ויקרא-פרק-22

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ, ויִפרשו מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל במקרים שיתפרשו להלן, וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. מדובר בקודשי בני ישראל אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי – אֲנִי ה'. המשפט מתפרש כאילו היה כתוב: 'ויינזרו מקודשי בני ישראל אשר הם מקדישים לי, ולא יחללו וגו". מכיוון שישראל מקדישים את קודשיהם לה', וחלק מהם עובר לידי הכהנים, על הכהנים לנהוג בהם בקדושה ובכבוד הראוי.

• אֱמֹר אֲלֵהֶם: לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב לאכול מִכָּל זַרְעֲכֶם, אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו – וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי. אֲנִי ה'. את מתנות הכהונה המקודשות, כמו את התרומה וחלקים מהקרבנות, אין לאכול בטומאה, הנובעת במקרים רבים ממאורעות החיים הרגילים. אכן, לכל טמא אסור להתקרב אל הקודש, ובכל זאת הכתוב מייחד את האזהרה לכהנים, שכן הם המורגלים לאכול את הקודשים ולגעת בהם. לאחר האזהרה הכללית בא הפירוט:

• אִישׁ אִישׁ מִזֶּרַע אַהֲרֹן וְהוּא צָרוּעַ אוֹ זָב – בַּקֳּדָשִׁים לֹא יֹאכַל עַד אֲשֶׁר יִטְהָר, גם אם הדבר נמשך שנים רבות. וְכיוצא באלה, הַנֹּגֵעַ בְּכָל טְמֵא נֶפֶשׁ, במי או במה שנטמא בטומאת המת, ובוודאי הנוגע במת עצמו, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תֵּצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע – גם הוא טמא ומנוע מלאכול קודשים.

• אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל שֶׁרֶץ מת אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ, מהשרצים המטמאים שנתפרשו – מאורע שאינו מתוכנן מראש ושכיח בהחלט, בפרט באזורים כפריים, אוֹ שייגע בְאָדָם אֲשֶׁר יִטְמָא לוֹ, שמיטמאים במגעו לְכֹל טֻמְאָתוֹ, בכל מיני הטומאות שאינן מוזכרות כאן.

• נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תִּגַּע בּוֹ, בטמא – וְטָמְאָה עַד הָעָרֶב, שלא כמו טומאת הצרוע, הזב והנוגע במת עצמו, הטמאים בדרגת 'אב הטומאה' שתהליך טהרתם ממושך. גם מי שטומאתו קלה יותר – וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ, עד אשר יטבול בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם

• וּבָא, תשקע הַשֶּׁמֶשׁ לאחר הטבילה במים. ורק אז – וְטָהֵר. וְאַחַר כך ישוב ו יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים, כִּי לַחְמוֹ הוּא. מכיוון שהוא ניזון מן הקודשים מותר לו לאכול מהם כבר בערב, לאחר שפנה היום הקודם, והלכתית הוא נחשב יום חדש, אף שלמעשה אין הוא מנותק מן היום הקודם, ואינו צריך להמתין עד למחרת. אזהרה נוספת הקשורה לעניין:

• נְבֵלָה וּטְרֵפָה, בהמה שנטרפה על ידי בעל חיים אחר לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ. אֲנִי ה'. מעבר לעצם האיסור, החל על כל ישראל לאכול נבלות וטרפות, יש בהן גם צד של טומאה.

• וְשָׁמְרוּ הכהנים אֶת מִשְׁמַרְתִּי, כל דבר מקודש שניתן להם לאכילה, וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא, אם לא ישמרו את משמרת הקדושה בכך שיאכלו קודשים בטומאה, וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ. חילול הקודשים הוא חטא חמור שעונשו כרת, כלומר מיתה בידי שמים. עונש זה מתייחס גם למי שאוכל תרומה בטומאה. אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם. בהמשך להגבלות על אכילת הקודשים –

• וְכָל זָר, מי שאיננו כהן לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ. חכמים פירשו שהקודש המדובר בפסוקים אלו הוא תרומה. איסור זה לא חל רק על זרים גמורים, אלא גם מי שהוא תּוֹשַׁב ה כֹּהֵן, היושב לזמן ממושך בקרב משפחת הכהן, וְשָׂכִיר, או פועל ששכר הכהן, גם אם נשכר לכמה שנים, לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ, למרות שבפועל הם כבני ביתו של הכהן.

