ויקרא-פרק-25

ביאורים

• וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי, לפני שישראל יצאו למסעיהם מהר סיני, ואף על פי שהדיבור עוסק בעניינים שיהיו מעשיים רק בבואם לארץ. לֵאמֹר:

• דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם – וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'. כמו שיום השבת, שבו שובת האדם, מבטא את מלכותו של ה' בורא העולם, כך השנה שבה שובתת הארץ, מבטאת את ההכרה בה' כאדונה של הארץ.

• שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ, וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר, תקצוץ זמורות כַּרְמֶךָ, וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. את כל מה שזרעת, תקצור ותאסוף לפני השנה השביעית.

• וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת – שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. קודם לכן הוזכרו ימי השבתון לאדם, וכעת מדובר בשבתון ומנוחה לארץ. שַׁבָּת לַה': שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע, וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר.

• אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ, התבואה הצומחת מאליה בלא חרישה וזריעה מהגרגרים שנפלו בשעת הקציר – לֹא תִקְצוֹר כקצירה רגילה שאדם קוצר את שדהו, אף שאינו אסור באכילה , וְגם אֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ, ענבי הגפן שנעזבה ולא נעבדה; ענבי השנה השביעית שהם לה'; או: הענבים המשובחים לֹא תִבְצֹר. שנה זו אינה מיועדת למנוחת האדם, אלא שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ.

• וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ, היבול של שנת השבתון – הנקראת גם 'שנת השמיטה' – ישמש לָכֶם לְאָכְלָה, לאכילה – לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ, לכל האנשים החיים בארץ.

• וְלִבְהֶמְתְּךָ, לבעלי החיים השייכים לאדם וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ, חיות השדה ובכללן עופות השמים תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ של השנה לֶאֱכֹל.גם שבתות הארץ עצמן נתונות במחזור של שבע שבסופו שבת –

• וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים, שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים. וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה,

• וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ – בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ, תשמיעו קול שׁוֹפָר בְּכָל אַרְצְכֶם שיכריז על כניסת השנה החדשה.

• וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה כשנה שהשביתה בה נושאת משמעות רחבה מזו של שנת השמיטה. וּקְרָאתֶם דְּרוֹר, הכריזו על חירות מלאה בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ. דאגו לשחרורם השלם של כל העבדים. שנת יוֹבֵל, שופר, שנת התקיעה הִיא תִּהְיֶה לָכֶם. וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. השנה החמישים היא שנת שחרור וחזרת הדברים למצבם הראשון.

• יוֹבֵל הִיא, שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם. לֹא תִזְרָעוּ, וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ,

• כִּי יוֹבֵל הִיא, קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מכל עבודות הארץ ומהבעלות על יבולה. מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ, שתהיה זמינה לאכול. כמו בשנת השמיטה, התבואה איננה רכושכם, אלא לכל היותר היא מעין פיקדון בידכם.

• בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. אם אדם מכר את נחלתו במשך השנים הקודמות, אין היא נשארת לעולם בידי הקונה. המוכר יחזור אליה ביובל. ובעניין קרוב:

• וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר, נכס לַעֲמִיתֶךָ, לאחד מחבריך, אוֹ קָנֹה, כשאתם קונים מִיַּד עֲמִיתֶךָ – אַל תּוֹנוּ, תרמו אִישׁ אֶת אָחִיו. ההונאה אסורה בכלל, אך היא נזכרת כאן מסיבה מיוחדת:

• בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ. מחיר השדה ייקבע בהתאם למספר השנים שנותרו עד שנת היובל הבאה. בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת, לפי מספר השנים שיש בהן תבואות, להוציא שנות השמיטה שיחולו בתקופה זו, שהרי בהן אי אפשר לעבד את השדה, יִמְכָּר לָךְ.

• לְפִי רֹב הַשָּׁנִים, השנים הרבות שעד היובל תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ, מחירו, וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ, כִּי רק מִסְפַּר תְּבוּאֹת, רק את זכות השימוש בשדה על מנת לקבל את מספר שנות התבואה, ולא את גוף השדה הוּא מֹכֵר לָךְ.

