איכה-פרק-4

ספר

ביאורים

  • אֵיכָה, איך יוּעַם, יוכל להתעמעם ולכהות ברק זָהָב?! איך יִשְְְׁנֶא, ישתנה מראהו של הַכֶּתֶם הַטּוֹב, הזהב?! איך תִּשְְְׁתַּפֵּכְְְנָה אַבְְְנֵי־קֹדֶשׁ בְְּרֹאשׁ כָָּל־חוּצוֹת?! איך כל היפה ויקר הערך מושפל ומתבזבז?!

  • בְְּנֵי צִיּוֹן הַיְְְקָרִים הַמְְסֻלָּאִים, שהיו מוערכים בַּפָּז, בזהב – אֵיכָה נֶחְְְשְְׁבוּ לְְנִבְְְלֵי־חֶרֶשׂ, כדי חרס חסרי ערך מַעֲשֵׂה יְְדֵי יוֹצֵר?!

  • גַּם־תַּנִּים, צורת הרבים של תן, או: לווייתנים חָלְְצוּ שַׁד, הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן. אפילו אצל בעלי החיים הללו, שחלקם טורפים כל דבר, מתעוררים רחמים בנסיבות מסוימות, ואילו בַּת־עַמִּי נתונה לְְאַכְְְזָר, למידת אכזריוּת. האמהות שצמקו שדיהן מן הרעב, ומתוך דחף ההישרדות שלהן אינן מספקות את צורכי ילדיהן. כַּיְְְעֵנִים, המפקירים את צאצאיהם בַּמִּדְְְבָּר. במדבר אין דואגים לזולת, וכך אירע לישראל בארצם.

  • דָּבַק לְְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חִכּוֹ בַּצָּמָא, מפני שאין חלב ליונקים. עוֹלָלִים, ילדים רכים שָׁאֲלוּ, ביקשו לֶחֶם, אבל פֹּרֵשׂ לחם אֵין לָהֶם מחמת המצור על ירושלים .

  • הָאֹכְְלִים לְְמַעֲדַנִּים, אלה שנהגו לאכול מעדנים נָשַׁמּוּ, נעשו שוממים וחסרי כול בַּחוּצוֹת, ברחובות. הָאֱמֻנִים, המורגלים עֲלֵי, בבגדי תוֹלָע, בגדים יקרים הצבועים בצבע אדום מיוחד, חִבְְּקוּ אַשְְְׁפַּתּוֹת, כי לא נותר להם דבר.

  • וַיִּגְְְדַּל עֲוֹן בַּת־עַמִּי יותר מֵחַטַּאת סְְדֹם, שהרי עונשם היה כבד מעונשה של סדום, הַהֲפוּכָה שנהפכה כְְמוֹ, בִּן רָגַע, וְְלֹא־חָלוּ, תפסו בָהּ יָדָיִם של אויב. בירושלים, לעומת זאת, נמשכו הייסורים עוד ועוד.

  • זַכּוּ, היו נקיים נְְזִירֶיהָ של ירושלים יותר מִשֶּׁלֶג, צַחוּ, היו לבנים וטהורים יותר מֵחָלָב, אָדְְמוּ עֶצֶם, מראם היה אדום יותר מִפְְּנִינִים, אבנים טובות אדומות, כמו סַפִּיר הייתה גִּזְְְרָתָם, צורתם.

  • חָשַׁךְְְ מִשְְּׁחוֹר תָָּאֳֳרָם, מראם, לֹא נִכְְּרוּ, אי – אפשר להכירם בַּחוּצוֹת. צָפַד, התייבש עוֹרָם ונדבק עַל־עַצְְְמָם, לעצמותיהם, יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ.

  • טוֹבִים הָיוּ, טוב היה ל חַלְְלֵי־חֶרֶב, למתים במלחמה יותר מֵאשר ל חַלְְלֵי רָעָב, מפני שֶׁהֵם – חללי הרעב יָזֻבוּ הפרשות שונות מגופיהן ה מְְדֻקָּרִים, המבוקעים מִפני המחסור ב תְְּנוּבוֹת שָׂדָי, השדה. פירוש אחר: חללי החרב ימותו מדושנים.

  • יְְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְְּׁלוּ יַלְְְדֵיהֶן, והילדים הָיוּ לְְבָרוֹת, למאכל לָמוֹ – לאמותיהם בּשעת שֶׁבֶר בַּת־עַמִּי.

  • כִּלָּה ה' אֶת־חֲמָתוֹ, כעסו, שָׁפַךְְְ חֲרוֹן אַפּוֹ, זעמו, וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְְּצִיּוֹן, וַתֹּאכַל האש את כל העיר עד שכילתה אף את יְְסֹדֹתֶיהָ.

  • לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְְְכֵי־אֶרֶץ, כֹּל יֹשְְׁבֵי תֵבֵל, העולם, כִּי יָבֹא צַר וְְאוֹיֵב בְְּשַׁעֲרֵי יְְרוּשָׁלִָם, שהייתה עיר כה מרכזית, מבוצרת ומוגנת.

  • מֵחַטֹּאת נְְבִיאֶיהָ, שהיו נביאי שקר ומ עֲוֹנֹת כֹּהֲנֶיהָ, הַשֹּׁפְְכִים בְְּקִרְְְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים ממניעים של רדיפת בצע וכבוד. העיר כולה מָלאה בדם חללים.

  • נָעוּ עִוְְְרִים בַּחוּצוֹת באין להם מדריך, נְְגֹאֲלוּ, התלכלכו בַּדָּם, שהרי לא ראו היכן נמצאים המתים. בְְּלֹא יוּכְְלוּ יִגְְּעוּ, עד שאי – אפשר היה לגעת בִּלְְְבֻשֵׁיהֶם המוכתמים,

  • סוּרוּ, טָמֵא, קָרְְאוּ לָמוֹ, להם, סוּרוּ, סוּרוּ, אַל־תִּגָּעוּ, כִּי הם נָצוּ, התלכלכו גַּם־נָעוּ. אָמְְרוּ בַּגּוֹיִם: הם לֹא יוֹסִפוּ לָגוּר עוד בירושלים, או: בארצנו .

  • פְְּנֵי ה' חִלְְּקָם, ה' נתן פניו בהם ופיזר אותם, ו לֹא יוֹסִיף לְְהַבִּיטָם, מכיוון ש פְְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְְְקֵנִים לֹא חָנָנוּ, הם לא עזרו לנזקקים ולא דאגו לצורכיהם.

  • עוֹדֵינוּ תִּכְְְלֶינָה עֵינֵינוּ, עדיין אנחנו נכספים אֶל־עֶזְְְרָתֵנוּ שמתברר שהיא עזרת הָבֶל. בְְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי, עם אחר, אבל התברר שהוא לֹא יוֹשִׁעַ.

  • צָדוּ, לכדו את צְְעָדֵינוּ, ואנו מנועים אפילו מִלֶּכֶת בִּרְְְחֹבֹתֵינוּ. קָרַב קִצֵּנוּ, סופנו, מָלְְאוּ יָמֵינוּ, כִּי־בָא קִצֵּנוּ.

  • קַלִּים הָיוּ רֹדְְפֵינוּ יותר מִנִּשְְְׁרֵי שָׁמָיִם ועל כן השיגו אותנו. עַל־הֶהָרִים דְְּלָקֻנוּ, רדפו אחרינו, בַּמִּדְְְבָּר אָרְְבוּ לָנוּ.

  • רוּחַ אַפֵּינוּ, מְְשִׁיחַ ה', מלך יהודה שנמשח בשמן המשחה נִלְְְכַּד בִּשְְְׁחִיתוֹתָם, בשחת, במלכודת של האויבים. זה המלך אֲשֶׁר עליו אָמַרְְְנוּ: בְְּצִלּוֹ נִחְְְיֶה בַגּוֹיִם. לעג מריר כלפי בני אדום, שבזמן הקינה חיו באושר ובשלווה:

  • שִׂישִׂי וְְשִׂמְְְחִי, בַּת־אֱדוֹם ה יוֹשֶׁבֶת בְְּאֶרֶץ עוּץ, הרי גַּם־עָלַיִךְְְ תַּעֲבָָר־כּוֹס הנקמה והפורענות הזו, ואת תִּשְְְׁכְְּרִי, תהפכי שיכורה משתייתה וְְתִתְְְעָרִי, תיהרסי.