• וְכֹהֵן כִּי יִקְנֶה נֶפֶשׁ, עבד כנעני, מכיוון שהוא קִנְיַן כַּסְפּוֹ – הוּא יֹאכַל בּוֹ. וכיוצא בזה, ילִיד בֵּיתוֹ, עבדים שנולדו בביתו של הכהן – הֵם יֹאכְלוּ בְלַחְמוֹ המקודש של הכהן.

• וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, בין שרק קודשה לאדם שאינו כהן ובין שנישאה לו – הִוא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. לאחר שהייתה לו לאשה, אין היא שייכת למשפחת הכהנים, וזכותה במתנות הכהונה פוקעת.

• ואולם בַת כֹּהֵן כזו שנישאה לזר, כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה, אם בעלה נפטר או שהתגרשה ממנו, וְזֶרַע אֵין לָהּ מן הבעל הזר – וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, כמו בצעירותה, לפני נישואיה. מאחר שלא נשאר ולד מנישואים אלו – היא חוזרת למצבה הראשון, ו מִלֶּחֶם אָבִיהָ, מהתרומה הניתנת לו תֹּאכֵל. וְעם זאת, עדיין כָל זָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. למשל, אם נולד לה ולד מהבעל הזר, היא וולדה אינם אוכלים מלחם אביה.

• וְאִישׁ שאיננו כהן כִּי יֹאכַל קֹדֶשׁ בִּשְׁגָגָה. הדבר מצוי בתרומה, שאינה ניתנת לכהן במקדש דווקא אלא בכל מקום בארץ, ואין היא מסומנת כתרומה. עליו להחזיר לכהן את ערך הקודש, וְיָסַף חֲמִשִׁיתוֹ עָלָיו, מעין קנס, וְנָתַן לַכֹּהֵן אֶת הַקֹּדֶשׁ.

• וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת קָדְשֵׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הציווי מתייחס לכל העם, אך הוא נאמר בפרט לכהנים – אֵת אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה'. לא רק הקרבן הקרב על גבי המזבח, אלא גם התרומה שנותנים ישראל לכהן היא קודש, ומשום כך יש להיזהר בקדושתה ובטהרתה ולא לחלקה לזרים.

• וְהכהנים הִשִּׂיאוּ אוֹתָם, יגרמו לעצמם עֲוֹן אַשְׁמָה, אם ינהגו זלזול בְּאָכְלָם אֶת קָדְשֵׁיהֶם, כִּי אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם.קרבנות בעלי מום

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. הדיבור פונה הן לכהנים והן לבני ישראל, מפני שהדינים הבאים קשורים הן להקדשת הקרבן על ידי ישראל הן לקבלתו והקרבתו על ידי הכהנים. וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל נִדְרֵיהֶם, קרבנות שאדם הטיל חובה על עצמו להביאם, וּלְכָל נִדְבוֹתָם, בהמות מסוימות שנדב אדם מרכושו לקרבן, אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' לְעֹלָה.

• לִרְצֹנְכֶם, מתוך רצון טוב תָּמִים, שלם בגופו זָכָר בַּבָּקָר או בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.

• כֹּל יצוּר אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ אותו לקרבן, כִּי לֹא לְרָצוֹן, לריצוי יִהְיֶה לָכֶם. קרבן בעל מום לא יְרצה עליכם לפני ה', לא תהיו רצויים על ידו.

