ויקרא-פרק-14

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:

• זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם, בזמן טָהֳרָתוֹ, בשלב הריפוי וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. על המצורע לשוב אל הכהן, שכן לו הסמכות הבלעדית לטפל בנגע הצרעת.

• וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, והמצורע יבוא לפניו לבדיקה. וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא, נעלם כלעומת שבא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ, או הופיעו בו סימני טהרה –

• וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח אדם כלשהו לַמִּטַּהֵר בעבור המצורע הנטהר מן הצרעת שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת כלשהן. סתם ציפור שבמקרא היא דרור, או אולי ציפור קטנה מצייצת אחרת. וְעֵץ אֶרֶז, לפי המסורת זהו כפיס עץ, לא גדול במיוחד. וּשְׁנִי תוֹלַעַת, צמר שצבוע בצבע אדום מסוים, וְאֵזֹב.

• וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת מן השתיים אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ, חרס, כך שדמה יישפך עַל מַיִם חַיִּים שנמצאים כבר בתוך הכלי.

• אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה יִקַּח אֹתָהּ, וְאֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֶת הָאֵזֹב, וְטָבַל אוֹתָם, את שלושת החומרים הללו האגודים יחד וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, בראש גפיה וזנבה הסמוך לגוף בְּתוך דַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה ש עַל הַמַּיִם הַחַיִּים.

• וְהִזָּה יתיז מתערובת דם המתה והמים החיים שנספחה לפריטים הללו עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים, וְטִהֲרוֹ באמצעות ההזאה הזו ובאמירת פיו, וְשִׁלַּח, ישחרר אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, ובכך יסתיים תפקידה. עד כאן סדר ראשון של פעולות, שנעשה במצורע בשדה מחוץ למחנה.

• וְכִבֶּס, יטביל הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו, כי גם הם נטמאו בלבשו אותם, וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ, וְרָחַץ, יטבול בַּמַּיִם – וְטָהֵר. וְאַחַר כך יָבוֹא אֶל תוך הַמַּחֲנֶה, וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים. אמנם הוא כבר בתוך העיר או בתוך מחנה ישראל, אך עדיין נתון בבידוד מסוים – הוא מרוחק מביתו ומאשתו. לפי מסורת חכמים הוא מטמא במגעו אדם או כלים.

• וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח שנית אֶת כָּל שְׂעָרוֹ: אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ מכל הגוף, או רק מהמקומות השעירים. וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו שנית, וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם – וְטָהֵר.אף על פי שהמצורע נטהר הוא עדיין נחשב 'מחוסר כפרה' ומרוחק מן המקדש וקודשיו.

• וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים זכרים תְּמִימִים וְכַבְשָׂה, כִּבְשה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים, שהם למעלה מ – 7 ליטר במידות ימינו. סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד, כשליש ליטר שָׁמֶן.

• וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם – את הכבשים לִפְנֵי ה', מול פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.

• וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד מבין שני הכבשים האמורים, וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְקרבן אָשָׁם, וְכן יקריב אֶת לֹג הַשָּׁמֶן שהביא המיטהר. וְהֵנִיף אֹתָם – את הכבש החי יחד עם הלוג תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.

• וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בּאותו מקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת קרבן הַחַטָּאת וְאֶת קרבן הָעֹלָה, בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ. כבר נאמר שאת החטאת יש לשחוט במקום העולה, על ירך המזבח צפונה, ולא במקום אחר בחצר המשכן כמו קודשים קלים, כִּי כַּחַטָּאת כך הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן, בכל הקשור לעבודת הכהן, או: בכך שהוא ניתן לכהן ולא לאחרים. סימן הוא כי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא, מהקודשים החמורים.

• וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם קרבן הָאָשָׁם שנשחט, וְנָתַן הַכֹּהֵן מהדם עַל תְּנוּךְ, חלק מסוים ב אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית.

• וְלָקַח הַכֹּהֵן ביד ימין מִלֹּג הַשָּׁמֶן שהביא המיטהר, וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן, על כף כהן אחר או על כפו שלו הַשְּׂמָאלִית הקעורה.

• וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן, בשמן אֲשֶׁר אגור עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית, וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה', לכיוון הקודש.

• וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר נשאר בוודאי עַל כַּפּוֹ, יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל דַּם הָאָשָׁם שנתן באותם המקומות. גם לאחר שניתנות שלוש טיפות נוספות על גוף המיטהר, עוד נשאר שמן בכף היד הקעורה.

• וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן, יִתֵּן, ימרח הכהן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר. וְכִפֶּר בכך עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה'.

• וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת עבודת כבשת הַחַטָּאת שהביא המיטהר, וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ, וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת כבש הָעֹלָה.

• וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה העשויה משלושה עשרונים סולת בלולה בשמן שהביא המיטהר, הַמִּזְבֵּחָה, על המזבח וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן על ידי המעשים הללו – וְטָהֵר.

