איכה-פרק-5

ביאורים

• זְְכֹר ה' מֶה־הָיָה לָנוּ, את צרותינו הקשות, או: את עברנו המפואר, ולעומתו – הַבִּיטָה וּרְְְאֵה אֶת־חֶרְְְפָּתֵנוּ בהווה :

• נַחֲלָתֵנוּ נֶהֶפְְְכָה לְְנחלתם של זָרִים אחרי שפלשו אליה ושדדו אותה, בָּתֵּינוּ ניתנו לְְנָָכְְְרִים.

• יְְתוֹמִים הָיִינוּ וְְאֵין אָב, אִמֹּתֵינוּ היו כְְּאַלְְְמָנוֹת.

• מֵימֵינוּ בְְּכֶסֶף שָׁתִינוּ. בימים כתיקונם לא היה מחסור בעצים, ואפשר היה ללקטם, ואילו עתה עֵצֵינוּ בִּמְְְחִיר יָבֹאוּ.

• עַל, עד צַוָּארֵנוּ נִרְְְדָּפְְְנוּ, יָגַעְְְנוּ וְְלֹא הוּנַּח־לָנוּ.

• מִצְְְרַיִם נָתַנּוּ, פשטנו יָד כדי לקבל מהם סיוע כלכלי. ייתכן שמדובר בכריתת הברית של צדקיהו עם מצרים, ל אַשּׁוּר הלכנו כדי לִשְְְׂבֹּעַ לָחֶם. אך שום עזרה לא באה משני הצדדים.

• אֲבֹתֵינוּ חָטְְאוּ וְְאֵינָם, וַאֲנַחְְְנוּ איננו משלמים רק על עוונותינו שלנו אלא גם את מחיר עֲוֹנֹתֵיהֶם סָבָלְְְנוּ.

• עֲבָדִים מָשְְׁלוּ בָנוּ. השלטון האמתי נפל, וכפי שק ורה כשנחלש השלטון – עלו לגדולה אנשים מתחתית החברה. פֹּרֵק, פודה ומושיע אֵין מִיָּדָם.

• בְְּנַפְְְשֵׁנוּ, עלינו לסכן את נפשנו בשעה ש נָבִיא לַחְְְמֵנוּ מִפְְּנֵי חֶרֶב הַמִּדְְְבָּר. במדבר חיינו מופקרים לחרבם של שודדים ופושטים. ההליכה למקום שעשוי לספק אוכל כרוכה בסכנת נפשות. אפשרות אחרת: כדי לשרוד במצוקת המלחמה עלינו להביא את מזוננו ממקומות רחוקים, ואפילו מן המדבר.

• עוֹרֵנוּ כְְּאילו ב תַנּוּר נִכְְְמָרוּ, התחממו או התכווצו, מִפְְּנֵי זַלְְְעֲפוֹת, אימת רָעָב.

• נָשִׁים בְְּצִיּוֹן עִנּוּ, אנסו, בְְּתֻלֹת בְְּעָרֵי יְְהוּדָה.

• שָׂרִים בְְּיָדָם נִתְְְלוּ. האויבים היו תולים את נכבדי ירושלים בידיהם כעונש, לשם ראווה או כאמצעי לסחיטת מידע. פְְּנֵי זְְקֵנִים לֹא נֶהְְְדָּרוּ. איש לא כיבד את הזקנים.

• בַּחוּרִים, בעלי הכוח הפיזי טְְחוֹן נָשָׂאוּ, חויבו לשאת את כלי הטחינה על כתפיהם כדי לייגעם, וּנְְְעָרִים, שהיו כבולים בשלשלאות ועץ נקשר לרגליהם, בָּעֵץ כָּשָׁלוּ.

• זְְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ, חדלו לשבת בשער העיר, משום שכבר לא היה מי שישמע לדבריהם. בַּחוּרִים פסקו מִנְְּגִינָתָם וממסיבותיהם.

• שָׁבַת מְְשׂוֹשׂ לִבֵּנוּ. בטלה שמחתנו. נֶהְְְפַּךְְְ לְְאֵבֶל מְְחוֹלֵנוּ, ריקוד השמחה שלנו.

• נָפְְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ, כבודנו, ואולי נרמז כאן גם כתר המלוכה וכבודה. אוֹי־נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ.

• עַל־זֶה הָיָה דָוֶה, חולה לִבֵּנוּ, עַל־אֵלֶּה חָשְְׁכוּ עֵינֵינוּ –

• עַל הַר־צִיּוֹן, הר הבית שֶׁשָּׁמֵם, שהסתלקה ממנו חיוניות העבר, ו שׁוּעָלִים הִלְְּכוּ־בוֹ, כדרכם לנהוג במקום נטוש. בצד הצער מסתיימת המגילה גם בנעימה של השלמה ותקווה:

• אַתָּה, ה', לְְעוֹלָם תֵּשֵׁב, כִּסְְְאֲךָ ייכון לְְדוֹר וָדוֹר. אף על פי שמקום מושבו של אלוקים בארץ הוא הר ציון, והוא שמם, מכון כיסאו אינו תלוי בכך, והוא יעמוד לנצח.

• לָמָּה לָנֶצַח תִּשְְְׁכָּחֵנוּ?! למה תַּעַזְְְבֵנוּ לְְאֹרֶךְְְ יָמִים?!

• הֲשִׁיבֵנוּ, ה', אֵלֶיךָ, וְְאם תעשה זאת – נָשׁוּבָה אליך ברצון ובמעשים. חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְְּקֶדֶם, כמו בימים שבהם אהבת וכיבדת אותנו.

• כִּי אִם, אכן מָאֹס מְְאַסְְְתָּנוּ – קָצַפְְְתָּ עָלֵינוּ עַד־מְְאֹד, כבר שבענו בוז די והותר ונפרע חובנו. השיבנו ה' אליך ונשוב חדש ימינו כקדם