ויקרא-פרק-11

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם. ה' פונה גם לאהרן הן בגלל הקשר בין טומאה וטהרה לענייני מקדש וקודשיו, הן מפני שהכהנים אמורים להיות מורי התורה לעם.

• דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, שמותר לכם לאכול מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ, מכלל בעלי החיים היבשתיים :

• כֹּל חיה שהיא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה. רגליהן של חיות או בהמות טהורות אינן כרגלי כלבים וחתולים, דובים ואריות, אלא יש להן פרסה, שהיא כיסוי קרני קשה הצומח בתחתית הרגל. ובתוספת פירוט – וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, פרסותיה מחולקות לשתיים, כפרסות הכבשים, העזים והפרות. תנאי נוסף הוא, שהבהמה צריכה להיות מַעֲלַת גֵּרָה, שמעלה לפיה את המאכל שנלעס ונבלע כדי ללעוס אותו שנית, בַּבְּהֵמָה, מבין הבהמות. את הבהמה הממלאת אחר התנאים הללו – פרסותיה שסועות והיא מעלה גרה – אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ.

• אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה, יצורים העונים רק על אחד התנאים, מעלי גרה או מפריסי פרסה – אֶת הַגָּמָל, כִּי אמנם מַעֲלֵה גֵרָה הוּא, כבעלי החיים הטהורים, ואולם פַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס. הגמל צועד על כמה אצבעות רכות למדי, ולכן טָמֵא הוּא לָכֶם, ואסור לאכלו.

• וְאֶת הַשָּׁפָן, החי בסלעים בארץ ישראל ובארצות אחרות, לא תאכלו כִּי אמנם מַעֲלֵה גֵרָה הוּא באופן חלקי. אף על פי שאין לו ארבע קיבות כבהמות מעלות גרה, הוא נראה למסתכל כמעלה גרה, ואולם פַרְסָה לֹא יַפְרִיס. אמנם בקצות אצבעותיו יש פרסות קטנות, אך אין לו פרסה אחת שכוללת כמה אצבעות, ולכן טָמֵא הוּא לָכֶם.

• וְאֶת הָאַרְנֶבֶת, המוכרת יותר מקרוב, משום שחלק מהארנבות הן גם יצורי בית, כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא לעיני המסתכל, ואולם פַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, ולכן טְמֵאָה הִוא לָכֶם.

• וְאֶת הַחֲזִיר, כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה, כמו בעלי החיים הטהורים, וְאולם הוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, יעלה כלל. על כן טָמֵא הוּא לָכֶם.

• מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ. חכמים דרשו על פי כתובים נוספים, שלא כל מגע בנבלה אסור אלא מגע עמה בזמנים שאדם קרב אל המקדש וקודשיו, כגון בזמני עלייה לרגל – טְמֵאִים הֵם לָכֶם בשני המובנים של 'טומאה': אסורים באכילה, וכשמתו מטמאים אחרים הבאים עמם במגע. עד כאן דובר בעיקר ביונקים בעלי הפרסות או מעלי גרה. שאר בעלי החיים ההולכים על כפיהם ולא על פרסות, שהם רוב היונקים, אסורים באכילה. להלן יוזכר שהם גם מטמאים במגע נבלתם.

• אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל היצורים אֲשֶׁר בַּמָּיִם: כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, גם אם הם נושרים בצאתו מן המים, בין בַּיַּמִּים וּבין בַנְּחָלִים – אֹתָם תֹּאכֵלוּ.

• וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם, היצורים הקטנים השורצים, הנעים לאִטם, וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, בין שהם דגים, דוגמת הצלופחים ורוב דגי הסחוס, כמו כרישים, ובין שאינם דגים, כגון היונקים הימיים – הלווייתנים, הדולפינים וכיוצא בהם. כל אלה שאין להם קשקשים, בין שהם עולים ליבשה ובין שאינם עושים זאת – שֶׁקֶץ, דבר מאוס הֵם לָכֶם,

• וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם. כלומר – מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ, הרחיקו אותם מלאכלם.

• כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם, שהם רוב יצורי המים – שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

• וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ, הרחיקו מעצמכם מִן הָעוֹף – לֹא יֵאָכְלוּ, שֶׁקֶץ הֵם: אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה. הפרס והעזניה הם עופות מדבריים שאינם מזדמנים תמיד לידי האדם. זהותם המדויקת לא הייתה ידועה לכול כבר בזמן המשנה, וגם לגבי זיהויו של הנשר היו הדעות חלוקות.

• וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה. כנראה מיני דורסים בינוניים שזיהוים אינו ודאי. האיה אסורה לְמִינָהּ. האיסור אינו מתייחס לעוף מסוים אלא לקבוצת עופות מזנים קרובים או זהים.

• אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. רבים ממיני העורבים ניתנים לזיהוי בשל הדמיון שביניהם, אך ישנם יצורים שזיהוים כעורבים שנוי במחלוקת.

• וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה, המזוהה לפי השערה אחת עם היען, הנעמית. יצור גדול מאוד בעל כנפיים שאיננו יכול לעוף, ונמצא בעיקר במדבריות. וְאֶת הַתַּחְמָס, אולי הוא עוף דורס או עוף לילי, וְאֶת הַשָּׁחַף, שנהוג לזהותו עם עוף מים מסוים, וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ, קבוצת עופות דורסים קטנים המכונה כך גם היום.

• וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ, עוף החי על החוף ושולה דגים מן המים, וְאֶת הַיַּנְשׁוּף, אולי הוא עוף לילי, וכן לגבי העופות הסמוכים אליו ברשימה.

• וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת, וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם, השרקרק, וייתכן שהוא הדורס הקטן הנקרא כך כעת.

• וְאֵת הַחֲסִידָה. כבר בימי הביניים הטילו ספק בזיהויו של העוף המכונה כך היום. יהודים שחיו באירופה המרכזית והמזרחית החשיבו את העוף המכונה חסידה לטמא, ואילו בספרד נחשב אותו עוף לטהור. הָאֲנָפָה, הדומה לחסידה, לְמִינָהּ, וְאֶת הַדּוּכִיפַת, שיש המזהים אותה עם העוף הקרוי כך היום, שבראשו ציצית נוצות, וְאֶת הָעֲטַלֵּף, המוכר כך היום. למרות שמבחינה זואולוגית הוא יונק, הוא נמנה עם העופות מפני שהוא מעופף המוגדר כיונק רק בעקבות בדיקות ביולוגיות מדוקדקות.

• כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע, חרקים מעופפים בעלי ארבע רגליים ושתי גפיים נוספות שאינן רגליים המשמשות להליכה מפני שהם משתמשים בהן כמו בידיים, דוגמת נמלה – שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

• אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע: אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ. יש חרקים ממשפחת החגבים שמלבד ארבע רגלי ההליכה הרגילות יש להם עוד שתי רגליים גדולות וגבוהות שבהן הם מקפצים ממקום למקום. מינים אלה מותרים באכילה, אם כי גם כאן הזיהויים והגדרות המינים אינם ברורים כל צורכם.

• אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ: אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ. השרצים המעופפים אסורים באכילה, להוציא כמה מינים מותרים.

• וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלָיִם – שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם.

• וּלְאֵלֶּה שיבוארו מיד תִּטַּמָּאוּ, לא רק במשמעות איסור אכילה, אלא גם כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

• וְנוסף על כך, כָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם אף אם אינו נוגע, כגון שנושא אותם בתוך שק – יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. הנשיאה מטמאת אותו ואת הבגדים שעליו.

• לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, כמו סוס למשל, שיש לו פרסה עגולה אחת, אך אין היא שסועה, או – וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה, כאמור – טְמֵאִים הֵם לָכֶם, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, בנבלתם המתה – יִטְמָא.

• וְכן כֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו, שאין לו פרסות בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע, בכלל זה רוב מיני היונקים – טְמֵאִים הֵם לָכֶם; כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב,

• וְכן הַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם.

• וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, המתהלך ומתרבה עַל הָאָרֶץ. אלה הם יצורים נמוכים, שאינם משתייכים בהכרח לקבוצה זואולוגית אחת: הַחֹלֶד, שאולי הוא אישות, בעל חיים הדומה לחפרפרת וְהָעַכְבָּר, המזוהה בוודאות עם היצור המכונה כך היום וְהַצָּב לְמִינֵהוּ. אמנם יש שקישרו את הצב, המופיע באזכור יחידאי במקרא, ליצור המוקף שריון שנקרא כך גם בימינו, אבל לפי דעות רבות אחרות זהו יצור אחר.

• וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה. ייתכן שהיא היצור הקרוי כך היום, והוא השכיח מכל אלה. וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת, מיני זוחלים. התנשמת שהופיעה ברשימת העופות לעיל, שונה כנראה מן השרץ הקרוי תנשמת, שזיהויו אינו ודאי. היו שהסבירו שייחסו את שמו לקול הנשיפה שהוא משמיע.

• אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ, במובן זה ש כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב. מלבד האיסור לאכלם – שנובע מהיעדר סימני הטהרה מהם, הם גם מטמאים כשהם מתים את הנוגע בהם. יצורים כאלה שכיחים בסביבת בני אדם, בפרט באזורים כפריים. לכן טומאת שרץ רווחת במיוחד.

