איכה-פרק-2

ביאורים

• אֵיכָה יָעִיב, יחשיך כענן המסתיר את אור השמש בְְּאַפּוֹ, בכעסו אֲדֹנָי אֶת־בַּת־צִיּוֹן, אומתו – בתו. הִשְְְׁלִיךְְְ מִשָּׁמַיִם אל אֶרֶץ את תִּפְְְאֶרֶת יִשְְְׂרָאֵל, וְְלֹא־זָכַר את הֲדֹם־רַגְְְלָיו, כינוי מליצי לבית המקדש בְְּיוֹם אַפּוֹ.

• בִּלַּע, השמיד אֲדֹנָי וְְלֹא חָמַל אֵת כָָּל־נְְאוֹת, משכנותיהם הנאים של יַעֲקֹב, הָרַס בְְּעֶבְְְרָתוֹ, בזעמו את מִבְְְצְְרֵי בַת־יְְהוּדָה הִגִּיעַ, הוריד לָאָרֶץ, חִלֵּל, ביטל וביזה מַמְְְלָכָה וְְשָׂרֶיהָ.

• גָּדַע בָָּחֳֳרִי־אַף, בחרון, בכעס את כֹּל קֶרֶן, גדולת יִשְְְׂרָאֵל ותפארתם. בדרך כלל ה' מגן על עמו ואינו מניח לאויב לעשות לו כרצונו, והנה עתה הֵשִׁיב אָחוֹר את יְְמִינוֹ, המונעת מן האויב לפעול כנגד ישראל, מִפְְּנֵי אוֹיֵב, והאויב פעל ללא הפרעה. וַיִּבְְְעַר האויב בְְּיַעֲקֹב כְְּאֵשׁ לֶהָבָה ש אָכְְלָה סָבִיב.

• דָּרַךְְְ קַשְְְׁתּוֹ עלינו כְְּאוֹיֵב, כאילו היה אויבנו. כאמור, ימינו נסוגה מלסייע לישראל. ולא זו בלבד – נִצָּב יְְמִינוֹ כְְּצָר. היא עומדת כנגדנו. וַיַּהֲרֹג כֹּל מַחֲמַדֵּי־עָיִן, בְְּאֹהֶל בַּת־צִיּוֹן שָׁפַךְְְ כָּאֵשׁ חֲמָתוֹ, כעסו.

• הָיָה אֲדֹנָי כְְּאוֹיֵב, בִּלַּע, ה' השחית את יִשְְְׂרָאֵל, בִּלַּע כָָּל־אַרְְְמְְנוֹתֶיהָ, שִׁחֵת מִבְְְצָרָיו. וַיֶּרֶב, הִרבָּה בְְּבַת־יְְהוּדָה תַּאֲנִיָּה וַאֲנִיָּה, קולות של אבל וצער.

• וַיַּחְְְמֹס כמי שפולש ל גַּן וקוטף את כל פֵּרותיו, כך הסיר את שֻׂכּוֹ, סוכתו, משכנו. שִׁחֵת את מֹעֲדוֹ, המקום שבו נועד ונכח. שִׁכַּח ה' בְְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְְשַׁבָּת. בגלל הצרות נעשו הימים כה מרים וקשים, שהמועדים ואפילו השבתות אינם ניכרים עוד. רצף החיים הפך דל, אפור ועצוב. וַיִּנְְְאַץ, ה' קילל ופגע בְְּזַעַם־אַפּוֹ ב מֶלֶךְְְ וְְכֹהֵן שבישראל.

• זָנַח אֲדֹנָי את מִזְְְבְְּחוֹ, נִאֵר, קילל את מִקְְְדָּשׁוֹ, הִסְְְגִּיר בְְּיַד־אוֹיֵב את חוֹמֹת אַרְְְמְְנוֹתֶיהָ. כיוון שהמקום ניתן לשליטת זרים, קוֹל גדול נָתְְנוּ בְְּבֵית־ה' כְְּיוֹם מוֹעֵד. רעשי הטבח והמלחמה במקדש עוררו את זכרם של קולות הרינה והתודה של ההמון שחגג באותו מקום.

• חָשַׁב ה' לְְהַשְְְׁחִית חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, נָטָה, שרטט קָו לשם הכנת תכניות הפעולה שלו, לֹא־הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, מלהשמיד. הוא הוציא את תכניותיו אל הפועל. וַיַּ‌אֲבֶל, ה' גרם לאבל ב חֵל, חומת מגן קטנה וְְחוֹמָה, ושניהם יַחְְְדָּו אֻמְְְלָלוּ, נשברו.