• וְשוב: לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. הדינים הללו אינם קלים לביצוע. השבת כל השדות לבעליהן היא התרחשות מורכבת, העלולה לגרור סיבוכים שונים. לכן נצרכת הזהרה נוספת.

• וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי, כגון השמיטה והיובל, וְאֶת מִשְׁפָּטַי, כגון דיני המכירה תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, ואז – וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח.

• וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ, כמו שיוסבר מיד, וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע, וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ.

• וְכִי תֹאמְרוּ: מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת? הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ בשל מצוות ה'.

• וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית, וְעָשָׂת, תעשה אֶת הַתְּבוּאָה כך שתספיק לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים: השנה השישית, השביעית ולפחות מקצת השנה השמינית.

• וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת, שכן בה כבר תוכלו לשוב ולזרוע, וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן, מן התבואה הישנה שנותרה מהשנה השישית, עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת, עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ, יבול השנה השמינית, תֹּאכְלוּ יָשָׁן. ובאופן כללי:

• וְהָאָרֶץ, ארץ ישראל לֹא תִמָּכֵר, תוכל להימכר לִצְמִתֻת, לחלוטין, כִּי לִי הָאָרֶץ, כִּי גֵרִים בארץ לא להם וְתוֹשָׁבִים החיים במקום לפי חוזה מיוחד, ודבר אינו שייך להם, כך אַתֶּם עִמָּדִי. בשמיטת הארץ בשנה השביעית ובשיבת הכול בשנת היובל יש משום הודאה שה' הוא אדון הכול.

• וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם, הארץ שבה תיאחזו, בכנען – גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ בכך שתחזירו את האחוזות למצבן הראשון. מכירת מקרקעין בארץ גם הדינים הבאים שייכים להלכה הכוללת של היובל:

• כִּי יָמוּךְ, ייעשה עני אָחִיךָ וּמָכַר חלק מֵאֲחֻזָּתוֹ לצורך מחייתו – וּבָא גֹאֲלוֹ, קרוב – משפחתו הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל, ישחרר אֵת מִמְכַּר אָחִיו. קרובו זכאי לקנות שוב את השדה.

• וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל, שיוכל לממש את זכותו לקנות את הנכס, אבל לאחר זמן – וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ של המוכר עצמו וּמָצָא כסף; הוא התעשר או חסך כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ, עד שגאולת האחוזה בהישג ידו –

• וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ, מספר השנים של המכירה, וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף, מחיר השנים שנותרו לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ, לקונה. מכיוון שהמוכר מבקש לגאול את שדהו לפני שנת היובל, עליו לשלם בעבור שימוש השנים שנותרו עד היובל שבהן הקונה היה זכאי להשתמש בשדה, וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ.

• וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי, כמות מספקת ל הָשִׁיב לוֹ, לקונה – וְהָיָה מִמְכָּרוֹ, הנכס שנמכר יישאר בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל, וְיָצָא בַּיֹּבֵל מאליו, ואין צורך בקנייה, וְשָׁב הממכר לַאֲחֻזָּתוֹ, לנחלת האבות.

• וְאולם אִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב, דירה ב עִיר מוקפת חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ, זכות פדיונו של המוכר עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ. יָמִים, עד שנה בדיוק תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

• וְאִם לֹא יִגָּאֵל הבית עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, אם האיש לא הצליח לקנותו שוב בתוך שנה – וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה, הוא יעמוד לַצְּמִיתֻת, לחלוטין לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל. הבית יישאר ביד הקונה לעולם ועד ולא יחזור לבעלים הראשונים.

• וּבית מ בָתֵּי הַחֲצֵרִים, יישובים פרוזים, אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חֹמָה סָבִיב – עַל, כמו שְׂדֵה הָאָרֶץ יֵחָשֵׁב. גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ, כדין השדות, וּבַיֹּבֵל יֵצֵא.