• וְאִם דַּל, עני הוּא, המצורע, וְאֵין יָדוֹ מַשֶּׂגֶת – וְלָקַח כֶּבֶשׂ אֶחָד אָשָׁם לִתְנוּפָה לְכַפֵּר עָלָיו, כמו קרבן העשיר, וְאולם רק עִשָּׂרוֹן סֹלֶת אֶחָד בָּלוּל בַּשֶּׁמֶן לְמִנְחָה, ולא שלושה עשרונים, וְלֹג שָׁמֶן.

• וּבמקום כבשת החטאת וכבש העולה יביא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, כפי שיכול להרשות לעצמו לקנות, וְהָיָה אֶחָד מהם חַטָּאת, וְהָאֶחָד עֹלָה.

• וְהֵבִיא אֹתָם – את הכבש ואת שתי הציפורים בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי לְטָהֳרָתוֹ אֶל הַכֹּהֵן, אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי ה'.

• וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן, וְהֵנִיף אֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה',

• וְשָׁחַט אֶת כֶּבֶשׂ הָאָשָׁם. וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית,

• וּמִן הַשֶּׁמֶן יִצֹק הַכֹּהֵן עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית,

• וְהִזָּה הַכֹּהֵן בְּאֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה'.

• וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית, עַל מְקוֹם דַּם הָאָשָׁם.

• וְהַנּוֹתָר מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן – יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר, לְכַפֵּר עָלָיו לִפְנֵי ה'.

• וְעָשָׂה אֶת הָאֶחָד מִן הַתֹּרִים, אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה, – מֵאֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ, את אלו או את אלו. התורים הם ציפורי בר שלעתים קל להשיגם ללא צורך בתשלום, ואילו בני היונה היו מצויים יותר בארץ, אך פעמים רבות השגתם כרוכה בתשלום או בטרחה גדולה יותר.

• אֵת אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ יעשה הכהן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה עַל, עם הַמִּנְחָה. וְכִפֶּר הַכֹּהֵן בכך עַל הַמִּטַּהֵר לִפְנֵי ה'.

• זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.כשם שצרעת הגוף והבגד אינן מחלות טבעיות אלא אותות משמים שדבר – מה אינו נעשה כרצון ה', אף נגעי הבית – מעטפת האדם הרחוקה, לאחר העור והבגד – אינם תופעה טבעית, כטחב וכיוצא בזה, אלא הם סימן. הכתם הירוק, הכתם האדום או שניהם יחד, מסמנים בדרך נס שהבית אינו טהור, ובעקבות הופעתם נדרש טיפול חלקי או הרס מוחלט. היו חכמים שטענו שמעולם לא הופיעה צרעת הבית בפועל, והיו שאמרו שאירע כך לעתים רחוקות מאוד. הצרעת היא מעין התגלות לא מילולית. ה' רומז לאדם באמצעותה כי ענייניו אינם מתנהלים כשורה. בעניין שלאחר צרעת הבית יבוא תיאורה של טומאה אחרת – טומאת הזוב, שהיא אכן מחלה, אך מעורב בה גם צד של טומאה, ובהתאם לכך מפורט אופן הטיפול בה. סדר הטהרה מן הצרעת ארוך ומורכב הרבה יותר מאשר תהליך ההיטהרות מן הזיבה. השוואה זו מדגישה עוד כי אין הצרעת בגדר מחלה, אלא היא מופת יוצא דופן.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:

• כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה, וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית, באחד הבתים ב אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם. הדמיון בין כל הנגעים הוא רק בהופעתו של הכתם ובמסגרת הכללית של דין הצרעת, אך ברור שכתם בעור האדם שונה מאוד מכתם המופיע בבגד או על אבנים.

• וּבָא מי אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת, וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. איני יכול להעיד שזוהי צרעת, שכן קביעה זו אינה בסמכותי. עד שהכהן לא יאבחן את הנגע, בעל הבית יכול לטעון רק לחשד נגע בביתו. ההנחייה הבאה אינה שייכת לעצם הטיפול בנגע, אך היא נוגעת להיבט מסוים בדין זה:

• וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת מן הכלים שבו, בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע, וְכך לֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת, וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת.

• וְרָאָה הכהן אֶת הַנֶּגַע לאחר שנכנס לבית, וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת נראה כ שְׁקַעֲרוּרֹת, אזורים שקועים בתוך הקיר, כעין קערות יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת, ירוקות או אדומות מאוד וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן הַקִּיר. נראה כאילו הן עמוקות מחמת צבען, אף על פי שאין הן שקועות.

• וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת החוצה אֶל פֶּתַח הַבָּיִת, וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת, יורה על סגירת הבית שִׁבְעַת יָמִים.

• וְשָׁב הַכֹּהֵן בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה, התפשט הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבָּיִת. הנגע היה קודם בקיר מסוים, ובינתיים עבר לקירות אחרים או התרחב.

• וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע. בבית האבנים שבו מדובר לא הייתה הבנייה כנראה כה הדוקה, כך שאפשר היה לעקור מן הקיר אבנים אחדות. וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר משום שהן טמאות, אֶל מָקוֹם טָמֵא. מחוץ לעיר היו גם מקומות טהורים, אך היו שם גם מקומות שהוקצו להשלכת טומאה, אולי מקומות שיש בהם אשפה וקברים, שנושאי טהרות אינם באים לשם.

• וְאֶת הַבַּיִת שנוצרו בו חורים, יַקְצִעַ, יקלף ויסיר את ציפוי הטיח מִבַּיִת, מבפנים סָבִיב. וְשָׁפְכוּ אֶת הֶעָפָר אֲשֶׁר הִקְצוּ, גירדו אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל מָקוֹם טָמֵא.

• וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת, מקום הָאֲבָנִים שהוציאו מן הקיר, וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת. אחר כך יטייחו את הבית, ואז הוא ישוב לשמש למגורים.

• וְאולם אִם יָשׁוּב הַנֶּגַע וּפָרַח, ויתפתח בַּבַּיִת, ל אַחַר חִלֵּץ, שחילצו אֶת הָאֲבָנִים וְאַחֲרֵי הִקְצוֹת, שהקצו אֶת הַבַּיִת וְאַחֲרֵי הִטּוֹחַ, טיוחו –

• וּבָא הַכֹּהֵן וְרָאָה, וְהִנֵּה פָּשָׂה, התפשט הַנֶּגַע שוב בַּבָּיִת באותו מקום או במקום אחר. צָרַעַת מַמְאֶרֶת, צרעת שיש בה קללה הִוא בַּבַּיִת, אין היא חלה על האבנים המסוימות אלא על הבית עצמו – טָמֵא הוּא.

• וְנָתַץ אדם כלשהו אֶת הַבַּיִת כולו – אֶת אֲבָנָיו וְאֶת עֵצָיו וְאֵת כָּל עֲפַר הַבָּיִת, וְהוֹצִיא את כל אלה אֶל מִחוּץ לָעִיר, אֶל מָקוֹם טָמֵא. על הבית הנגוע חלים דיני טומאה מיוחדים:

• וְהַבָּא אֶל הַבַּיִת כָּל יְמֵי הִסְגִּיר אֹתוֹ, כל זמן שהוא מוסגר – יִטְמָא עַד הָעָרֶב.

• וְהַשֹּׁכֵב, מי שנשאר ללון בַּבַּיִת – יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו שהוא לבוש בהם. וְהָאֹכֵל בַּבַּיִת, גם אם לא ישן בו, אך שהה בו כדי אכילה – יְכַבֵּס אֶת בְּגָדָיו. אלה דיני הטומאה השייכים לבית בתקופת ההסגר, שבה עדיין לא ברור אם הבית יטהר. עד כה דובר על המקרה שבו הנגע חזר והופיע לאחר החילוץ והקיצוע. עתה המקרה החלופי:

• וְאִם בֹּא יָבֹא הַכֹּהֵן וְרָאָה, וְהִנֵּה לֹא פָשָׂה הַנֶּגַע בַּבַּיִת אַחֲרֵי הִטֹּחַ אֶת, טיוח הַבָּיִת – וְטִהַר הַכֹּהֵן אֶת הַבַּיִת כִּי נִרְפָּא הַנָּגַע –

• וְלָקַח לְחַטֵּא, לטהר אֶת הַבַּיִת שְׁתֵּי צִפֳּרִים וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב,

• וְשָׁחַט אֶת הַצִּפֹּר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ, עַל מַיִם חַיִּים.

• וְלָקַח אֶת עֵץ הָאֶרֶז וְאֶת הָאֵזֹב וְאֵת שְׁנִי הַתּוֹלַעַת וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה, וְטָבַל אֹתָם בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחוּטָה וּבַמַּיִם הַחַיִּים, וְהִזָּה אֶל הַבַּיִת שֶׁבַע פְּעָמִים. ההליך כולו דומה מאוד למה שנעשה לטהרת האדם המצורע, אלא שכאן מזים על הבית הנגוע ולא על האדם.

• וְחִטֵּא בכך אֶת הַבַּיִת בְּדַם הַצִּפּוֹר וּבַמַּיִם הַחַיִּים וּבַצִּפֹּר הַחַיָּה וּבְעֵץ הָאֶרֶז וּבָאֵזֹב וּבִשְׁנִי הַתּוֹלָעַת.

• וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וְכִפֶּר עַל הַבַּיִת, סילק את עונשו – וְטָהֵר.

• זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת, שהוא בעיקר בעור הבשר וְלַנָּתֶק, נגע הראש או הזקן

• וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת.

• וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת, ניתנה תורה זו

• לְהוֹרֹת מה עושים בְּיוֹם הַטָּמֵא, בזמן שצריכים לטמא את הנגוע, וּבְיוֹם הַטָּהֹר, כיצד יש לטהר אותו. זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת.