ויקרא-פרק-10

ביאורים

• וַיִּקְחוּ שני בְנֵי אַהֲרֹן הגדולים, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אִישׁ מַחְתָּתוֹ, כל אחד מהם לקח מחתה, וַיִּתְּנוּ בָהֵן גחלי אֵשׁ, וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ – על האש קְטֹרֶת, וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם.

• וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', לא ברור מאין בדיוק, וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה', בתוך הקודש. להלן יתברר שאף שהאש המיתה אותם, הם לא נשרפו כמו בשרפה רגילה. מותם היה דומה יותר למוות ממכת חשמל או ברק, שכן גם לאחר שמתו נשארו גופותיהם כמות שהיו.

• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: המאורע הזה הוּא הדבר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, קדושתי תהיה ניכרת בתוך אלה שקרובים אלי, וְאז עַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד, אתכבד. וַיִּדֹּם, השתתק אַהֲרֹן. ייתכן שקודם לכן בכה בזעזוע מן המוות הפתאומי של שני בניו, אבל כששמע את דברי משה, לא בא בטענות ולא אמר דבר. ברור שאהרן לא התייחס אל המאורע בשוויון נפש אלא בדממה שיש בה קבלה.

• וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל מִישָׁאֵל וְאֶל אֶלְצָפָן, בְּנֵי עֻזִּיאֵל דֹּד אַהֲרֹן, אחד מדודיו. והרי הם לויים וקרובי משפחה. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: קִרְבוּ שְׂאוּ אֶת אֲחֵיכֶם, בני דודכם מֵאֵת פְּנֵי, מלפני הַקֹּדֶשׁ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה.

• וַיִּקְרְבוּ וַיִּשָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם. כאן מתברר שהם לא נשרפו בשרפה רגילה, שהרי הרימו אותם באמצעות הבגדים שעליהם, שעדיין היו שלמים וחזקים כדי למשוך באמצעותם את לובשיהם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כי לא השאירו מתים בתוך המחנה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה.

• וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו האחרים: אמנם קרה אסון, אבל רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ. אל תגדלו את שערות ראשכם בזמן האבלות עד כדי הזנחה ופרע. וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ, תקרעו, כדרך שעושים האבלים, וְלֹא תָמֻתוּ. אם תנהגו במנהגי האבלות הרגילים, אתם עלולים למות, וְלא רק אתם תיענשו על כך, אלא עַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, יכעס ה', כי עכשיו אתם כֹּהניה. וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הם ש יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'. אכן מתעורר אֵבל ובכי על המתים, אבל כיוון שאתם התקדשתם, עליכם להישאר במעמדכם בתוך תחום הקודש שבו אתם נמצאים; על כן אל למוות להשפיע עליכם.

• וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ כל זמן שאתם אמורים להימצא במתחם הקדוש, פֶּן תָּמֻתוּ, כִּי שֶׁמֶן מִשְׁחַת ה' עֲלֵיכֶם. כיוון שנמשחתם והתקדשתם לתפקיד, כבר אינכם אנשים פרטיים שיכולים לעשות כרצונם. וַיַּעֲשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה. אהרן ובניו הנותרים פעלו בהתאם לציוויו של משה: לא הראו שום סימני אבלות ונשארו בתוך המשכן.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

• יַיִן וְשֵׁכָר, שם כללי למשקה משכר אַל תֵּשְׁתְּ, תשתה אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם. האיסור להיכנס שתוי למשכן ולבית המקדש אינו מוגבל לשעה המיוחדת של טקס המילואים וההקדשה, אלא עומד בתוקפו בכל דור ודור שבו מתקיימת עבודת הכהנים .

• וּלֲהַבְדִּיל את העם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר

• וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה. גם תפקידי ההוראה וההבדלה בין קודש לחול מצריכים התרחקות מן השכרות, העלולה להביא לידי טעות ושיבוש. בעוד האירוע הדרמטי מהדהד בתודעת כל הנוכחים, וביותר בלבם של אהרן, אלעזר ואיתמר, החזיר משה את אהרן ושני בניו שנותרו בחיים אל טקס הקדשת המשכן וכניסת הכהנים לתפקידיהם שבעיצומו הם נמצאים –

• וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל אֶלְעָזָר וְאֶל אִיתָמָר בָּנָיו הַנּוֹתָרִים: קְחוּ אֶת הַמִּנְחָה הַנּוֹתֶרֶת מֵאִשֵּׁי ה', שאריות המנחה, שהקומץ ממנה כבר עלה לה', וְאִכְלוּהָ מַצּוֹת, ולא חמץ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ, בחצר המשכן, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא.

