איכה-פרק-3

ביאורים

• אֲנִי הוא הַגֶּבֶר ש רָאָה עֳֳנִי וסבל מן העוני, בְְּשֵׁבֶט עֶבְְְרָתוֹ, במקל זעמו של אלוקים.

• אוֹתִי נָהַג, ה' מנהיג וַיֹּלַךְְְ ב חֹשֶׁךְְְ וְְלֹא ב אוֹר.

• אַךְְְ בִּי יָשֻׁב, אלי הוא חוזר פעם אחר פעם, ו יַהֲפֹךְְְ יָדוֹ כָָּל־הַיּוֹם. שוב ושוב הוא מפליא בי את מכותיו ואינו מניח לי.

• בִּלָּה, השחית את בְְשָׂרִי וְְעוֹרִי, שִׁבַּר עַצְְְמוֹתָי.

• בָּנָה עָלַי חומת מצור וַיַּקַּף, והקיף אותי ב רֹאשׁ, עשב מר ורעיל וּתְְְלָאָה, צרה.

• בְְּמַחֲשַׁכִּים הוֹשִׁיבַנִי כְְּמֵתֵי עוֹלָם. אני יושב בחושך כמתים השרויים באפלה נצחית.

• גָּדַר בַּעֲדִי, הוא מגביל את צעדי, וְְלֹא אֵצֵא, ולא אוכל לצאת. הִכְְְבִּיד את נְְחָָשְְְׁתִּי, הנחושתיים שלי, כבלי הנחושת שבהם נאסרתי.

• גַּם כִּי אֶזְְְעַק וַאֲשַׁוֵּעַ שָׂתַם, סתם, חסם תְְּפִלָּתִי, וכך היא אינה יכולה לעבור אליו ולהתקבל.

• גָּדַר דְְּרָכַי בְְּגָזִית, אבני בניין החוסמות את הדרכים, את נְְתִיבֹתַי, שבילַי עִוָּה, עיקם. אין הוא פודה אותי מצרותי, ולא זו בלבד אלא שהוא מכניס אותי למצוקות חדשות.

• דֹּב אֹרֵב הוּא – ה' לִי, אֲרִי בְְּמִסְְְתָּרִים, ועל כן סכנות צצות שוב ושוב בחיי.

• דְְּרָכַי סוֹרֵר, היה מעקם, או: כיסה בסירים, קוצים וַיְְְפַשְְּׁחֵנִי, שיסע וקרע אותי. שָׂמַנִי שׁוֹמֵם, השאיר אותי בודד.

• דָּרַךְְְ קַשְְְׁתּוֹ וַיַּצִּיבֵנִי כַּמַּטָּרָא, כמטרה לַחֵץ.

• הֵבִיא בְְּכִלְְְיֹתָי בְְּנֵי אַשְְְׁפָּתוֹ, חִציו, שלפני ירייתם הם מונחים באשפה. החצים שירה בי חדרו לכליותי.

• הָיִיתִי שְְׂחֹק, צחוק לְְכָָל־עַמִּי, נְְגִינָתָם כָָּל־הַיּוֹם. הפכתי נושא ללעג ולשירים סאטיריים.

• הִשְְְׂבִּיעַנִי, מאכיל אותי לשובע בַמְְּרוֹרִים, הִרְְְוַנִי מי לַעֲנָה, משקה מר, רעיל או מהמם.

• וַיַּגְְְרֵס, הוא גרם לי לשבור בֶּחָצָץ את שִׁנָּי, הִכְְְפִּישַׁנִי, כבש והטביע אותי בָּאֵפֶר.

• וַתִּזְְְנַח מִשָּׁלוֹם נַפְְְשִׁי. נפשי זנחה את תקוותה לשלום. נָשִׁיתִי, שכחתי את אפשרות ה טוֹבָה, כיוון שאני שקוע במצוקה.

• וָאֹמַר: אָבַד נִצְְְחִי, אבדה נפשי, שהיא החלק הנצחי שבי. וְְתוֹחַלְְְתִּי, תקוותי אבדה מֵה'.

• זְְכָָר־עָָנְְְיִי וּמְְְרוּדִי, ייסורי הדחק שלי המרים כמו לַעֲנָה וָרֹאשׁ.

• זָכוֹר תִּזְְְכּוֹר, וְְאילו בינתיים תָשׁוֹחַ עָלַי נַפְְְשִׁי. נפשי כבר מתכופפת מן העמל ומן הייסורים.

• זֹאת אָשִׁיב אֶל־לִבִּי, אני חוזר ועונה לעצמי את הדברים הבאים. עַל־כֵּן אוֹחִיל, אקווה :

• חַסְְְדֵי ה' כִּי לֹא־תָמְְְנוּ, שלא כָּלינו, שעדיין אנו קיימים למרות הצרות. כִּי לֹא־כָלוּ רַחֲמָיו, ובזכותם נשארנו בחיים. אלה הם דברי ישראל בכל גלויותיהם.

• חֲדָשִׁים לַבְְּקָרִים, בכל בוקר מחדש רַבָּה, מתחזקת בי אֱמוּנָתֶךָ, האמונה בך.

• חֶלְְְקִי ה', אָמְְרָה נַפְְְשִׁי. היא בוחרת להיות עם ה'. עַל־כֵּן אוֹחִיל לוֹ.

• טוֹב ה' לְְקֹוָו, למקווים לו, לְְנֶפֶשׁ תִּדְְְרְְשֶׁנּוּ, המחפשת אותו.

• טוֹב לאדם וְְיָחִיל וְְדוּמָם, שיצפה בדממה לִתְְְשׁוּעַת ה'. ונחמה נוספת:

• טוֹב לַגֶּבֶר כִּי־יִשָּׂא עֹל בִּנְְְעוּרָיו. כשם שהאדם הצעיר יכול לסבול מעמסה בלא שיינזק יתר על המידה, כך טוב לו כי –

• יֵשֵׁב בָּדָד וְְיִדֹּם, וישתוק, כִּי נָטַל עָלָיו, קיבל על עצמו את החיים הללו על קשייהם.

• יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, ישפיל את עצמו וישים את פיו בעפר, כי לא יוכל לדבר, אוּלַי יֵשׁ תִּקְְְוָה.

• יִתֵּן לְְמַכֵּהוּ לֶחִי במקום להשיב בסטירה למי שמכה אותו, יִשְְְׂבַּע בְְּחֶרְְְפָּה, שכן הוא מוכה מכל עבר.

• כִּי לֹא יִזְְְנַח, יעזוב לְְעוֹלָם אֲדֹנָי,

• כִּי אף אִם ה' הוֹגָה, ציער, בסופו של דבר – וְְרִחַם, הוא ירחם כְְּרֹב חֲסָדָו.

• כִּי לֹא עִנָּה בני אדם מִלִּבּוֹ, ללא סיבה, וַיַּגֶּה, ואין הוא מצער בְְּנֵי־אִישׁ באופן שרירותי.

• לְְדַכֵּא תַּחַת רַגְְְלָיו כֹּל אֲסִירֵי אָרֶץ.

• לְְהַטּוֹת משורת הצדק מִשְְְׁפַּט־גָּבֶר נֶגֶד, מול פְְּנֵי עֶלְְְיוֹן, אלוקים.

• לְְעַוֵּת משפטו של אָדָם בְְּרִיבוֹ – אֲדֹנָי לֹא רָאָה, לא היה ראוי בעיניו.

• מִי זֶה מהאויבים אָמַר להרע לישראל – וַתֶּהִי, ודבריו קוימו, אם אֲדֹנָי לֹא צִוָּה שיבואו מכות וסבל על עמו?!

• מִפִּי עֶלְְְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְְהַטּוֹב. אלוקים משאיר את העולם לבחירתו החופשית של האדם.

• מַה־יִּתְְְאוֹנֵן אָדָם חָי – מה יתלונן גֶּבֶר עַל־חֲטָאָו?! תלונותיו על קשייו ומצוקותיו אינן מוצדקות, שהרי רעתו אינה אלא פרי מעשיו הרעים.

• נַחְְְפְְּשָׂה, נחפש את דְְרָכֵינוּ וְְנַחְְְקֹרָה, נבדוק אותן, וְְנָשׁוּבָה עַד־ה'.

• נִשָּׂא את לְְבָבֵנוּ אֶל־כַּפָּיִם, על ידינו. כביכול, נוציא את לבנו מתוכנו ונמסור אותו אֶל־אֵל ש בַּשָּׁמָיִם. ושוב, לאחר הקריאה להשלים ולקוות, לאחר צידוק הדין וההסברים ההגיוניים, פורצת הזעקה –

• נַחְְְנוּ אמנם פָשַׁעְְְנוּ וּמָרִינוּ, ומרדנו, ועל כן ראוי היה שניענש, ובכל זאת היינו מצפים שתמחל לנו, לא רק כאדון לעבדיו, אלא כאב לבניו, ואולם אַתָּה לֹא סָלָחְְְתָּ.

• סַכּוֹתָה, חצצת ביננו לבינך בָאַף, בכעס, ומחיצה זו כביכול הסתירה אותנו ממך – וַתִּרְְְדְְּפֵנוּ. הָרַגְְְתָּ ו לֹא חָמָלְְְתָּ.

• סַכֹּתָה בֶעָנָן לָךְְְ, מסך זה דומה למחסום של ענן, המעכב מֵעֲבוֹר תְְּפִלָּה, כאילו אין שערי השמים פתוחים לתפילותינו. הנביא מדבר לא רק כאישיות פרטית אלא גם כמייצג את עם ישראל:

• סְְחִי וּמָאוֹס, לכלוך וגועל תְְּשִׂימֵנוּ, נ תת אותנו בְְּקֶרֶב הָעַמִּים.

• פָּצוּ, פתחו עָלֵינוּ פִּיהֶם כָָּל־אֹיְְבֵינוּ, ואיננו יכולים להשיב.

• פַּחַד וָפַחַת, מכשול הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת, השואה וְְהַשָּׁבֶר, האסון. הנביא חוזר לדבר בגוף ראשון יחיד:

• פַּלְְְגֵי־מַיִם תֵּרַד עֵינִי בבכי עַל־שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי.

• עֵינִי נִגְְּרָה, דמעות ניג רות ממנה, וְְלֹא תִדְְְמֶה, ואין היא נחה ושוקטת, משום ש אֵין הֲפֻגוֹת מן הצרות.

• עַד ש יַשְְְׁקִיף וְְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם בעוניינו ויגאל אותנו בקרוב. שוב צצים כאן גם ביטויי תקווה, נאמנות וביטחון בישועה.

• עֵינִי עוֹלְְלָה, עשתה רע, או: לכלכה וניוולה לְְנַפְְְשִׁי יותר מִכֹּל בְְּנוֹת עִירִי, או: בגלל כל הנעשה בבנות עירי. לחלופין, ירמיהו, שראה את שכניו וקרוביו יוצאים לגלות או נהרגים, מקונן על כך שעינו הניגרת נשארה כעוללה בודדת לבכות על כולם.

• צוֹד צָדוּנִי כפי שצדים צִּפֹּר, אֹיְְבַי ששנאו אותי ל חִנָּם, ללא סיבה.

• צָמְְתוּ, קשרו בַבּוֹר את חַיָּי, ולא זו בלבד אלא – וַיַּדּוּ־אֶבֶן בִּי.

• צָפוּ־מַיִם עַל־רֹאשִׁי, אָמַרְְְתִּי: נִגְְְזָרְְְתִּי. הגיע סופי .

• קָרָאתִי שִׁמְְְךָ, התפללתי אליך, ה', מִבּוֹר תַּחְְְתִּיּוֹת.

• קוֹלִי שָׁמָעְְְתָּ, וזו עצמה גאולה במקצת, אנא אַל־תַּעְְְלֵם אָָזְְְנְְךָ לְְרַוְְְחָתִי לְְשַׁוְְְעָתִי. אל תתעלם מזעקתי, כדי שאוכל להתרווח.

• קָרַבְְְתָּ בְְּיוֹם אֶקְְְרָאֶךָּ, אָמַרְְְתָּ לי : אַל־תִּירָא.

• רַבְְְתָּ, אֲדֹנָי, את רִיבֵי נַפְְְשִׁי, גָּאַלְְְתָּ את חַיָּי.

• רָאִיתָה, ה', את עַוָּתָתִי, העוול שעשו לי – שָָׁפְְְטָה מִשְְְׁפָּטִי.

• רָאִיתָה את כָָּל־נִקְְְמָתָם של האויבים, את כָָּל־מַחְְְשְְׁבֹתָם הרעה לִי, עלי.

• שָׁמַעְְְתָּ את חֶרְְְפָּתָם, דברי החרפות שהם מגדפים אותי, ה', כָָּל־מַחְְְשְְׁבֹתָם עָלָי, נגדי. כיוון שהנביא מבשר רעות, כשנבואות הפורענות אינן מתקיימות, שומעיו בזים לו ומשליכים עליו אבנים. וכאשר הן מתקיימות, הם מתנקמים בו על בואן, כאילו הוא אשם בהן, אף על פי שהוא אמר את דבריו כאזהרה בלבד.

• שִׂפְְְתֵי, דיבוריהם של קָמַי, אויבי הקמים עלי וְְהֶגְְְיוֹנָם, מחשבתם – עָלַי כָָּל־הַיּוֹם. בכל דבריהם ומחשבותיהם אני הוא האשם היחידי.

• שִׁבְְְתָּם וְְקִימָתָם הַבִּיטָה, הבט מה הם עושים כשהם יושבים וכשהם עומדים – אֲנִי הוא מושא מַנְְְגִּינָתָם, שירי הלעג והבוז שלהם.

• תָּשִׁיב לָהֶם גְְּמוּל, ה', הענש אותם כְְּמַעֲשֵׂה יְְדֵיהֶם.

• תִּתֵּן לָהֶם מְְגִנַּת־לֵב, צרות האוטמות את הלב, תַּאֲלָתְְךָ, קללתך תבוא לָהֶם.

• תִּרְְְדֹּף בְְּאַף, בזעם וְְתַשְְְׁמִידֵם מִתַּחַת שְְׁמֵי ה'.