• וְכֹל דבר אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם, אחד מהשרצים הללו בְּמֹתָם – יִטְמָא. ועתה יפורט הכלל: מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק – כָּל כְּלִי מעוצב אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם, שמיועד למלאכה, ולא חומר גלם או כלי באמצע תהליך עיצובו – בַּמַּיִם יוּבָא, יוטבל וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב, ואז – וְטָהֵר.

• וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ, חרס אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ – כֹּל אֲשֶׁר נמצא בְּתוֹכוֹ יִטְמָא, גם אם השרץ המת לא נגע בו. כל חללו של כלי החרס נעשה טמא, לעומת שאר מיני הכלים הנטמאים ומטמאים במגע ולא באוויר. הבדל נוסף בין כלי החרס לבין שאר הכלים, שאותם מטהרת הכנסתם במים, וְאֹתוֹ – את כלי החרס תִשְׁבֹּרוּ, שכן הוא נשאר טמא כל עוד הוא בגדר כלי.

• מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל, אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו – על המאכל מַיִם – יִטְמָא, יוכל לקבל טומאה. המאכל המוצק יכול לקבל טומאה רק אם בא במים, ולעומתו – וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, שהוא ראוי לשתייה בְּכָל כְּלִי – יִטְמָא, ואיננו טעון הכשרה אחרת.

• וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם של השרצים עָלָיו – יִטְמָא. למשל, תַּנּוּר וְכִירַיִם, מתקן בישול העשוי ככיור ושופתים בתוכו או מעליו קדרות. התנור והכיריים עשויים מחרס, ואם ייפול לתוכם שרץ – יֻתָּץ, יש לנתצם, כי טְמֵאִים הֵם למרות שהם קבועים בקרקע, וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם, ואין דרך לטהר אותם.

• אַךְ מַעְיָן וּבוֹר, מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר, המים שבמעיין או הקווּיים והאסופים בקרקע נשארים בטהרתם. וְעם זאת, כל נֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם של שרצים יִטְמָא. שרץ שנופל לתוך מקווה מים, נשאר שרץ טמא, וגם מטמא את מי שייגע בו. אולם המקווה עצמו יישאר בטהרתו.

• וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם של אותם השרצים, או של בעלי החיים הנזכרים, עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, על זרעים סתם, שאינם מאכל מתוקן – טָהוֹר הוּא.

• וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע, אם הזרע איננו במצבו הטבעי, אלא נתנו עליו מים בכוונה, וְנָפַל מִנִּבְלָתָם של השרצים הללו עָלָיו – טָמֵא הוּא לָכֶם, כפי שכבר נזכר על מאכלים בכלל. בניגוד לכלים, שעוצבו ונגמרו על ידי אדם, זרעים או מאכלים אחרים צריכים לעבור 'הכשרה לקבל טומאה' באמצעות מים או שאר נוזלים המוגדרים כמשקים. אם נפלו נוזלים אלה במודע על הזרע או על דבר מאכל אחר, הוא נחשב מאכל מותקן, ומכאן ואילך הוא עשוי להיטמא.

• וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה, בהמה שמצד סוגה הייתה מותרת באכילה, ובכל זאת, אם היא מתה – הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

• וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ, גם ללא מגע, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. טומאת המגע וטומאת המשא מתייחסות לבהמות שבעודן חיות הן טהורות, ולמרות זאת נבלתן לא רק אסורה באכילה, אלא אף מטמאה.

• וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, היצורים הקטנים שאינם נכללים ברשימת השרצים המטמאים את הנוגע בהם במותם – שֶׁקֶץ הוּא, לֹא יֵאָכֵל.

• כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן, כמו נחשים, תולעים ושלשולים, וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע רגליים , בין יונקים ובין יצורים אחרים, כמו עקרב, ולא רק על ארבע אלא גם על שש, שמונה ו עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם, לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ – לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ, יצורים מורחקים הֵם.

• אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם.

• כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. אחת הדרכים להתקדש ולהתקרב אלי היא בהדרת עצמכם ממאכלים מסוימים. וְלכן לֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

• כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. הדינים הללו אינם חלים על המין האנושי בכללותו אלא על עם ה'. כיוון שעם ישראל נבחר על ידי ה' להיות מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ, עליו להיזהר מאכילתם וממגעם של כל המוגדרים כטמאים. ולסיכום:

• זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת, המתנועעת והמתרבה בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ.

• לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, בצדדים השונים של טומאה וטהרה שהוזכרו כאן, החל מטומאה הנובעת ממוות ובה כרוך ריחוק ממגע וכדומה, כגון טומאת נבלות שנזכרה כאן, ועד המשמעות הנוספת של חלוקת 'טמא' ו'טהור' – וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל.