ויקרא-פרק-17

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם. מה שייאמר להלן קשור אמנם למשכן, אך באופן חלקי בלבד; בעיקרן אלה הוראות הנוגעות לכלל ישראל. זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר:

• אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה. מחנה ישראל היה גדול מאוד, שהרי במדבר עמד לרשותם כל השטח שהיו צריכים לו. יש להניח אפוא שהיושבים בחלקו הפנימי של המחנה לא תמיד טרחו לצאת מחוץ לגבולותיו כדי לשחוט. אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כגון במקום מרעה הצאן,

• וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' – דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא, דָּם שָׁפָךְ. כל בהמה שמבקשים לשחוט צריכה להישחט במשכן כקרבן. מי שלא נהג כך – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ,

• לְמַעַן אֲשֶׁר, כדי ש יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם, קרבנותיהם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים כעת עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה, וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, אֶל הַכֹּהֵן, וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם, ולא יזבחו עוד בכל מקום שירצו,

• וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' שב פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה', אל לישראל בהיותם במדבר, לשחוט בהמה לאכילה בתור חולין, עליהם לעשותה קרבן זבח שלמים: הדם והחֵלב, האסורים בין כה וכה באכילה, קרבים על המזבח, ואת שאר הבשר, מלבד החזה והשוק הניתנים לכהן, מותר לבעלים לאכול.

• וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם, לשדים אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. מלים אלו, מלבד שהן נותנות טעם לכך שאין לזבוח זבחים בחוץ, הן מביעות איסור העומד לעצמו. חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת – האיסור על הזביחה לשעירים לָהֶם לְדֹרֹתָם.

• וגם זאת אֲלֵהֶם – אל בני ישראל תֹּאמַר. לאחר שנצטוו על כך שבשר יישחט רק בתור קרבן, מגיע פרט נוסף, הנוהג גם לדורות : אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה, קרבן שנשרף כולו אוֹ זָבַח, שבשרו נאכל,

• וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' – וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו. הקרבת קרבן שלא במשכן או במקדש אסורה באיסור חמור מאוד, והעונש עליה הוא החמור ביותר. כרֵת אינו עונש בידי אדם אלא משמיים. האיש מת קודם זמנו, ואולי גם נפשו נענשת בעונשים שונים. איסור נוסף הקשור גם הוא לשחיטת בעלי חיים לאכילה:

• וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם – וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, אפנה אליה ואביט בה בעין רעה, וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ.

• כִּי נֶפֶשׁ, חיוּת הַבָּשָׂר – בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו – את הדם לָכֶם רק לקרבן עַל הַמִּזְבֵּחַ, לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר. הדם שהנפש תלויה בו, לא ניתן אלא לכפרתה של הנפש המקריבה אותו לה'. במובן מסוים אדם מותר לאכול בשר משום שהוא בשרו של יצור שכבר מת, אבל הדם, המסמל את חיותו, אינו נתון לאדם אלא לה' לבדו.

• עַל כֵּן אָמַרְתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: כָּל נֶפֶשׁ מִכֶּם לֹא תֹאכַל דָּם, וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם לֹא יֹאכַל דָּם. איסור כללי זה תקף לכל בני ישראל ולגרים המצטרפים אליהם. דין נוסף:

• וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, הראוי לאכילה לפי ההגדרות הכתובות בתורה. החיות ורוב העופות אינם עולים על המזבח כקרבנות. בעלי החיים הללו ניצודים, נשחטים ונאכלים. במקרה של שחיטת חיה או עוף – וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר. הדם אסור באכילה, ואף אין להשאירו חשוף.

• כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר, דָּמוֹ בְלוויית נַפְשׁוֹ הוּא. הדם קשור בנפש. וָאֹמַר, ולכן אמרתי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ, כי על כוח החיים עצמו אין לאדם מישראל שליטה גמורה, כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא, הנפש היא הדם, ועל כן כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת. עד כה הופיעו דינים שונים הקשורים להריגת בעלי חיים: איסור אכילת 'בשר תאווה' לישראל במדבר בלא שיזבחוהו תחילה לקרבן לה', האיסור של שחוטי חוץ בקרבנות, איסור אכילת דם והחובה לכסות דם חיה ועוף. הציווי הבא מתייחס לבעל חיים שאינו נהרג בידי אדם בהכרח.

• וְכָל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל נְבֵלָה, בעל חיים שמת מאליו, וּטְרֵפָה, בעל חיים שנהרג או נפצע פצעי מוות. בָּאֶזְרָח וּבַגֵּר. בעלי חיים אלה אסורים באכילה, ולא זו בלבד, אלא שבמותם הם מטמאים במגע או במשא אף ללא מגע ישיר, ולכן – וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב ואז – וְטָהֵר.

• וְאִם לֹא יְכַבֵּס וּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ – וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. האדם אינו חייב להיטהר מיד כשנטמא. הטמא חוטא רק כאשר הוא נוגע בקודש או נכנס למקדש. אין ספק שעניין זה חשוב לכהנים – שחלק גדול ממזונם הוא קודשים, וכן היה מעשי לישראל במדבר, שכן כאמור כאשר רצו לאכול בשר נדרשו להביאו כקרבן אל פתח אוהל מועד. אולם גם לאחר שהותרה אכילת בשר חולין, עלול הטמא לנגוע בדברים שיש בהם קדושה. משום חומרתה של עברה זו, מודגשת כאן חשיבותה של ההיטהרות.