ויקרא-פרק-21

ביאורים

• וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן, הדברים הללו, העוסקים בכהנים , יופנו בעיקר אליהם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ, לאדם מת לֹא יִטַּמָּא הכהן בְּעַמָּיו, בתוך עמו. על הכהן נאסר כל מגע עם טומאת המת, גם מחוץ למקדש.

• כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב, לבני משפחתו הקרובים אֵלָיו ייטמא : לְאִמּוֹ וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו, קרובי הדם מִדרגה ראשונה.

• וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה, שלא נישאה ולא אורסה לְאִישׁ – לָהּ יִטַּמָּא.

• לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, בקרוביו, אלו שאינם בדרגת קרבה גבוהה לְהֵחַלּוֹ, להתחלל. רשימת דרגות הקִּרבה המופיעה כאן לעניין טומאת הכהן מצומצמת הרבה יותר מאשר דרגות הקרבה האמורות בהקשרים אחרים, כמו באיסורי העריות. הכתוב מלמד שאסור לכהן להיטמא לכל שאר הקרובים מלבד אלו שנמנו כאן.

• לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה, ימרטו שֵׂער בְּרֹאשָׁם, כביטויי האבל הרגשיים האישיים שהיו מקובלים בסביבה. בחברות זרות היו אנשים שורטים את גופם מתוך צער וכאב או מתוך התרגשות. וּפְאַת זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ. הוראה זו נאמרה לעיל לכל ישראל. כאן הוכפלה אזהרת התגלחת על הכהנים בהקשר של אבלות, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת, שריטה.

• קְדשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם, וקדושתם מחייבת – וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי, קרבנות ה', לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם, הֵם מַקְרִיבִם – וְהָיוּ קֹדֶשׁ. בהיותם בני המעמד המיוחד של משרתי ה' מוטלות עליהם מגבלות, כגון התרחקות מן המת ואיסור מיוחד להשחית את גופם. נוסף על האיסורים הללו, הכהנים מוגבלים גם בתחום הנישואין:

• אִשָּׁה זֹנָה, אשה שנפגמה על ידי קשר אסור, וַחֲלָלָה, שנתחללה על ידי איסור כהונה, לֹא יִקָּחוּ, יישאו. וכמו כן, אִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ, מבעלה לֹא יִקָּחוּ הכהנים , כִּי קָדשׁ הוּא, הכהן לֵאלֹהָיו. כאן פונה הכתוב אל כל אחד מהעם או אל דייני ישראל:

• וְקִדַּשְׁתּוֹ, נְהג בכהן קדושה וכבוד, כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב. לא רק הכהן מוזהר שלא לעבור עברות אלה, אלא גם אחרים מצווים לקדשו. אין זה עניין של התהדרות וסלסול שהכהנים נוהגים בעצמם, אלא מצווה המוטלת על כלל הציבור לשמור את קדושת הכהנים , כך שיהיו ראויים לתפקידם. קָדֹשׁ יִהְיֶה לָּךְ, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הקשר הקרוב אתי מחייב אותם בקדושה יתרה הכרוכה באיסורים. פרט נוסף שנובע מכך:

• וּבַת אִישׁ כֹּהֵן נשואה כִּי תֵחֵל, תחלל את עצמה לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת – בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף. גם לולא הייתה בת כהן, הייתה חייבת מיתה על עוונה, אך בהיותה בת כהן תיענש במוות בשרפה, שהוא עונש מודגש וחמור יותר, המורה על כפל החטא. קדושת הכהן הגדול כשם שישראל קדושים, ובתוכם קודשו הכהנים בקדושה יתרה, כך כהן אחד מקודש יותר מאחיו הכהנים , בחינת קודש קודשים.

• וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו, אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שהכתירוהו להיות כהן גדול ביציקת שמן המשחה על ראשו, וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ, ומינו אותו לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים המיוחדים לו – מאחר שהוא מקודש מאחרים, אֶת שֵׂער רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע, יְגדל בעת אבלות, וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם, יקרע.

• וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא. אסור לו לגעת במתים בשום מקרה, ואפילו לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא, וכל שכן לשאר קרוביו, שאינו חייב בכבודם.

• וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא לצורך אבלות, ללוויית המת וכדומה, וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו בחריגה מהאיסורים המקדשים אותו, כִּי נֵזֶר, כתר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו, מינויו המיוחד עָלָיו. אֲנִי ה', ומכוחי הוא מקבל את תפקידו ואת מעמדו המיוחד. הכהן הגדול מוגבל יותר גם בעניין הנישואין:

• וְהוּא רק אִשָּׁה בִבְתוּלֶיהָ יִקָּח.

• אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וַחֲלָלָה זֹנָה – אֶת אֵלֶּה לֹא יִקָּח. נוסף על שלושת איסורי הנישואין שהוטלו גם על שאר הכהנים , על הכהן הגדול נאסר לשאת גם אשה אלמנה. אסור לו לשאת אשה שהייתה בעבר לאיש, כִּי אִם בְּתוּלָה מֵעַמָּיו יִקַּח אִשָּׁה.

• וְלֹא יְחַלֵּל זַרְעוֹ בְּעַמָּיו. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשׁוֹ.אזהרת כהן בעל מום בעניין הקרבת קרבנות עד כאן הוזכרו הגבלות הקשורות בהתנהגות הכהנים , שנועדו לייחד את הכהנים ולקדשם. להלן יפורטו מגבלות גופניות על הכהנים המשרתים במקדש.

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן. דין זה נאמר לאהרן עצמו כדי להסביר לו צד נוסף שיש בכהונה הניתנת לו, לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ, הכהנים לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם, לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו, יכהן.

• כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם כעת, גם אם הוא עתיד לחלוף לאחר זמן, לֹא יִקְרָב, אין ראוי שייגש אל הקודש : אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, צולע אוֹ חָרֻם, פחוס, שאפו שקוע פנימה וכדומה. פגמו של החרום בולט במבט ראשון גם אם אינו מום תפקודי. אוֹ שָׂרוּעַ, שאחד מאיבריו מתוח ובולט מדי – היפוכו של החרום,

• אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד, כל עוד לא התרפא,

• אוֹ גִבֵּן, מי שגבו עשוי בצורת גבנונית. וחכמים פירשו: אדם שגבות עיניו – ' גבינין ' בארמית – מעובות מדי או מחוברות וכדומה, אוֹ דַק, קטן וכחוש, או: מי שבעינו יש קרום או כתמים, והיו שפירשו שזהו פגם בעפעפיים המכונים 'דקים', אוֹ מי שיש תְּבַלֻּל, כתם לבן שעל פי רוב אינו גורם לעיוורון, בְּעֵינוֹ, חלק מן המומים הללו אינם מפריעים למי שלוקה בהם, אך הם בולטים לעין רואהו. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, מחלות עור מסוימות, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ, בעיה באשכים, שחכמים נחלקו במהותה המדויקת.

• כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי ה'; מוּם בּוֹ, אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב. מן הניסוח הכפול לומדים כי מומים גופניים נוספים הבולטים בחריגותם מונעים את הכהן מלשרת במקדש.

• לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים החמורים, וּמִן הַקֳּדָשִׁים הקלים יֹאכֵל. אף שאינו ראוי לגשת אל הקודש ולהקריב קרבנות, המום אינו פגם באישיותו של הכהן ואיננו פוסל אותו מקדושתו ככהן. על כן לא נפגעו זכויותיו כאחד מציבור הכהנים .

• אַךְ אֶל מאחורי הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא ככהן גדול, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ ככל כהן, כִּי מוּם בּוֹ. וְלֹא יְחַלֵּל אֶת מִקְדָּשַׁי. מכאן שאם בעל מום הקריב קרבן – הקרבן מחולל. כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם, את מקדשַׁי.

• וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, שאליהם מדובר פה במיוחד, וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שכן עניין זה אינו פנימי, אלא גם ישראל מוזהרים לדאוג לכך שהכהנים ישמרו את החוקים הללו ולא יסטו מהם.