• טָבְְעוּ בָאָרֶץ שְְׁעָרֶיהָ כביכול נעלמו, משום שחדלו להשתמש בהם, ואין בהם עוד תועלת. אִבַּד וְְשִׁבַּר בְְּרִיחֶיהָ, שסגרו את השערים הללו. מַלְְְכָּהּ וְְשָׂרֶיהָ בַגּוֹיִם ואינם יכולים לעזור. אֵין תּוֹרָה, גַּם־נְְבִיאֶיהָ לֹא־מָצְְאוּ חָזוֹן מֵה'. הכול נעלם ונסתר. המנהיגים יצאו לגלות, ומי שנשאר אינו מספק כל נחמה.

• יֵשְְׁבוּ לָאָרֶץ ו יִדְְּמוּ, שתקו זִקְְְנֵי בַת־צִיּוֹן, הֶעֱלוּ עָפָר עַל־רֹאשָׁם ו חָגְְרוּ שַׂקִּים, הוֹרִידוּ לָאָרֶץ רֹאשָׁן בְְּתוּלֹת יְְרוּשָׁלִָם. הן הזקנים והן הצעירים מתאבלים. מצוקת המקונן נוכח מראה עיניו כה קשה, שהוא חווה אותה כאילו היא פוגעת פגיעה חמורה בגופו:

• כָּלוּ בַדְְּמָעוֹת הרבות עֵינַי, כביכול, חֳֳמַרְְְמְְרוּ, התלהטו מֵעַי, נתקפתי בכאב בטן נורא, נִשְְְׁפַּךְְְ לָאָרֶץ כְְּבֵדִי עַל־־שֶׁבֶר בַּת־־עַמִּי. בֵּעָטֵף, כשמתעלפים עוֹלֵל, ילד רך וְְיוֹנֵק, ותינוק בִּרְְְחֹבוֹת קִרְְְיָה, עיר.

• לְְאִמֹּתָם יֹאמְְרוּ הילדים הקטנים : אַיֵּה, איפה יש דָּגָן ואם אין לחם – היכן יש יָיִן להשיב את נפשנו? בְְּהִתְְְעַטְְּפָם, כשהם מתעלפים ונופלים כֶּחָלָל, כגווייה מתה בִּרְְְחֹבוֹת עִיר, בְְּהִשְְְׁתַּפֵּךְְְ נַפְְְשָׁם אֶל־חֵיק אִמֹּתָם.

• מָה־אֲעִידֵךְְְ, איזו עדות ממקרה דומה אוכל להביא לך כדי להרגיעך?! מָה אֲדַמֶּה־לָּךְְְ, באילו דימויים אשתמש כדי להסביר את מצבך, הַבַּת יְְרוּשָׁלִַם?! מָה אַשְְְׁוֶה־לָּךְְְ, לְמה אוכל להשוות את סבלך וַאֲנַחֲמֵךְְְ, על מנת לנחמך, בְְּתוּלַת בַּת־צִיּוֹן?! כִּי־גָדוֹל כַּיָּם שִׁבְְְרֵךְְְ, אסונך, מִי יִרְְְפָּא־לָךְְְ?! אין מי שיוכל לרפאך.

• נְְבִיאַיִךְְְ, שלא היו נביאי ה', חָזוּ, נִבאו לָךְְְ שָׁוְְְא, דברי הבל ושקר וְְתָפֵל, דברים חסרי טעם וממש. וְְלֹא־גִלּוּ עַל־עֲוֹנֵךְְְ לְְהָשִׁיב את שְְׁבוּתֵךְְְ, שיבתך למצבך הקודם. הם מעלו בתפקיד המוטל עליהם להוכיח אותך על חטאייך ולעוררך לתשובה, והניחו לך להידרדר. וַיֶּחֱזוּ לָךְְְ מַשְְְׂאוֹת, נבואות שָׁוְְְא וּמַדּוּחִם, דברים המדיחים ומרחיקים אותך מן הדרך הראויה. במקום לומר אמת נוקבת שתעורר לשינוי ולתשובה, אישרו נביאייך את שומעיהם, וכך יכלו להמשיך בדרכם הרעה באין מפריע.

