹת צְחֹרוֹת. ייתכן שאתונות אלו נבחרו או גודלו כגזע לעצמו. יֹשְׁבֵי עַל מִדִּין, הדיינים, היושבים במקום הדין וְהֹלְכֵי עַל דֶּרֶךְ, הולכי דרכים, שִׂיחוּ, שוחחו כולכם על הישועה ועל הנפלאות.

• מִקּוֹל מְחַצְצִים בֵּין מַשְׁאַבִּים, בין קולות המים הזורמים בחצץ, במקומות שאיבת המים שבהם נוהגים אנשים להתגודד ולשוחח – שָׁם יְתַנּוּ, יספרו את צִדְקוֹת ה', צִדְקֹת פִּרְזֹנוֹ, השחרור שעשה בְּיִשְׂרָאֵל. אנשים יספרו שה' הושיע את ישראל והעניק להם שלווה. אָז יָרְדוּ לַשְּׁעָרִים, שערי העיר, מקום אספות העם ומושב הזקנים, עַם ה' לספר על התשועה ואולי גם לתכנן תכניות לעתיד. עד עתה פנתה המשוררת לאחרים, ועתה היא פונה לעצמה ולמצביא שבצדה, אולי בשם העם המעורר את מנהיגיו לשיר:

• עוּרִי עוּרִי, דְּבוֹרָה, עוּרִי עוּרִי, דַּבְּרִי שִׁיר! קוּם, בָּרָק! וּכמפקד המלחמה שֲׁבֵה, נהג את שֶׁבְיְךָ, בֶּן אֲבִינֹעַם!

• אָז יְרַד, יָרד למערכה או רָדה שָׂרִיד לְאַדִּירִים עָם, האנשים שנשארו האמיצים והחזקים שבעם. ה' יְרַד לִי בּראש ה גִּבּוֹרִים.אמנם במלחמה השתתפו בעיקר שבטי הצפון, נפתלי וזבולון, אבל נוספו עליהם גיבורים מתנדבים משבטים אחרים.

• מִנִּי, מתוך אֶפְרַיִם ש שָׁרְשָׁם, ששירשו ועקרו את אויביהם במלחמתם בַּעֲמָלֵק; אַחֲרֶיךָ בִנְיָמִין יצא בַּעֲמָמֶיךָ, למרות המרחק הצטרפו גם משפחות מבנימין; מִנִּי מָכִיר, משפחה מחצי שבט מנשה שבבשן יָרְדוּ להשתתף במלחמה מְחֹקְקִים, אנשים חשובים; וּמִזְּבוּלֻן באו לא רק אנשי חיל פשוטים אלא גם מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט, קולמוס ה סֹפֵר, סופרים הבקיאים במלאכת הכתיבה;

• וְשָׂרַי, והשרים בְּיִשָּׂשכָר הלכו עִם דְּבֹרָה. הם עמדו בבסיסו של הגוף הלוחם, וכ יִשָּׂשכָר כֵּן בָּרָק, שהלך גם הוא עם דבורה. שהרי דבורה השופטת והנביאה היא שקראה לו, מינתה אותו לתפקידו והורתה לו לפתוח במלחמה. כל אחד מאלו הגיע ממקומו ו בָעֵמֶק שבו התאספו כולם, שֻׁלַּח למלחמה בְּרַגְלָיו. לעומת זאת, בִּפְלַגּוֹת, בחבורות, בהיבדלות, ביובלי המים, או: בלבותיהם החצויים של רְאוּבֵן, היושבים נבדלים בעבר הירדן, גְּדֹלִים חִקְקֵי לֵב, רבים המחשבות והשיקולים. וכאן באה פנייה ישירה אל ראובן:

• לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם, בתחומי המרעה לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים?! הרעש היחידי שאתה – שבט רועים היושב בשקט בארץ שאין בה תרועות מלחמה – רוצה לשמוע הוא השריקות לקיבוץ הצאן. לִפְלַגּוֹת, לחבורות, ללב החלוק, או המופלג בחכמה של רְאוּבֵן גְּדוֹלִים חִקְרֵי לֵב, חקירות והתייעצויות מרובות. זהו לעג אירוני על החלטת בני ראובן לשבת בשקט במקומם ולשמור על ניטרליות.