• וַאֲכַלְתֶּם אֹתָהּ בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, כִּי חָקְךָ, מנתך הקבועה והקצובה לך, אהרן, וְחָק בָּנֶיךָ הִוא מֵאִשֵּׁי ה', שהרי רוב המנחות נאכלות על ידי הכהנים , וזה לחמם. כִּי כֵן צֻוֵּיתִי. אין זו אכילת רשות או מתנה שאני מעניק לכם אישית, אלא כך ציווה ה' לעשות.

• וְאֵת חֲזֵה הַתְּנוּפָה שהניף אהרן, וְאֵת שׁוֹק הַתְּרוּמָה שהרימוֹ תֹּאכְלוּ בְּמָקוֹם טָהוֹר, ולאו דווקא במקדש. הוראה זו רחבה יותר: אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אִתָּךְ, כולם יכולים לאכלם. ושוב – כִּי חָקְךָ וְחָק בָּנֶיךָ נִתְּנוּ מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵי, מקרבן השלמים של בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

• שׁוֹק הַתְּרוּמָה וַחֲזֵה הַתְּנוּפָה עַל אִשֵּׁי הַחֲלָבִים יָבִיאוּ למזבח, אך לא להיקטר על האש כמו החלבים אלא לְהָנִיף תְּנוּפָה לִפְנֵי ה', וְהָיָה לְךָ וּלְבָנֶיךָ אִתְּךָ מתנה מאת המזבח, כביכול, לְחָק עוֹלָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'.

• וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה. משה בדק וחקר מה אירע לשעיר החטאת, שלאחר הסרת החלקים המיוחדים להקטרה על המזבח הוא אמור להיאכל על ידי הכהנים כחלק מעבודתם. התברר למשה – וְהִנֵּה שֹׂרָף. וַיִּקְצֹף, כעס עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם. אולי מפני הנימוס לא ביטא את כעסו כלפי אחיו הגדול, ואולי משום שבני אהרן, שהיו אנשים צעירים, הם שהיו האחראים, משום שהם שביצעו את העבודה. לכן משה פנה אליהם לֵאמֹר:

• מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ? כִּי, הרי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא, ויש לאכלה במקום הקודש. יתר על כן, לעומת אכילת החזה והשוק – שהם מתנה שניתנת לכהנים בתור משרתי המקדש, והם מחלקים אותה לכל בני ביתם – לאכילת החטאת יש משמעות אחרת – וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'. אכילת החטאת בפי הכהנים היא חלק מסדר מעשי הכפרה, בצד הזאת הדם והקרבת הקרבן. מכיוון שאכילה זו היא חלק מחובת העבודה, ואינה תלויה ברצונכם או בתיאבונכם – מדוע לא אכלתם את החטאת?!

• הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה. משה כבר הסביר להם שבשרה של חטאת שדמה מוכנס אל הקודש אינו נאכל אלא נשרף, אך אם הדם לא הוכנס – אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי. הוריתי לכם לאכול את החטאת, אם כן מדוע שרפתם אותה?!

• וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה. משה פנה אל בני אהרן וגער בהם מחמת הנימוס, אך ברור שאהרן מעורב בעניין, וכנראה בניו לא עשו זאת מדעת עצמם אלא בהוראתו. משום כך, הוא מקבל על עצמו את האחריות ועונה למשה : הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי צרות כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי, אם אוכל חַטָּאת הַיּוֹם – הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' שאעשה זאת במצב אבלות?! אמנם קיבלתי את דבריך בעניין חובת השהייה במקדש; קיבלתי עלי שלא להראות ביטויי אֵבל חיצוניים, אֲבל עדיין בתוכי אני חש צער וכאב על האבדן – האם באמת מותר לי ולבני, שאחיהם מתו היום, לאכול קודשים במצב זה?! דווקא משום שאכילה זו היא עבודת קודש, אנו סבורים שאין לנו רשות לעשותה בשעה של שבר. עבודת ה' צריכה להיעשות בשלמות ובשמחה.

• וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו. אף על פי שלא הורה כך, משה הסכים שאהרן ובניו פעלו כראוי, ופירוש הדבר – שהנהגה זו טובה גם בעיני ה'.