• סָפְְקוּ עָלַיִךְְְ כַּפַּיִם כָָּל־עֹבְְרֵי דֶרֶךְְְ, שָׁרְְקוּ וַיָּנִעוּ רֹאשָׁם – ביטויים שונים לצער – עַל־בַּת יְְרוּשָׁלִָם, למראה חורבנך הם תהו : הֲזֹאת הָעִיר שֶׁיֹּאמְְרוּ שהיא כְְּלִילַת יֹפִי, שלמות היופי ו מָשׂוֹשׂ, מקור השמחה לְְכָָל־הָאָרֶץ?!

• פָּצוּ, פתחו עָלַיִךְְְ פִּיהֶם כָָּל־אֹיְְבַיִךְְְ, שָׁרְְקוּ וַיַּחַרְְְקוּ־שֵׁן – ביטויי כעס או איבה – אָמְְרוּ: בִּלָּעְְְנוּ, השמדנו. אַךְְְ, הנה זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ, יום מפלתה של ירושלים שציפינו לו, כעת מָצָאנוּ רָאִינוּ.

• עָשָׂה ה' את אֲשֶׁר זָמָם, בִּצַּע את אֶמְְְרָתוֹ, דבריו אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי־קֶדֶם. הרי הוא העיד בכם בתורתו שיבואו מפלות וחורבן, רעב וחרב, ועתה מתגשמות הפורענויות. הָרַס וְְלֹא חָמָל, וַיְְְשַׂמַּח עָלַיִךְְְ בכך אוֹיֵב, הֵרִים קֶרֶן, העצים את צָרָיִךְְְ וחיזק את דימוים העצמי.

• צָעַק לִבָּם של תושבי העיר אֶל־אֲדֹנָי. חוֹמַת בַּת־צִיּוֹן, הוֹרִידִי כַנַּחַל דִּמְְְעָה יוֹמָם וָלַיְְְלָה, אַל־תִּתְְּנִי פוּגַת, הפוגה לָךְְְ. אַל־תִּדֹּם, תשקוט בַּת, בבת עֵינֵךְְְ. אל תניחי לעצמך להפסיק לבכות. עתה פונה המקונן אל ישראל:

• קוּמִי רֹנִּי, השמיעי קולך במספד בַלַּיְְְלָה לְְרֹאשׁ אַשְְְׁמֻרוֹת, בתחילת כל חלק של הלילה מתחלפות משמרות, וזמנים אלו ראויים לתפילה – שִׁפְְְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְְְ, מררי בבכי בשעות הלילה הללו על מצבך נֹכַח פְְּנֵי אֲדֹנָי. שְְׂאִי, הרימי אֵלָיו כַּפַּיִךְְְ בתפילה עַל־נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְְְ הָעֲטוּפִים, המעולפים בְְּרָעָב בְְּרֹאשׁ כָָּל־חוּצוֹת. לא רק המבוגרים מוכי רעב; אפילו לילדים הרכים אין מזון. אף קינה זו מסתיימת בקריאה אל ה' לראות עד היכן הגיעה שפלותה של ירושלים, ובקריאה זו שוב מתלכדת נפש המקונן בנפש העיר ירושלים:

• רְְאֵה, ה', וְְהַבִּיטָה לְְמִי עוֹלַלְְְתָּ כֹּה. ה אִם התכוונת לרעב כה נורא, שבו תֹּאכַלְְְנָה נָשִׁים פִּרְְְיָם, ילדיהן, עֹלְְלֵי טִפֻּחִים?! ה אִם התכוונת ש יֵהָרֵג בְְּמִקְְְדַּשׁ אֲדֹנָי, האמור להיות מקום של מחסה, כֹּהֵן וְְנָבִיא?!

• שָׁכְְבוּ לָאָרֶץ ב חוּצוֹת נַעַר וְְזָקֵן. בְְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי נָפְְלוּ בֶחָרֶב. הָרַגְְְתָּ בְְּיוֹם אַפֶּךָ, טָבַחְְְתָּ ו לֹא חָמָלְְְתָּ. אתה פגעת ללא רחמים בעת זעמך.

• תִּקְְְרָא, הזמנת כמו ב יוֹם מוֹעֵד, ביום המיועד לכך, ל מְְגוּרַי, לפחדי, שיבוא מִסָּבִיב. וְְלֹא הָיָה בְְּיוֹם אַף־ה' פָּלִיט וְְשָׂרִיד. לא שרד דבר. כל הבתים והגינות, הספרים, המפעלים והילדים אֲשֶׁר־טִפַּחְְְתִּי וְְרִבִּיתִי – אֹיְְבִי כִלָּם