• גִּלְעָד ש בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן שָׁכֵן לו במנוחה ולא השתתף במלחמה שאינה בשכנותו, וְדָן לָמָּה יָגוּר ב אֳנִיּוֹת?! בני שבט דן, שהם יורדי ים, ממשיכים לעסוק באניותיהם, ואינם נוטלים חלק במלחמה. גם אָשֵׁר יָשַׁב לְחוֹף יַמִּים, וְעַל מִפְרָצָיו יִשְׁכּוֹן.

• זְבֻלוּן הוא עַם ש חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת, מסר את עצמו במלחמה, וְנַפְתָּלִי – עַל מְרוֹמֵי שָׂדֶה, שדה הקרב. השבטים הלוחמים היו בעיקר זבולון ונפתלי.

• בָּאוּ עם יבין מְלָכִים, נִלְחָמוּ, אָז נִלְחֲמוּ מַלְכֵי כְנַעַן בְּתַעְנַךְ עַל מֵי מְגִדּוֹ. השלטון הכנעני המרכזי בחצור צירף אליו מלכים קטנים נוספים מן האזור. לפי מספר המרכבות נראה שלא כל הצבא הגיע מהעיר חצור בלבד. המלכים הללו בֶּצַע כֶּסֶף לֹא לָקָחוּ. כשבטי ישראל, גם מלכי כנען האחרים התנדבו למלחמה ולא היו שכירי חרב. לשני הצדדים היה ברור שזוהי מלחמה מכרעת על השליטה בצפון הארץ, והמאבק אינו בין יבין לבין ברק אלא בין כנען לבין ישראל.

• מִן שָׁמַיִם נִלְחָמוּ במלחמה הזו. נראה כאילו הַכּוֹכָבִים מִמְּסִלּוֹתָם, ממסלולם, נִלְחֲמוּ עִם סִיסְרָא.

• נַחַל קִישׁוֹן, שכנראה עלה אז על גדותיו, גְּרָפָם, סחף חלק מחיל האויב. האדמה הפכה בוצית, וכך המרכבות לא יכלו לתמרן כראוי, ויושביהן נפלו כטרף קל לפני חיילי זבולון ונפתלי. החיילים הרגליים נהנו אפוא מיתרון המהירות. נַחַל קְדוּמִים, קדמון וחשוב, נַחַל קִישׁוֹן. דבורה משבחת את הנחל שסייע כביכול בניצחון. הנחל הוצף, ונראה שגם בשמים הייתה סערה. על כן, תִּדְרְכִי נַפְשִׁי עֹז, אנשי הצבא נדרשו להתאזר בגבורה כדי לצעוד אל תוך הסערה שאיימה על אויביהם.

• אָז הָלְמוּ עִקְּבֵי סוּס, אפשר היה לשמוע את רגלי הסוסים במנוסתם מִדַּהֲרוֹת דַּהֲרוֹת אַבִּירָיו.

• אוֹרוּ, קללו את מֵרוֹז! מרוז לא השתתפה במלחמה, ואולי נקראה עיר זו על שם ראשה. אָמַר מַלְאַךְ ה', הנביא. אֹרוּ אָרוֹר את יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים. המלחמה אמנם הוכרעה בלעדיהם, אבל הם נזכרים לרעה מכיוון שלא נטלו בה חלק. לאחר הקללה מגיעה גם ברכה:

• תְּבֹרַךְ מִנָּשִׁים יָעֵל אֵשֶׁת חֶבֶר הַקֵּינִי, שהרגה את סיסרא. יותר מִשאר נָּשִׁים היושבות בָּאֹהֶל ואינן יוצאות למלחמה תְּבֹרָךְ. כאן מופיע תיאור פיוטי של מעשיה:

• מַיִם שָׁאַל סיסרא, והיא חָלָב נָתָנָה. בְּסֵפֶל אַדִּירִים, גדול במיוחד הִקְרִיבָה חֶמְאָה.

• יָדָהּ השמאלית לַיָּתֵד של האוהל תִּשְׁלַחְנָה, שלחה לאחוז בה מול רקתו של סיסרא, ואת יד ימִינָהּ שלחה לְהַלְמוּת עֲמֵלִים, המקבת, הפטיש שעובדים בו, וְהָלְמָה, הכתה את סִיסְרָא, מָחֲקָה, הסירה את רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה היתד את רַקָּתוֹ.

• בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפַל שָׁכָב, בֵּין רַגְלֶיהָ כָּרַע נָפָל. הוא התמוטט ונפל בין רגליה, שהרי היה עליה לכרוע על ברכיה כדי להכותו ביתד. בַּאֲשֶׁר כָּרַע, באותו מקום שבו התמוטט, שָׁם נָפַל שָׁדוּד, הרוג. השירה מסתיימת בקטע המתאר את התבוסה מזווית ייחודית:

• בְּעַד הַחַלּוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב, ייללה אֵם סִיסְרָא, בְּעַד הָאֶשְׁנָב, חלון המיועד לנשיבת רוח, לאוורור. ואולי האשנב הוא חלון עם שבכה. אמו של סיסרא ישבה והמתינה, הסתכלה באשנב המשקיף למרחוק ובכתה : מַדּוּעַ בֹּשֵׁשׁ רִכְבּוֹ לָבוֹא? מַדּוּעַ אֶחֱרוּ פַּעֲמֵי, דפיקות מַרְכְּבוֹתָיו? ייתכן שכבר ירד הערב שאחרי הקרב, ורכבו של סיסרא טרם שב הביתה.

• חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָּה. אמו של שר הצבא הייתה אשה חשובה, ועל כן הייתה מוקפת בשָׂרות חכמות שניסו לחזק את לבה בדברים. אַף הִיא תָּשִׁיב אֲמָרֶיהָ לָהּ. כנגד האפשרות שהתעכבותו מבשרת רעה, היא מבקשת לעודד עצמה באפשרות החיובית :

• הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל. הם בוודאי ניצחו במלחמה, ועל כן אינם חוזרים מיד לביתם, שהרי עליהם לחלק תחילה את השלל. רַחַם רַחֲמָתַיִם לְרֹאשׁ גֶּבֶר, נקבה אחת או שתים לכל איש. ביטוי מגונה זה, שבנסיבות אחרות אינו מתאים להיאמר, מתאר את יחס הלוחמים הללו לשבויות. לאחר שהרגו את כל הגברים, הם מחלקים ביניהם את הנשים. שְׁלַל צְבָעִים לְסִיסְרָא, שְׁלַל צְבָעִים רִקְמָה. בשלל יש גם בגדי נשים, שלעתים הם ר קומים. צֶבַע רִקְמָתַיִם לְצַוְּארֵי שָׁלָל, החיילים הבוזזים עוטפים בבגדי הנשים המעוטרים את צוואריהם. משפט הסיום:

• כֵּן, כך, בכזו מפלה יֹאבְדוּ כָל אוֹיְבֶיךָ, ה'! מות המנהיג, בידי אשה, לאחר מנוסתו משדה הקרב נתפס כביזיון כפול, ואין עמו תהילה. וְאילו אֹהֲבָיו של ה' יתעלו בפאר והדר כְּצֵאת, כזריחת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ, בעצמתה ההולכת וגוברת. וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ לאחר מכן אַרְבָּעִים שָׁנָה. ג ם אם מלך חצור לא נהרג ועירו נשארה עומדת, צבאו הושמד, והמלכים שעזרו לו התפזרו. חצור איבדה את מעמדה והפכה מקום שולי. ידם של ישראל הייתה על העליונה למשך עשרות שנים, ולפחות חלק זה של הארץ נותר בשלוותו.