שופטים-פרק-8

ביאורים

• וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אִישׁ אֶפְרַיִם: מָה הַדָּבָר הַזֶּה עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְבִלְתִּי קְרֹאות, שלא קראת לָנוּ כִּי, כאשר הָלַכְתָּ לְהִלָּחֵם בְּמִדְיָן?! כיצד העזת לצאת למלחמה בלי לקרוא לנו?! אמנם גדעון קרא להם, אבל הוא עשה זאת רק לאחר התבוסה העיקרית של מדין. בני אפרים נעלבו משום שהזעיקו אותם להשתתף במרדף בלבד, ולא עשו אותם ראשים וראשונים בעיצומה של המלחמה, וַיְרִיבוּן אִתּוֹ בְּחָזְקָה.גדעון לא היה מעוניין במריבה. להיפך, הוא פייס אותם ואפילו החניף להם מעט.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: מֶה עָשִׂיתִי עַתָּה, במה נחשבים מעשי כָּכֶם, ביחס למעשיכם?! גם אם לא קראתי לכם מתחילה, הֲלוֹא טוֹב עֹלְלוֹת, הענבים הקטנים הצומחים מאוחר באשכולו של אֶפְרַיִם יותר מענבי בְצִיר אֲבִיעֶזֶר.

• בְּיֶדְכֶם נָתַן אֱלֹהִים אֶת שָׂרֵי מִדְיָן, אֶת עֹרֵב וְאֶת זְאֵב, וּמַה יָּכֹלְתִּי עֲשׂוֹת כָּכֶם? האם יכולתי אני להשיג הישגים גדולים כמותכם? אָז רָפְתָה רוּחָם, סערת רוחם נרגעה מֵעָלָיו בְּדַבְּרוֹ הַדָּבָר הַזֶּה, ולא המשיכו לכעוס עליו.

• וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה, עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ, חלוצי הצבא שלו, כשהם עֲיֵפִים וְרֹדְפִים. בדרכם מעמק יזרעאל עד הירדן הם רדפו אחרי המדיינים והרגו בהם.

• וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת: תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי, שהולך אתי, כִּי עֲיֵפִים הֵם. וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן. למדיינים לא היה מלך יחיד; ראשי שבטיהם הגדולים נקראו מלכים או נשיאים. כאן היו לפחות שניים מהמלכים הללו שבאו עם המחנה ונסו, מן הסתם, על גמליהם.

• וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת, בלגלוג: הֲכַף, האם שלטונם של זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ, כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם?! אתה מתיימר לרדוף אחרי מלכי מדין החזקים ולהביסם. מניין לנו שכך יקרה?! לשם מה ננקוט צד במלחמה שלא ברור מי ינצח בה?!

• וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן, וכאן אין הוא עונה במתינות כמו בתשובתו לבני אפרים : לָכֵן בְּתֵת ה' אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי, כאשר אנצח במלחמה ואשבה אותם, אעניש אתכם – וְדַשְׁתִּי, אכה אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת, ב קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת, ובאמצעות הַבַּרְקֳנִים, צמחים קוצניים.

• וַיַּעַל מִשָּׁם ל פְּנוּאֵל, עיר לא רחוקה מסֻכות, וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת. גם מהם ביקש עזרה. וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. מכיוון שעדיין לא ניצח ניצחון מכריע, אין הם מעוניינים להתערב.

• וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר: בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מן הקרב, אעניש אתכם ו אֶתֹּץ, אשבר אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה.

• וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע היו בַּקַּרְקֹר, וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף איש, שהם כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם. וְהַנֹּפְלִים עד כה היו מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. את רוב המחנה הגדול אכלה חרבם של ישראל עוד בעבר הירדן המערבי, אך סביב המלכים נשאר עדיין מחנה צבא משמעותי.

• וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים, מקום הנוודים מִקֶּדֶם, ממזרח לְנֹבַח וְיָגְבֳּהָה, הנזכרות גם בתורה, וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה. גדעון הגיע מצד מערב, אך עקף את המחנה ותקף אותו ממזרח. וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח, ישב בביטחון וניסה להתאושש. מכיוון שהמדיינים לא ראו אויבים הבאים מן המערב, הם לא היו מוכנים להתקפה.

• וַיָּנוּסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע, וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם, וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן, אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע. יש להניח שהמלכים נסעו באופן מכובד יותר מאחרים, ומכל מקום הם לא ברחו בזריזות כמו חיילים פשוטים שאינם לוקחים עמם דבר. וְאת כָל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד, זעזע. אנשי הצבא ניסו לברוח, אך נהרגו בדרכם על ידי חיילי ישראל שעמדו מסביב נכונים לפגוע בהם.

• וַיָּשָׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס, מהמקום 'מעלה החרס', שמשמעות שמו – דרך השמש, הדרך המזרחית, או: מזמן עליית השמש, כלומר גדעון חזר מן המלחמה עם שחר, או כשהשמש במרום הרקיע. כעת ניגש גדעון להעניש את אנשי העיר סֻכות כפי שהבטיח.

• וַיִּלְכָּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת, וַיִּשְׁאָלֵהוּ, חקר אותו, וַיִּכְתֹּב אֵלָיו, בשבילו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ – רשימה של שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ, מנהיגי העיר.

• וַיָּבֹא גדעון אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מלכי מדין אֲשֶׁר על אודותיהם חֵרַפְתֶּם אוֹתִי בדרכי הלוך לֵאמֹר: הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ, כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים, העייפים לָחֶם.

• וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים, וַיֹּדַע, הכה, יִיסר בָּהֶם – בקוצים, או: באמצעות הזקנים אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. בעונש זה היה גם כאב וגם ביזיון.

• וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ, וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר. על אנשי פנואל כעס כנראה יותר, שכן אף שהייתה עיר קטנה יותר, השיבו לו אנשיה אותה תשובה מחוצפת בפעם השנייה.

• וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע: אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר במהלך אחת הפשיטות שלכם?! וַיֹּאמְרוּ: אנחנו זוכרים אותם משום שהיו אנשים יפים, כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם, הם דומים לך מאוד, מראה אֶחָד ממש, כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. הם נראו כבני מלכים – בין שהייתה זו אמת או חנופה בלבד.

• וַיֹּאמַר: אותם אנשים אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם. חַי ה'! לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם, אילו השארתם אותם חיים, לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם. כיוון שהרגתם אותם, כפי שהודיתם עתה, יש לי עמכם גם חשבון של נקמה אישית. שני המלכים עמדו מן הסתם כפותים כשבויים.

• וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ: קוּם הֲרֹג אוֹתָם. וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא, כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר, ולא היו בו די אומץ או שנאה להרוג בדם קר.

• וַיֹּאמֶר זֶבַח וְצַלְמֻנָּע: אם בכל מקרה אנו הולכים להיהרג, קוּם אַתָּה וּפְגַע בָּנוּ, כִּי כָאִישׁ גְּבוּרָתוֹ. לפי גודלו של האיש כך גבורתו, ולכן ביכולתך להרוג אותנו בבת אחת בלא ייסורים מרובים. אם הילד ינסה לעשות זאת, עד שיצליח להרגנו נסבול הרבה. ואכן, וַיָּקָם גִּדְעוֹן וַיַּהֲרֹג אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע. וַיִּקַּח אֶת הַשַּׂהֲרֹנִים, קישוטים מפוארים בצורת ירח, אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם כאות למעמדם כמלכי מדין.

• וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן: מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ, כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. למעשה ביקשו ממנו לקבל על עצמו תפקיד של מלך.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם, וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם; ה' יִמְשֹׁל בָּכֶם. גדעון דחה את הצעתם והביע בדבריו תפיסה יסודית המתנגדת למלוכה העוברת בירושה בישראל. בני ישראל צריכים להישאר עצמאיים, והמושל היחידי השורר בהם הוא ה'.

• וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן: אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה, יש לי בקשה אחרת מכם : וּתְנוּ לִי אִישׁ, כל אחד מכם יתן לי את נֶזֶם שְׁלָלוֹ מן המלחמה, כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם – למדיינים, כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. אף על פי שהמדיינים והישמעאלים הם אומות נפרדות, הם משתייכים לאותה תרבות מדברית, שתכונֶּה אחר כך 'התרבות הערבית'. שלא כמקובל אצל עמים אחרים, בקרב שבטי המדבר הללו היה מקובל שהגברים מתקשטים בנזמים. על כן בידי אנשיו של גדעון היו נזמי זהב שפרקו מהשבויים ומההרוגים.

• וַיֹּאמְרוּ: נָתוֹן נִתֵּן אותם ברצון. וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה, בגד רחב כלשהו, וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ.

• וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל וקיבל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת שקלי זָהָב, משקל המתקרב לכ – 185 קג זהב, לְבַד מִן הקישוטים האחרים, הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִפוֹת – אולי שרשראות או תכשיטים אחרים שיש בהם צורות של טיפות עשויות מאבני חן או מזהב וכסף, וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן היקרים שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן, וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת, ענקים אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם.

• וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ – את כל הזהב הזה יצק גִדְעוֹן, לְתבנית אֵפוֹד, בגד הדומה לסינר או למעיל קצר, וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה, זיכרון לתשועה הגדולה שנעשתה על ידו. וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם. עם הזמן החלו לסגוד לאפוד זה ולערוך סביבו פולחן. וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ, למכשול. בלי שגדעון התכוון לכך, הוא יצר מעין עבודה זרה חדשה. הקשר בין האפוד לשמו של גדעון ולעירו, לזיכרונות מעשיו ולחוויות בני משפחתו הפך למכשול וחטא עקיף לו ולמשפחתו.

• וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אחרי שהובסו במלחמה הגדולה, וְלֹא יָסְפוּ, הוסיפו לָשֵׂאת רֹאשָׁם, להתנשא, וכמובן לא פלשו שוב לנחלות שבטי ישראל. וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן.

• וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ במנוחה. אף שלא הפך למלך, שמו יצא ברבים כשופט וכמנהיג ישראל, והכול חלקו לו כבוד.

• וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ. אמנם התורה הגבילה את מספר הנשים שמותר למלך לשאת, אבל הואיל וגדעון לא היה מלך, לא חלה הגבלה זו.

• וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם, שהייתה עיר כנענית שלא נכבשה לגמרי, ותושביה נטמעו בתוך ישראל, פילגש זו נוספה על נשיו הרשמיות, שהיו בוודאי מבנות ישראל, ו יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן, וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ, כינוי יומרני למדי שמשמעו – אבי הוא מלך, או לחלופין: אני הוא אביהם של מלכים.

• וַיָּמָת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, בגיל מבוגר, וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעָפְרָה, השייכת לשבט מנשה, בחלקה של משפחת אֲבִי הָעֶזְרִי.

• וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן, וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים. פולחן הבעל שב למקומו. וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית, אחד הכינויים של הבעל, לֵאלֹהִים.

• וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כָּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב.

• ויתרה מזו, לֹא עָשׂוּ חֶסֶד עִם בֵּית יְרֻבַּעַל– גִּדְעוֹן, כפי שיסופר בפירוט להלן, כְּכָל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה עִם יִשְׂרָאֵל.