• וְאִישׁ כִּי יַקְרִיב זֶבַח שְׁלָמִים לַה', קרבן זכר או נקבה שאינו עולה כליל למזבח, אלא חלקים ממנו נאכלים על ידי הכהנים והבעלים, לְפַלֵּא לקדש ולהפריש באמצעות נֶדֶר, התחייבות עצמית להקריב קרבן, אוֹ לִנְדָבָה, ייחוד בהמה מרכושו של האדם לקרבן, בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן, תָּמִים דווקא יִהְיֶה לְרָצוֹן – כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ,

• עַוֶּרֶת, עיוורון, ואפילו בעין אחת בלבד אוֹ איבר שָׁבוּר אוֹ חָרוּץ, סדוק, פגום אוֹ יַבֶּלֶת. לפי מסורת חכמים, זוהי יבלת שיש בה עצם וכיוצא בה, או יבלות מסוימות בתוך העין, אך לא בליטת בשר קטנה המצויה בגוף. אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, סוגי שחין הפוצעים או פוגמים בעור הבהמה, לֹא תַקְרִיבוּ, תגישו את אֵלֶּה לַה', וְאִשֶּׁה, קרבן הנשרף באש לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לַה'.

• וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ, שחלק בגופו התרחב שלא במידה, וְקָלוּט, שחלק בגופו מכווץ באופן לא רגיל – נְדָבָה, מתנת רכוש לה' שתימכר והכסף ישמש לצורך המקדש, תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ, ואולם לְנֵדֶר, לקרבן לֹא יֵרָצֶה.

• וּמָעוּךְ וְכָתוּת, מרוסק לגמרי, יותר ממעוך וְנָתוּק, מופסק וְכָרוּת, גזור לֹא תַקְרִיבוּ לַה'. לפי המסורת, המומים הללו מתפרשים כשייכים לאיברי הרבייה, לאמור: יצור שנכתתו, נשברו, הושחתו או נפגמו איברי הרבייה שלו באופן ניכר, אסור להקריבו לה'. בעלי החיים המסורסים לסוגיהם נחשבים פגומים לצורך המקדש. לא זו בלבד, אלא גם – וּבְאַרְצְכֶם, בשאר בעלי חיים שבארצכם לֹא תַעֲשׂוּ זאת, אסור לסרסם. זהו דין בפני עצמו, החורג מדיני הבהמות הראויות לקרבן.

• ולא רק בקרבנות שאתם, בני ישראל, מביאים – מִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה, כִּי מָשְׁחָתָם, פגמם בָּהֶם – מוּם בָּם – לֹא יֵרָצוּ לָכֶם. למרות שעל הנכרים לא נאסר לסרס בהמה, מעשה זה נחשב בלתי ראוי כשלעצמו, וכל בהמה מסורסת אינה רצויה, ולכן אין לקבלה לקרבן גם מידי מי שאינו מבני ישראל. דינים נוספים הקשורים לבהמות ולהקרבת קרבנות הגבלות נוספות בקרבנות:

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

• שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, כל ולד מבעלי החיים הללו – וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, ואין לשחטו באותם ימים בשום פנים. ורק מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'.האיסור הבא איננו מתייחס לקרבנות דווקא:

• וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.

• וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח תּוֹדָה, קרבן המובא כדי להודות לַה' – לִרְצֹנְכֶם תִּזְבָּחוּ. אין זה קרבן חובה, אלא הוא נובע מהתעוררות אישית בעתות רצון.

• בַּיּוֹם הַהוּא, ביום הזביחה בלבד יֵאָכֵל קרבן זה. לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. אֲנִי ה'. קרבן התודה הוא זבח, כלומר קרבן שנאכל, והבאתו כרוכה מן הסתם במשפחתיות ובהרגשה נוחה. משום כך מדגיש הכתוב את הגדרותיו ואת ההגבלות הניתנות עליו מגבוה: אכילתו מוגבלת ליום אחד.

• וּשְׁמַרְתֶּם, הן הכהנים והן ישראל, את מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. אֲנִי ה'.

• ומעבר לכך, לֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי על ידי עברות או עשייה שאינה ראויה. וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. כאן חוזרת התפיסה הכללית העומדת מאחורי כל הדינים השייכים לפרשת הקדושות: שמירת המצוות והעמידה אל מול ה' אינן חובתו או זכותו של אדם פלוני בלבד, אלא הן נובעות מהבחירה בעם ישראל והקדשתו. אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם. הקדושה אינה נובעת מרצונכם לעשות את הדברים, אלא באה מלמעלה, מה'

• הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אני מקדישכם ואני מושיעכם. אֲנִי ה'. אתם שייכים לי, וקשר זה מחייב אתכם לשמור על קדושתכם.