  • תַּם־עֲוֹנֵךְְְ, בַּת־צִיּוֹן, לֹא יוֹסִיף ה' לְְהַגְְְלוֹתֵךְְְ. קיבלת את העונש במידה הראויה, ובכך שילמת על כל חטאייך. לעומת זאת, פָּקַד, זכר ה' את עֲוֹנֵךְְְ, בַּת־אֱדוֹם, גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְְְ. אתך הוא עוד יבוא חשבון על פשעייך.

פסוקים

  1. איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב תשתפכנה אבני־קדש בראש כל־חוצות
  2. בני ציון היקרים המסלאים בפז איכה נחשבו לנבלי־חרש מעשה ידי יוצר
  3. גם־תנין [תנים] חלצו שד היניקו גוריהן בת־עמי לאכזר כי ענים [כיענים] במדבר
  4. דבק לשון יונק אל־חכו בצמא עוללים שאלו לחם פרש אין להם
  5. האכלים למעדנים נשמו בחוצות האמנים עלי תולע חבקו אשפתות
  6. ויגדל עון בת־עמי מחטאת סדם ההפוכה כמו־רגע ולא־חלו בה ידים
  7. זכו נזיריה משלג צחו מחלב אדמו עצם מפנינים ספיר גזרתם
  8. חשך משחור תארם לא נכרו בחוצות צפד עורם על־עצמם יבש היה כעץ
  9. טובים היו חללי־חרב מחללי רעב שהם יזובו מדקרים מתנובת שדי
  10. ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן היו לברות למו בשבר בת־עמי
  11. כלה יהוה את־חמתו שפך חרון אפו ויצת־אש בציון ותאכל יסודתיה
  12. לא האמינו מלכי־ארץ וכל [כל] ישבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלם
  13. מחטאת נביאיה עונות כהניה השפכים בקרבה דם צדיקים
  14. נעו עורים בחוצות נגאלו בדם בלא יוכלו יגעו בלבשיהם
  15. סורו טמא קראו למו סורו סורו אל־תגעו כי נצו גם־נעו אמרו בגוים לא יוסיפו לגור
  16. פני יהוה חלקם לא יוסיף להביטם פני כהנים לא נשאו זקנים [וזקנים] לא חננו
  17. עודינה [עודינו] תכלינה עינינו אל־עזרתנו הבל בצפיתנו צפינו אל־גוי לא יושע
  18. צדו צעדינו מלכת ברחבתינו קרב קצינו מלאו ימינו כי־בא קצינו
  19. קלים היו רדפינו מנשרי שמים על־ההרים דלקנו במדבר ארבו לנו
  20. רוח אפינו משיח יהוה נלכד בשחיתותם אשר אמרנו בצלו נחיה בגוים
  21. שישי ושמחי בת־אדום יושבתי [יושבת] בארץ עוץ גם־עליך תעבר־כוס תשכרי ותתערי
  22. תם־עונך בת־ציון לא יוסיף להגלותך פקד עונך בת־אדום גלה על־חטאתיך

פסוקים מנוקד

  1. אֵיכָה יוּעַם זָהָב יִשְׁנֶא הַכֶּתֶם הַטּוֹב תִּשְׁתַּפֵּכְנָה אַבְנֵי־קֹדֶשׁ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת׃
  2. בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים הַמְסֻלָּאִים בַּפָּז אֵיכָה נֶחְשְׁבוּ לְנִבְלֵי־חֶרֶשׂ מַעֲשֵׂה יְדֵי יוֹצֵר׃
  3. גַּם־תנין [תַּנִּים] חָלְצוּ שַׁד הֵינִיקוּ גּוּרֵיהֶן בַּת־עַמִּי לְאַכְזָר כי ענים [כַּיְעֵנִים] בַּמִּדְבָּר׃
  4. דָּבַק לְשׁוֹן יוֹנֵק אֶל־חכּוֹ בַּצָּמָא עוֹלָלִים שָׁאֲלוּ לֶחֶם פֹּרֵשׂ אֵין לָהֶם׃
  5. הָאֹכְלִים לְמַעֲדַנִּים נָשַׁמּוּ בַּחוּצוֹת הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת׃
  6. וַיִּגְדַּל עֲוֺן בַּת־עַמִּי מֵחַטַּאת סְדֹם הַהֲפוּכָה כְמוֹ־רָגַע וְלֹא־חָלוּ בָהּ יָדָיִם׃
  7. זַכּוּ נְזִירֶיהָ מִשֶּׁלֶג צַחוּ מֵחָלָב אָדְמוּ עֶצֶם מִפְּנִינִים סַפִּיר גִּזְרָתָם׃
  8. חָשַׁךְ מִשְּׁחוֹר תָּאֳרָם לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת צָפַד עוֹרָם עַל־עַצְמָם יָבֵשׁ הָיָה כָעֵץ׃
  9. טוֹבִים הָיוּ חַלְלֵי־חֶרֶב מֵחַלְלֵי רָעָב שֶׁהֵם יָזוּבוּ מְדֻקָּרִים מִתְּנוּבֹת שָׂדָי׃
  10. יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן הָיוּ לְבָרוֹת לָמוֹ בְּשֶׁבֶר בַּת־עַמִּי׃
  11. כִּלָּה יְהוָה אֶת־חֲמָתוֹ שָׁפַךְ חֲרוֹן אַפּוֹ וַיַּצֶּת־אֵשׁ בְּצִיּוֹן וַתֹּאכַל יְסוֹדֹתֶיהָ׃
  12. לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי־אֶרֶץ וכל [כֹּל] יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם׃
  13. מֵחַטֹּאת נְבִיאֶיהָ עֲוֺנוֹת כֹּהֲנֶיהָ הַשֹּׁפְכִים בְּקִרְבָּהּ דַּם צַדִּיקִים׃
  14. נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם׃
  15. סוּרוּ טָמֵא קָרְאוּ לָמוֹ סוּרוּ סוּרוּ אַל־תִּגָּעוּ כִּי נָצוּ גַּם־נָעוּ אָמְרוּ בַּגּוֹיִם לֹא יוֹסִיפוּ לָגוּר׃
  16. פְּנֵי יְהוָה חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ זקנים [וּזְקֵנִים] לֹא חָנָנוּ׃
  17. עודינה [עוֹדֵינוּ] תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל־עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל־גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ׃
  18. צָדוּ צְעָדֵינוּ מִלֶּכֶת בִּרְחֹבֹתֵינוּ קָרַב קִצֵּינוּ מָלְאוּ יָמֵינוּ כִּי־בָא קִצֵּינוּ׃
  19. קַלִּים הָיוּ רֹדְפֵינוּ מִנִּשְׁרֵי שָׁמָיִם עַל־הֶהָרִים דְּלָקֻנוּ בַּמִּדְבָּר אָרְבוּ לָנוּ׃
  20. רוּחַ אַפֵּינוּ מְשִׁיחַ יְהוָה נִלְכַּד בִּשְׁחִיתוֹתָם אֲשֶׁר אָמַרְנוּ בְּצִלּוֹ נִחְיֶה בַגּוֹיִם׃
  21. שִׂישִׂי וְשִׂמְחִי בַּת־אֱדוֹם יושבתי [יוֹשֶׁבֶת] בְּאֶרֶץ עוּץ גַּם־עָלַיִךְ תַּעֲבָר־כּוֹס תִּשְׁכְּרִי וְתִתְעָרִי׃
  22. תַּם־עֲוֺנֵךְ בַּת־צִיּוֹן לֹא יוֹסִיף לְהַגְלוֹתֵךְ פָּקַד עֲוֺנֵךְ בַּת־אֱדוֹם גִּלָּה עַל־חַטֹּאתָיִךְ׃

מקומות

  • ירושלים

    ליבם סולגק. בראיט ולחת צורק מונחף, בגורמי מגמש. תרבנך וסתעד לכנו סתשם השמה – לתכי מורגם בורק? לתיג ישבעס.

  • סדום
  • סדום?