• וְאולם עָרֵי הַלְוִיִּם, כלומר בָּתֵּי עָרֵי אֲחֻזָּתָם. גם ללויים יש בתי מגורים בערים שונות – גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם. בית בערי הלויים אינו נמכר לצמיתות, אף על פי שהעיר מוקפת חומה, כיוון שזהו רכושם הקבוע של הלויים. לגבי אדם אחר, בית העיר עשוי לשמש אותו לצורך כלשהו, אבל בדרך כלל איננו מקור פרנסתו, אך לגבי הלויים, בתיהם הם הנכס היחיד הקבוע שברשותם, ולכן הם שווי ערך לשדות של אחרים.

• וַאֲשֶׁר יִגְאַל, הקונה מִן הַלְוִיִּם – וְיָצָא מִמְכַּר ה בַּיִת וְעִיר, או ממכר עיר אֲחֻזָּתוֹ בַּיֹּבֵל – כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִיא, הם אֲחֻזָּתָם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ולכן גם אם לא נגאלו על ידי המוכר, יחזרו לרשותו ביובל.

• וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם של הלויים, השטח הריק המקיף את עריהם, השייך לכלל אנשי העיר ולא ללוי מסוים, לֹא יִמָּכֵר, כִּי אֲחֻזַּת עוֹלָם הוּא לָהֶם.איסור לקיחת נשך ותרבית ובעניין דומה, פתיחת האפשרות בפני העני להתאושש ולהיחלץ מהמצב שנקלע אליו:

• וְכִי יָמוּךְ, ייעשה עני אָחִיךָ, וּמָטָה יָדוֹ, יתמוטט כוחו של האח החי עִמָּךְ – וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ, ולא רק אחיך, שהוא אזרח הארץ אלא גם גֵּר וְתוֹשָׁב – וָחַי עִמָּךְ. יש לסייע לו על מנת שיחיה אתך.

• אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ, הלוואה נושכת, שככל שעובר עליה הזמן, על הלווה להוסיף תשלום, וְתַרְבִּית, הלוואה קצובה לזמן, שעל הלווה להחזיר יותר ממה שלקח, ואינה מוסיפה לנשוך מעבר לסך שנקצב, וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ, שאסר עליך את הדבר, אף על פי שבאמות מידה אנושיות לקיחת הריבית אינה נחשבת עוולה. וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. כאשר בן עמך נעשה עני והוא זקוק מאוד לכסף, טבעי להלוות לו כסף. במקרה כזה עלול המלווה לבקש רווחים בעד כספו, ועל כן הוא מוזהר כאן שלא לעשות זאת.

• אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן גם את אָכְלֶךָ. איסור הריבית חל על כל הלוואה ולא רק על כסף.

• אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. משמעות חזרתה של אמירה נחרצת זו כאן היא: אני הוא האדון, ואני הוא שנותן לכם את רכושכם. על כן אינכם רשאים להשתמש בו אלא כפי שציוויתי אתכם. עבד עברי

• וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לעבד מתוך דחקו – לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד, עבודה בזויה.

• כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב, המתגורר בַּמקום יִהְיֶה אחיך העבד עִמָּךְ. עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ.

• וְיָצָא מֵעִמָּךְ, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. הקונה עבד קונה ממילא גם את משפחתו, שהרי אין לה מפרנס אחר. לכן כאשר הוא משתחרר – משפחתו יוצאת אתו. וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ, וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב.

• כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, ועבד ה' – מעמדו מרומם. על כן לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. אסור לנהוג בהם ביזיון, ואין למכרם באותו אופן שבו מוכרים עבדים.

• לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ. אל תעביד אותו בעבודה קשה במיוחד. וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ.

• וְאולם עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם – מֵהֶם ולא מאחיכם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה. מן העמים השוכנים מסביב לארצכם אתם רשאים לקנות עבד ואמה במשמעותם המלאה.

• וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם, ממי שאינם מבני ישראל והם גֵרים תושבים, אשר חיים בארץ ומקבלים על עצמם נורמות התנהגות בסיסיות, אבל לא הפכו לחלק מעם ישראל – מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם, אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם, וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה. עבדים כאלה אפשר לקנות, ולהשתמש בהם כל זמן שאתם חיים.

• וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה. בתור חלק מרכושכם, תוכלו להורישם גם לילדיכם. לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ, אין להם זמן שחרור קבוע, וגם במשמע שאין לשחררם באופן יזום. וּלעומת זאת , בְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו – לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ, בעבודה מייגעת ביותר אלא בעדינות ובכבוד.

• וְכִי תַשִּׂיג יַד, ישגשג ויצליח גֵּר וְתוֹשָׁב עִמָּךְ, בן לעם אחר היושב ביניכם שאינו עובד לאלוהים אחרים , וּמָךְ אָחִיךָ עִמּוֹ, אחד מבני ישראל ייעשה עני לגביו, וְנִמְכַּר לְגֵר תּוֹשָׁב עִמָּךְ, לאותו תושב שעלה לגדולה, אוֹ שיימכר לְעֵקֶר מִשְׁפַּחַת גֵּר, לצאצא או קרוב של הגר התושב העובד לאלוהים אחרים –

• אַחֲרֵי שהעבד הישראלי נִמְכַּר, גְּאֻלָּה תִּהְיֶה לּוֹ – אֶחָד מֵאֶחָיו יִגְאָלֶנּוּ. חובה על אחד מקרוביו להשתדל לגאול אותו.

• אוֹ דֹדוֹ אוֹ בֶן דֹּדוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ אחֵר מִשְּׁאֵר בְּשָׂרוֹ מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ יִגְאָלֶנּוּ, אוֹ הִשִּׂיגָה יָדוֹ של עצמו, שהרוויח כסף בדרך כלשהי וְנִגְאָל.

• וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ מִשְּׁנַת הִמָּכְרוֹ לוֹ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל, וְהָיָה כֶּסֶף מִמְכָּרוֹ בְּמִסְפַּר שָׁנִים. מכיוון שכל העבדים העבריים משתחררים בשנת היובל – גם עבד שנמצא אצל הגויים ישתחרר ביובל. על כן סכום מכירתו נקבע מראש לפי מספר השנים שנותרו עד היובל. כִּימֵי שָׂכִיר יִהְיֶה העבד עִמּוֹ.

• אִם עוֹד נותרו לו לעבוד רַבּוֹת בַּשָּׁנִים – לְפִיהֶן יָשִׁיב גְּאֻלָּתוֹ מִכֶּסֶף מִקְנָתוֹ.

• וְאִם מְעַט נִשְׁאַר בַּשָּׁנִים עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל – וְחִשַּׁב לוֹ. כְּפִי שָׁנָיו יָשִׁיב אֶת גְּאֻלָּתוֹ. בזמן המכירה שולם בעדו סכום מסוים; הוא כבר עבד מספר שנים מוגדר, ולפי זה יחושב ההפרש שאותו יצטרך לשלם, אם ירצה להשתחרר לפני היובל.

• כִּשְׂכִיר שָׁנָה בְּשָׁנָה יִהְיֶה עִמּוֹ. גם הגר היושב בארץ ישראל צריך לנהוג בעבדו הישראלי כפי שנוהגים בשכיר ולא באופן מבזה. לֹא יִרְדֶּנּוּ הגר בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ, לפחות כשאתה רואה, שהרי כיוון שאיננו אחד מישראל, אולי אין הוא כופף עצמו מרצונו לחובת התורה כאשר אין משגיחים עליו.

• וְאִם לֹא יִגָּאֵל בְּאֵלֶּה, על ידי אחד מקרוביו: דודו או בן דודו, קרוב יותר או רחוק, והוא לא ישיג כסף לפדות את עצמו – וְיָצָא בִּשְׁנַת הַיֹּבֵל, הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ. לסיום העניין:

• כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כיוון שאני הוא אדונם של ישראל, והם עבדי המיוחדים ומיועדים לי, אי אפשר להשתמש בהם כברכוש, ודרך העבודה בהם מוגבלת באמצעות הדינים הללו.